אחרי 40 שנה, בחזרה לאירועי סברה ושתילה

עד היום, 40 שנים לאחר התופת הנוראה שהתחוללה במחנות הפליטים בביירות, המילים “סברה ושתילה" מהוות את אחד מפצעיה המדממים של ההיסטוריה הישראלית. בשיאו של חודש ספטמבר 1982, שלושה חודשים אחרי תחילת מבצע שלום הגליל, רגע לפני ראש השנה ויומיים לאחר ההתנקשות בנשיא לבנון החדש, בשיר ג׳ומאייל, יצאו הפלנגות הנוצריות בלבנון למסע רצח במחנות הפליטים שבמערב הבירה הלבנונית.

צה"ל, ששלט בעיר, לא מנע את האירועים. שבוע לאחר מכן כבר הפגינו 400 אלף איש בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, וזמן קצר לאחר מכן כבר הוקמה ועדת חקירה לבדיקת האירועים. כך או כך, בנרטיב הישראלי וגם בזה הפלסטיני, מדובר באחד האירועים המשמעותיים במזרח התיכון בעשורים האחרונים.

המזרחן ד"ר אדי כהן, יליד לבנון, מסביר כי לא ניתן להבין את אירועי ספטמבר 1982 בלי להבין את המבנה הדמוגרפי של לבנון. “הרי מה זה לבנון?", הוא שואל ועונה מיד, “היה את הר הלבנון, היה את אזור הלבנט, אבל לא היה דבר כזה לבנון, היא הוקמה ב־1943, לפני זה היה סייקס פיקו, ולפני זה היא הייתה האימפריה העות'מאנית. היא הייתה אמורה להיות חלק מסוריה הגדולה".

אדי כהן (צילום: יוסי אלוני)אדי כהן (צילום: יוסי אלוני)

מה הכוונה?
“העות'מאנים רצחו ב־1915 כמיליון וחצי ארמנים, לכן הנוצרים שחיו באזור סוריה הגדולה פחדו מאוד מהמוסלמים. ב־1916 נחתם הסכם סייקס פיקו וכמו שהבריטים הגיעו וכוננו בארץ ישראל מנדט בריטי, כך הצרפתים שלטו באזור לבנון כמנדט זמני. אבל הנוצרים ביקשו מהצרפתים להישאר, מפני שהם פחדו שאם הם ייצאו, המוסלמים יעשו בהם מה שהעות'מאנים עשו בארמנים. כתגובה, הצרפתים החליטו להקים עבורם מדינה. במילים אחרות, במקום שלבנון תהיה חלק מסוריה, בגלל הפחד מהמוסלמים יצרו את לבנון".

איך עשו זאת?
“חתכו גזרה ואמרו ‘זאת לבנון'. יותר מזה, חוקקו חוק, שזאת האמנה הלאומית הלבנונית, שהנשיא חייב להיות נשיא נוצרי. מועמד מוסלמי לא יכול להיות נשיא לבנון. כלומר, ממש תפרו חליפה ותפרו מדינה".

המגוון הדתי והעדתי בלבנון היה עצום. האוכלוסייה כללה נוצרים מארונים (קתולים), נוצרים אורתודוקסים, דרוזים, מוסלמים שיעים, מוסלמים סונים ומיעוט יהודי קטן. מסה של פליטים פלסטינים הגיעה למדינה אחרי מלחמת העצמאות. המדינה החזיקה מעמד כ־30 שנה, פחות או יותר, לפני שהזרמים שבעבעו מתחת לפני השטח פרצו באחת, וב־1975 פרצה מלחמת האזרחים בלבנון. לתוך הקלחת הבוערת הזו נכנסה ישראל ביוני 1982, בשאיפה למקסם את הברית שלה עם הפלנגות הנוצריות וכך למגר את הטרור הפלסטיני שהחל לפגוע בגבול הצפון. במבחן ההיסטוריה, כידוע, התוכנית הזו נכשלה לחלוטין.

האלוף בדימוס עמוס גלעד, אז רס"ן באמ"ן, שב והתריע פעם אחר פעם מפני הברית הזו. “עד היום זה אוכל לי את הלב שלא יכולתי לשנות את המציאות, הייתי ממש זוטר בזמנו ורובם היו נעולים, ההתקרנפות הייתה נוראה", נזכר גלעד, “כל הסיפור עם הפלנגות היה, במילים עדינות, טעות נוראה. חברנו לבעל ברית שברור היה שלא ייתן לנו שום דבר חוץ מלסבך אותנו".

עמוס גלעד (צילום: אבשלום ששוני)עמוס גלעד (צילום: אבשלום ששוני)

למה מלכתחילה נוצרה הברית?
“באותה העת הפלסטינים בלבנון הפכו אותה לבסיס טרור נגד ישראל באופנים שונים. כדוגמת ביצוע פיגועים דרך הים, כמו הפיגוע בכביש החוף וירי קטיושות אל עבר הגליל. למעשה, הם הקימו מדינה בתוך מדינה, שהפכה עוינת ועסקה בטרור. הם גם חוללו את מלחמת האזרחים, לכן הנוצרים המארונים ראו בפלסטינים ובסורים אויבים. על בסיס מורשת עבר הם חברו לישראל והציגו עצמם כבעלי ברית אמינים. ובימים בהם מצרים הייתה המדינה הערבית היחידה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל, התפיסה שבאמצעות בעלי הברית הנוצרים יוקם שלטון נוצרי בלבנון והיא תהפוך למדינה הערבית השנייה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל, הייתה רווחת. האמינו שבכך לבנון תסלול את הדרך לשאר מדינות האזור לשלום".

הרעיון עצמו נשמע נכון.
“שלום עם הערבים זה נכס אדיר. לכן הרעיון המדיני לסלק את הפלסטינים הטרוריסטים מלבנון נראה טוב, אבל הוא לא עלה בקנה אחד עם בעלי הברית החדשים. זה כמו שאתה מתחתן, כדאי שתדע עם מי אתה מתחתן".

על סמך מה הסקת שלא מדובר בבעלי ברית מתאימים?  
“עבדתי מול הפלנגות בכל הערוצים האפשריים: הצבאיים, המדיניים והמודיעיניים. כתבתי דוחות, אבל הדרגה שלי הייתה זוטרה, זאת הייתה הבעיה. עד היום אני לא יודע לומר אם אריק שרון קרא את הדוחות שכתבתי או לא. אבל פעם אחת קראו לי ללשכתו של ראש חטיבת המחקר, שם נאמר לי שהדוחות שלי מאוד יוצאי דופן, ושאני צריך לכתוב אותם באופן שישקף את דעתי האישית. כמובן שיכלו גם להדיח אותי. הרי אין דבר קל יותר מאשר להדיח רס"ן".

אריק שרון, שר הביטחון במלחמת לבנון (צילום: משרד הביטחון)אריק שרון, שר הביטחון במלחמת לבנון (צילום: משרד הביטחון)

למה קראו לך?
“כי כתבתי שוב ושוב שהפלנגות הן משענת קנה רצוץ. מכל המגעים שלי איתם, הסקתי בזמן אמת שהם אנשים מאוד משכילים ואיכותיים מבחינה אישית, אנשים שיודעים להציג הצגות מרשימות על העתיד והחזון הלבנוני, חזון שהוא נעים לאוזן ונעים לעין, אבל אין להם שום יכולת צבאית מאחורי זה".

ומה המשמעות של הדברים הללו מבחינת צה"ל?
“זאת אומרת שאין שום גורם שצה"ל יכול לחבור אליו. אי אפשר לסמוך עליהם בשום דבר, בשום מקרה ובשום תנאי. ובנוסף, הכוונות שלהם לא כללו בשום אופן חתימת הסכם שלום עם ישראל. שמעתי במו אוזניי את פייר ג'ומאייל, אביו של בשיר, אומר ‘הבן שלי לא יחתום על הסכם שלום, הוא יהיה הנשיא של כל הלבנונים'. הם לא שיקרו לנו, אבל הם האדירו את היכולות שלהם. הם רצו לגרור אותנו להוציא את הערמונים מהאש עבורם".

זה לא דבר יוצא דופן שמדינה מסייעת למדינה אחרת.
“נכון, וישראל מסייעת להרבה מדינות, בין אם בחשאי ובין אם בגלוי. אבל יש הבדל אם העזרה היא באמצעות כסף, נשק או מודיעין, ובין אם היא עזרה פיזית באמצעות חיילי צה"ל. אלה הילדים שלנו שיכולים להיהרג".

ב־14 בספטמבר 1982, בשעה ארבע אחר הצהריים, הגיע כמדי שבוע בשיר ג'ומאייל, נשיאה הטרי של לבנון, להעביר הרצאה בשכונת אשרפייה הנוצרית בביירות. יממה קודם לכן קיבל חביב טאניוס א־שרתוני את הפקודה להתנקש בג'ומאייל. ההוראה הגיעה מסוכן מודיעין סורי.

איש לא חשד בא־שרתוני כשהגיע לבניין: אחותו גרה בקומה מעל ומשפחת א־שרתוני הייתה ידועה בתמיכתה בפלנגות. אבל א־שרתוני הצטרף לפעילותה המחתרתית של “המפלגה הלאומית הסורית", שהחליטה להילחם לצד אש"ף ולפרוש מהברית עם הפלנגות. דקות אחדות לאחר שהחל ג'ומאייל את הרצאתו, הפעיל א־שרתוני מטען חבלה שאותו מיקם מבעוד מועד על הרצפה בדירת אחותו, בדיוק מעל לדוכן הנאומים. הפיצוץ היה אדיר, והבניין כולו התמוטט. ג'ומאייל לא שרד.

בשיר ג'ומאייל (צילום: Dominique Faget, Getty Images)בשיר ג'ומאייל (צילום: Dominique Faget, Getty Images)

“הסורים, כמנהגם, היו אמינים", אומר גלעד. “הם הבטיחו לרצוח אותו ואכן רצחו, בצורה מאוד ערמומית. אני זוכר שכשג'ומאייל עוד היה בחיים, הייתי במשרד שלו והוא קיבל מעטפה לבנה שהיה כתוב עליה ‘B.G', הוא אהב שקראו לו כך. במכתב, שלא היה על נייר רשמי והועבר כנראה דרך אנשי קשר, היה כתוב: ‘כל עוד אתה פילגש של הישראלים נסבול את זה. אם יהיו נישואים, יהיו אלמנות'. כלומר, אם תחתום על שלום עם ישראל, נהרוג אותך. בסוף זה קרה".

ד"ר אדי כהן נולד בביירות ב־1972 והיה בן 10 בזמן מלחמת שלום הגליל. בנערותו, הוא הביט בהתלהבות בכוחות צבא ישראליים נכנסים לביירות. “אני הרי ידעתי שאני לא כמו כל הערבים, שאני יהודי. אז הייתה התרגשות", מספר כהן, “אפילו פגשנו חיילים ישראלים ודיברנו איתם. היו גם חיילים ישראלים שהגיעו והתפללו בבית הכנסת. אין לי תמונות אבל יש לי זיכרונות".

את הרצח של ג'ומאייל אתה גם זוכר?
“בטח, הרצח היה טראומה. היהודים אהבו אותו. ידענו שהיו לו קשרים עם ישראל, ראינו גם תמונות שלו עם שרון. הוא גם לא השמיץ את ישראל, בניגוד ללבנונים אחרים, הוא לא היה אומר ‘האויב הציוני'. אבל הוא כן דיבר על האויב הסורי".

יומיים לאחר מכן כבר ישמע כהן באופן ברור את הצרחות, זעקות האבל, המולת האמבולנסים והכאוס שעלו ממחנות הפליטים. זה יקרה ביום שבו יאפשר צה״ל לפלנגות להיכנס למחנות כדי לטהר אותם ממחבלים. “גרנו לא רחוק, והבית שלנו היה בקומה שלישית, לכן גם ראיתי את ההמולה", הוא מספר.

גרתם על יד מחנה הפליטים?
“ביירות אז הייתה מחולקת לשני חלקים: המערבית והמזרחית. בגלל מלחמת האזרחים, הנוצרים ברחו לביירות המזרחית, והמוסלמים והפלסטינים היו במערבית. השכונה של היהודים הייתה בשכונה של השיעים, של הפלסטינים. לכן שמענו וראינו את כל ההמולה, הם גם הגיעו לבתי החולים לידנו".

הבנתם מה התרחש?
“שאלנו מה קורה, והבנו שהרגו את הפלסטינים. גם שמעתי את הדיבורים בעקבות הטבח".

למה הכוונה ב"דיבורים"?
“הדיבורים בנוגע לסיבת הטבח, אחרי זה גם ביססתי על זה את הניתוח שלי. כתבתי דוקטורט על התקופה הזאת".

מה סיבת הטבח, לפי מה שנאמר?
“בגלל שהסורים רצחו את ג'ומאייל".

מטרת הכניסה למחנות הייתה טיהורם ממחבלים. הפלנגות הנוצריות, בפיקודו של אלי חבייקה, נשלחו למשימה. “לא סמכתי על חבייקה", אומר גלעד. “הוא היה שחצן גדול, אכזר מאוד ומושחת מאוד. הוא היה נראה לי כמו רוצח בדם קר, שמסוגל לכל מעשה תועבה גם אם אין לו היגיון מבצעי. רוצח, על גבול הסאדיזם, רוצח שהוא מסוכן לנו. הרי לישראל יש עקרונות. טוהר הנשק זה עיקרון חשוב, כמו גם טיפול נכון באזרחים. אפשר להשמיץ את ישראל כמה שרוצים, אבל זה לא נכון. לכן בעיניי הם לא היו בעלי ברית, אלא אויב גרוע במיוחד".

באותו היום, עוד לפני הכניסה למחנות הפליטים, הגיע חבייקה לתיאום אחרון עם עמוס ירון, אלוף בדימוס שהיה אז תא"ל שפיקד על אוגדה 96. ירון הפציר בחבייקה, כפי שהעידו הנוכחים בפגישה, שלא לפגוע באוכלוסייה האזרחית. “כבר הייתי אחרי כמה חודשי לחימה, התחלתי אותה באזור צידון וסיימתי אותה בביירות", אומר ירון. “המלחמה לא הייתה קלה, גם מפני שאזור הקרבות היה אזור בעייתי מאוד עם אזרחים שאין להם נגיעה לעניין וגם מפני שהיו בו קבוצות שונות זו מזו. סורים, פלסטינים – שהיו האויבים העיקריים שלנו, ונוצרים שמצד אחד היה אפשרי לסמוך עליהם בדברים הקטנים ביותר, אבל מצד שני, בדברים אחרים היו גיס חמישי".

עמוס ירון (צילום: משה שי, פלאש 90)עמוס ירון (צילום: משה שי, פלאש 90)

מה הכוונה?
“יכולת למצוא את עצמך במצבים שאם זה היה משתלם להם, הם היו תוקעים לך סכין בגב. כלומר, זה לא גוף שאתה יכול לסמוך עליו במאה אחוז, אבל אלה היו הפרטנרים שלנו, אנחנו בחרנו אותם. הממשלה החליטה בזמנו שצריך לסייע למיעוט הנוצרי בלבנון. זה לא סוד שהיו ויכוחים לגבי כמה אפשר להסתייע בהם והאם זה נכון או לא נכון. בסופו של יום ראינו ששיתוף הפעולה לא מניב הצלחות גדולות. אולי היו הצלחות גדולות יותר ברצועת הביטחון, שם הם נתנו איזשהו סיוע. אבל אני לא חושב ששיתוף הפעולה עם הפלנגות בביירות הוכיח את עצמו. אולי ההפך".

אם כך, למה רק אולי?
“כי עצם הימצאותם של הנוצרים באזור עזרה לנו בלחימה ובהגעה לביירות. אני הסתייעתי בהם לפי צרכיי. הרי כשאתה מגיע לאזור כמו ביירות, ואתה צריך להילחם בתוך אוכלוסייה מקומית וסביבך יש אנשים שמסייעים לך, זה עוזר, אי אפשר להתעלם מזה. לכן לא הכל שחור בתחום הזה, אבל מי שבנה מגדלים על שלום התאכזב. בעיניי זאת הייתה אכזבה ידועה מראש. בכל מקרה, אחרי שלושה חודשי מלחמה רציתי שהנוצרים יפרעו את השטר שהם התחייבו לו".

על מה הם התחייבו?
“שיסייעו לנו בלחימה. לא התכוונתי להילחם איתם כתף אל כתף, אבל בראייה שלי, היה נכון לשלוח אותם לבצע את המשימות באזורים מסוימים. באותו שלב, כשעמדה בפניי האפשרות להיכנס לתוך המחנות הללו עם צה"ל או לתת לנוצרים להיכנס במקומנו, חשבתי לי, מה אני צריך עכשיו עוד נפגעים ועוד אבידות. אם הנוצרים הביעו את נכונותם להיכנס פנימה, שיבצעו את המשימה הזאת. זה היה המניע".

באותו הזמן נשלח עמוס גלעד להתייצב בחפ"ק בר־לב בביירות. כשהגיע למקום, נאמר לו: “רק אתה חסר לנו, אתה לא נכנס, אתה עושה צרות". גלעד נותר בחוץ ומתאר בעקבות כך תחושות קשות. לאחר מכן הופיעו האלוף אמיר דרורי ואל״ם משה צוריך, קצין המודיעין של הפיקוד, שהציגו את הרעיון להכניס את הפלנגות במקום צה"ל כדי לטהר את המחנות. “הרעיון, במנותק מהנסיבות, היה נכון, כי כך לא מסכנים את חיילי צה"ל", אומר גלעד. “אבל אני עניתי בהתפרצות רגשית וצעקתי לקמ"ן ולאלוף ‘השתגעתם? זה כמו נוסחה כימית. יהיה כאן טבח'. כשאמרו לי שאלי חבייקה הוא המפקד, השבתי שהוא רב־מרצחים, אדם אכזר שמתעלל באוכלוסיות של חפים מפשע ואסור שייכנס".

הם הגיבו?
“לא, הם הסתכלו עליי והלכו. שיהיה ברור, אני משוכנע שאף אחד ממפקדי צה"ל בשום אופן לא תכנן או התכוון שייהרגו אזרחים. זה פשוט היה עיוורון".

עמוס ירון: “אם אני זוכר נכון, הפקודה שהפלנגות ייכנסו הגיעה מלמעלה. אני לא זורק את האחריות, כי בהחלט יכולתי לבוא ולומר למפקדים מעליי שאני מכיר את הפלנגות ואם נשלח אותם עלולים לקרות דברים נוראים. אבל האמת היא שבאותם רגעים לא חשבתי שזה מה שיהיה. ברור שאם הייתי חושב שזה מה שיקרה, אז או שהייתי נכנס בעצמי עם כוחותינו או שהייתי נשאר בחוץ וממתין עוד מספר ימים לראות מה קורה עם האזור הזה, אם עדיין באמת יש שם מחבלים וחייבים להיכנס. אבל לרגע אחד לא חשבתי שיהיה כאן טבח".

גלעד: “אחרי הפגישה בחפ"ק הרמתי טלפון ישירות למרכז אמ"ן בתל אביב שעובד 24 שעות, שבעה ימים בשבוע. אמרתי שאני רוצה להכתיב להם דיווח ולהוסיף אפיונים, שיהיה ברור שמדובר בדיווח רגיש. מסוג הדיווחים שמעניינים את ראש אמ"ן ואת ע' ראש אמ"ן למחקר, קצין בכיר בדרגת תא״ל. כעבור זמן מסוים התקשרתי שוב לשאול האם זה טופל ברגישות שאמרתי. אמרו לי שכן. אבל לא טיפלו״.

ומדוע באמת לא עצרו את זה?
“זאת רק הייתה אטימות, לא כוונה. לא הבינו מי זה השותף הזה, מי זה אלי חבייקה. אני לא הייתי מטיל עליו שום משימה. זאת לא אחריות ישירה בשום אופן, אבל צריך לדעת למי אתה מתחבר".

בשעות הערב ערך ירון עם קציניו פגישת עדכון. “אני הייתי ממש באזור המחנות, במבנה גבוה שהיה בשליטת קשר עין עם המחנות", הוא מתאר. הם לא שמעו על דיווחו של עמוס גלעד וגם עוד לא הבינו מה מתרחש בפנים. קצין המודיעין הוקלט על ידי קצין ממחלקת היסטוריה באומרו: “הפלנגות נכנסו היום. אני לא יודע איזו רמה של לחימה הם מגלים. קשה לראות את זה בגלל החושך… הרושם שנתקבל זה שהלחימה היא לא רצינית במיוחד. יש להם נפגעים, כמו שאתם יודעים, שני פצועים, אחד ברגל ואחד ביד. פונו הנפגעים באמצעות אמבולנס שלהם. והם, מסתבר, מתלבטים מה לעשות באוכלוסייה שהם מוצאים בפנים. מצד אחד, כנראה מחבלים לא קיימים שם, במחנה, מחנה סברה הוא ריק. מצד שני הצטברו בידיהם נשים, ילדים וכנראה גם זקנים, שהם לא בדיוק יודעים מה לעשות איתם… וכנראה, שהייתה להם איזושהי קביעה עקרונית, שהם מרכזים אותם יחד והם מוליכים אותם לאיזשהו מקום מחוץ למחנה".

ירון: “מאותו שלב שהתחילו להגיע אליי ידיעות שאכן מתבצעים שם מעשי רצח הפסקתי את העניין הכי מהר שיכולתי. לא נתתי לעניין הזה להתדרדר או להימשך".

מתי הבנת את זה?
“לקראת אור ראשון של אותו היום, 17.9. זה לא היה יותר מלילה אחד".

מי שהיה בקומה איתך יכול היה לראות את המתרחש?
“אם היה אור, אבל בלילה לא הצלחנו לראות. התחלנו להבין את המתרחש מתוך הקשר שלהם, ביניהם".

מה נאמר בקשר?
“היו כל מיני שיחות שהמשמעות שלהן היא לא לחימה נגד מחבלים אלא רצח של נשים וילדים".

אתה זוכר את הרגע שהבנת?
“זה לא היה רגע, זה לא היה חד, שהנה עד עכשיו הכל בסדר ומעכשיו הם התחילו לרצוח. זה היה תהליך שנמשך כמה שעות ומאותו רגע שהתמונה התבהרה אצלי עצרתי את העניין".

איך עצרת?
“נתתי פקודה מיידית לעוף משם ונתתי אפשרות מיידית לאנשי הצלב האדום להיכנס פנימה ולטפל בפצועים ובאמת הנוצרים ברחו משם כמו כלבים ונכנסתי גם אני לראות מה קורה שם. והזוועה הייתה גדולה. ראיתי באור יום את מה שביצעו הנוצרים בלילה״.

הפגנת ה-400 אלף. סברה ושתילה (צילום: שמואל רחמני)הפגנת ה-400 אלף. סברה ושתילה (צילום: שמואל רחמני)

כשהידיעות על הטבח החלו לשטוף את הארץ, הסערה הציבורית התעוררה מיד. שיאה היה בהפגנת ה־400 אלף, שנערכה כשבוע אחר כך. המוחים בכיכר מלכי ישראל קראו להקמת ועדת חקירה ממלכתית, וב־1 בנובמבר הוקמה ועדת כהן, על שם העומד בראשה, נשיא בית המשפט העליון יצחק כהן. חברי הוועדה הנוספים היו שופט העליון אהרן ברק והאלוף במיל' יונה אפרת.

דורית ביניש, לימים נשיאת בית המשפט העליון, עדנה ארבל, לימים שופטת בית המשפט העליון ונצ"מ אלכס איש־שלום אספו את העדויות. הוועדה בחנה את התנהלותם של ראש הממשלה דאז מנחם בגין, שר הביטחון אריאל שרון, שר החוץ יצחק שמיר, ראש המוסד נחום אדמוני, הרמטכ"ל רפאל איתן, אלוף פיקוד הצפון אמיר דרורי, ראש אמ"ן אלוף יהושע שגיא ומפקד גזרת ביירות, תא"ל עמוס ירון.

“בזמן הוועדה עברתי תקופה איומה, אנשים פחדו להתקרב אליי, כיוון שראש אמ"ן סימן אותי כבעיה, לאור הדיווחים שלי על הפלנגות", אומר גלעד. “אחר כך פנה אליי ראש מחלקת ביטחון שדה שאמר לי ‘תעביר לי לעיוני את העדויות לבדיקת ביטחון שדה'. הגבתי שאין לי מסמכים כתובים, מלבד הדיווחים הכתובים שהעברתי בזמן אמת. הוא רצה לבחון אם אין רגישות ביטחונית בעדות שלי, אז שאלתי בציניות איזה בעיות ביטחון שדה יש כשאתה מדבר עם בית המשפט העליון? זאת הרי ועדת חקירה ממלכתית, יש לה את הסמכות לקבל כל מידע בעל סיווג. בסוף הוא עוד איים עליי במאסר של 15 יום, אם לא אציית לו, אבל אין לי לכך תיעוד, השיחה הייתה בעל פה".

מה קרה במהלך הוועדה?
“הופעתי שלוש פעמים בפני הוועדה. הרגשתי תחושת בידוד וניכור. אבל בסופו של דבר, ראש אמ"ן הודח, ואהוד ברק מונה לראש אגף מודיעין ומינה אותי לעוזרו. מבחינתי זה היה אירוע נס. פתאום הפכתי מאדם רדוף ומנודה למי שנמצא בקודקוד. אבל למרות כל מה שעברתי, גם היום אני אומר לעולם תלך על פי צו מצפונך, גם במחיר אישי".

בזמן הטבח היה עו"ד אורי סלונים בניו יורק. “התארחתי אצל עזריאל עינב, שהיה בעברו אלחוטן ראשי על האקסודוס", נזכר סלונים. “יחד איתנו היה איתן הבר, הסופר הצבאי של ‘ידיעות אחרונות', פתאום ראינו דיווח בטלוויזיה על סברה ושתילה. לא עלה בדעתי שמישהו מהאנשים שאני מכיר מקרוב מעורב בזה וגם לא עלה בדעתי שאני בעצמי אהיה מעורב בזה".

עם חזרתו לארץ, הוקמה הוועדה ומפקדו לשעבר בצנחנים, עמוס ירון, פנה אליו וביקש שייצג אותו. “היה חשוב שאני אהיה עורך דין שמותר לו לראות חומר מסווג, ושנית שאהיה בקיא בתחום של ועדות חקירה, אני הרי הייתי עורך דין פלילי, עסקתי בתיקים מאוד גדולים של צווארון לבן", אומר סלונים.

מה ההבדל העיקרי בין בתי משפט פליליים לוועדת חקירה ציבורית?
“עולם ומלואו. בית משפט מתנהל לפי פורמולה מאוד מסודרת של דיני ראיות וקבילות של ראיות. בנוסף, ברור שאתה חייב להעיד אמת בכל מעמד, אבל בבתי משפט אלה ששופטים אותך הם רק שופטים מקצועיים, כאלה שהכישורים והניסיון והידע שלהם הוא משפטי. ועדת חקירה ציבורית מורכבת משופט אחד שעומד בראש הוועדה, וכל יתר האנשים הם כמוך וכמוני, כמו לדוגמה, האלוף אפרת. לכן הכלים ששומעים אותך דרכם הם לאו דווקא כלים משפטיים".

איך זה בא לידי ביטוי?
“למשל, כשאתה חוקר עד בבית משפט, אסור לך להדריך אותו. אתה חייב לשאול שאלה והוא יענה עליה. בבית משפט לעד גם אסור לספר על משהו שהוא שמע, זאת עדות שמיעה. בוועדת חקירה אין דבר כזה, עד יכול לספר שהיה במקום מסוים ושמע דברים מסוימים".

ועדת החקירה החלה לפעול כשברקע עוד התחוללה המלחמה בלבנון. ירון מיעט להגיע לאור מחויבותו הפיקודית, וסלונים ניגש לקרוא את החומרים הרבים שנאספו על ידי אוספות החומרים. “היה לנו ים של חומר שהיינו צריכים לקרוא. כמובן שלא יכולנו לקחת אותו הביתה או למשרדים, לכן עברנו על החומרים במקום שבו התכנסה הוועדה, זה היה בבניין פאפיק בגבעת רם. עזבתי את כל העיסוקים שלי ולמשך שישה חודשים שהיתי בירושלים", הוא אומר.

מה הרגשת כשקראת לראשונה את החומרים?
״כשקראתי את החומר, ידעתי פחות או יותר למה לצפות. אבל פתאום ראיתי גרסאות שונות בין קצינים בדרגת רס"ן, כדוגמת עמוס גלעד, שאמר שהרעיש עולמות, לרמת שר הביטחון, שטען כי ישראל קיבלה הבטחות ועבדה עם הנוצרים שהיו בעלי ברית".

במהלך חקירת האירוע גילה סלונים על אודות קצין זוטר שעדותו הייתה יכולה לסייע לירון. ״עמוס אמר לי ‘אתה לא תחקור את הקצין הזה גם אם הוא יכול לעזור לי. אני תא"ל בצה"ל, ואני לא איאחז בעדות של חייל, חשובה ככל שתהיה'", נזכר סלונים. “התרגשתי כעורך דין וכבן אדם. זה נחרט בזיכרוני. עמוס נהג באומץ בלתי רגיל, הוא לקח אחריות פיקודית, לא אישית.

מעט מאוד אנשים לוקחים אחריות בימינו. בראייה שלי, ההגנה של עמוס הייתה מההגונות שהיו. הוא לא אמר ‘אני אשם, אני גרמתי לזה', אבל הוא לא הפיל את זה על אף אחד או ברח מאחריות. שוב, צריך להבין, זה לא כמו בית משפט שאדם מודה בעבירה והוא נמצא אשם".

ירון: “באותם הרגעים עשיתי את זה בלב שלם, כי הרי לא ידעתי מה הולך לקרות. היה לי חשוב שמישהו אחר יבצע את המשימה ולא חיילי צה"ל. אבל לאור התוצאות, היום אני אומר, חבל שזה קרה".

סלונים: “יש מושג באנגלית שנקרא ‘Hindsight', שפירושו חוכמה לאחר מעשה. רוב הדברים שאנחנו עושים בחיים, בחוכמה שלאחר מעשה, או שלא היינו עושים אותם, או שהיינו עושים אותם אחרת. אותו דבר קרה גם פה. הכנסנו אנשים שרצו לנקום באויבים שלהם שהיו גם האויבים שלנו. בראייה לאחר מעשה, היינו צריכים לחשוב על זה קודם".

בפני הוועדה הציגו גם עדויות מתוך הטבח?
“לא היו עדויות מצד הקורבנות".

איך אתה מסביר את זה?
“לא היה צריך. העובדה שנרצחו שם חפים מפשע הייתה עובדה שאין עליה עוררין".

מה היה הדבר שהכי הקשה עליך?
“אנשים שלא אומרים את כל האמת, או לא אומרים בכלל".

אתה יכול להגיד מי?
“ממש לא. צריך להבין, בוועדת חקירה נורא קשה ‘להוציא את האמת', בבית משפט זה יותר פשוט. לכן זה גם לא בטוח שאלה ששמעו אותם ידעו שהם משקרים, אני ידעתי".

לאור מה שאתה אומר, האם בעיניך היה ראוי להאשים את צה"ל?
“צה"ל הוא מושג מופשט. צה"ל זה בני אדם, קצינים, מפקדים. ועדת חקירה לא שופטת את צה"ל, היא שופטת בני אדם. אבל בעיניי מה שמבדיל אותנו לא רק מהשכנים שלנו, אלא מהרבה מדינות בעולם, זה שאנחנו בודקים את עצמנו גם כשנפגעים אנשים שחשובים לנו כמו עמוס וקצינים נוספים שהיו שם. הכרתי בלבנון את אחד המפקדים הבכירים בכוחות הנוצריים, הוא אמר לי ‘שמע, אתם עם די מטומטם, אתם עושים ועדת חקירה ושומעים עדויות ובסוף מוציאים מסקנות. אנחנו קודם כל מחליטים מה המסקנות ואז בונים את כל היתר'".

והופתעת ממסקנות הוועדה?
“המסקנות של הוועדה היו פחות או יותר, כפי שכולם שיערו שיהיו, לא היו הפתעות גדולות. מבחינתי הסנקציות שהוטלו על ירון היו מוגזמות ולא נכונות בעיניי״.

ירון: “אני הופתעתי מהמסקנות. סמכתי על האלוף יונה אפרת, שהיה לו ניסיון קרבי וידע מה זה לפקד בזמן לחימה. אני זוכר שאחרי שהכל נגמר, ישבתי כאן בסלון ובאו אנשים לבקר ופתאום נכנס שליח עם זר פרחים ענק שהיה כתוב עליו ‘תודה רבה מאמא של צנחן'. היא הודתה לי שלא שלחתי את הצנחנים לתוך התוהו ובוהו הזה".

מה הוועדה קבעה לגביך?
“שיש לי איזושהי אחריות על מה שקרה, ומכיוון שיש לי אחריות הענישו אותי. היו יכולים להגיד שיש כאן אחריות עקיפה, שאלה היו תוצאות של דברים בלתי נמנעים ולסיים כך את הפרשה, אבל הם לא אמרו את זה. קבעו שאני לא יכול להיות מפקד במשך שלוש שנים ובתום התקופה הזאת ישקלו את ההמשך. זאת הייתה מכה מאוד מאוד חזקה עבורי. סבלתי ממנה הרבה שנים, גם בכלל סביב כל מה שהיה בשנים לאחר מכן. זאת הייתה סטירת לחי".

באיזה אופן?
“כששירתי בוושינגטון, היו נגדי הפגנות. היו פוסטרים במטרו עם התמונה שלי לצד תמונות של גופות והיה כתוב ‘זה הרוצח, גנרל ירון'. זה היה לא פשוט. ניסו גם להעמיד אותי לדין על העניין הזה. בחלק מהמקומות בעולם עדיין יש תיקים נגדי, אבל כבר קרו מאז כל כך הרבה דברים אחרים. הטבח בוודאי לא נשכח על ידי אלה שקרוביהם שילמו בחייהם שם, אבל אני בשלב מסוים שמתי את הנושא מאחוריי והמשכתי בקריירה שלי ועשיתי את מה שביקשו ממני".

היום, בדיעבד, אתה חושב שהיינו צריכים לבחון את האירועים אחרת?
״היום, כשאנחנו יודעים את כל הפרטים, ברור לי שהוועדה שגתה ולא נתנה משקל ראוי להחלטה להימנע מהכנסת חיילי צה״ל למחנות. עם כל הכאב והצער על הטבח ועל אובדן החיים, זו הייתה טעות להטיל אחריות על גורמים ישראליים לטבח של לבנונים בלבנונים. היום איש לא היה מעלה בדעתו לעשות את זה״.

עד היום אין נתונים מדויקים באשר למספר הקורבנות. ועדת החקירה אימצה את הערכת אמ"ן בדבר 700־800 קורבנות. אלא שהתובע הצבאי הלבנוני, אסעד ג'רמנוס, שנבחר לחקור את פרשת הטבח קבע כי במחנות נהרגו 460, מתוכם 15 נשים ו־20 ילדים בלבד. ניכר כי דווקא בתוך לבנון מיהרו לטשטש את אחריותן של הפלנגות לטבח. גם סוריה עצמה הקפידה שלא להטיח את האשמה על הפלנגות.

למה לא הענישו את הפלנגות?
גלעד: ״שאלה לגיטימית מדוע ממשלת לבנון לא פתחה בהליכים משפטיים, התשובה לכך היא שממשלת לבנון היא פיקציה, אין מדינה כזאת לבנון״.

כהן: “בהתחלה אף אחד לא דיבר על ישראל. ביום הראשון לא אמרו שזה ישראל, לא האשימו את ישראל, ראיתי במו עיניי מה קרה באותם ימים. אחרי זה שמעתי איך הפגינו פה בישראל, אבל בלבנון כולם ידעו שזה הנוצרים. אם היום תשאלי כל פלסטיני מי עשה את סברה ושתילה, יגידו ישראל".

איך הגענו למצב כזה?

“הניתוח שלי הוא שאסד רצה להבריח את צה"ל מלבנון והבין שהדרך לעשות זאת היא באמצעות רעש בינלאומי. הטבח נועד ליצור את הרעש. כל האינדיקציות מצביעות על זה ועל שיתוף פעולה סורי־פלסטיני. ערפאת, סוריה, כולם האשימו אחרי זה את ישראל. אבל הרי זה לא היה נכון.

הסורים הם אלה ששלחו נוצרים משת"פים ואמרו להם ‘לכו תעשו מה שבא לכם, תהרגו, תאנסו, תשחטו', זוועות, והם עשו את זה, הם רצו שזה יתפרש כנקמה על הריגתו של ג'ומאייל, ואז צה"ל כמעט מיד נסוג מביירות בעקבות הלחץ וההאשמות ואסד קיבל את מבוקשו. במובן הזה, אסד היה גאון".

כדי לבסס את פרשנותו, כהן, מומחה ללבנון, פרסם קטע עיתון לבנוני בשם “לבנון", המזוהה עם הפלג הנוצרי הלאומני. הידיעה המקורית פורסמה ב־17 בדצמבר 1982, שלושה חודשים לאחר הטבח ובה כתוב: “יש המזלזלים בילדינו שביצעו מעשה נעלה בסברה ושתילה. אך אנו אומרים להם: לבנון כולה איתכם, המשיכו".



פורסם במקור