איפה נציגי הפריפריה והמזרחים? בבית שאן זועמים

במרוצת השנים הפך בנימין נתניהו לסמל. רה"מ לשעבר היה לקולם של רבים, מיליונים בישראל, ולנציגם במערכת השלטונית. כמו מנחם בגין בשעתו, כך נתניהו בשעתו. וגם כעת, כמו אחרי הפסדיו הקודמים, למרות שירד מהשלטון, נותר רה"מ לשעבר מנהיגם הבלתי מעורער של תומכיו. של אלה שחשים כי נשכחו מאחור, הודרו והוחרמו על ידי הממשלה הנוכחית.

ואם תחושות האכזבה והקיפוח אינן מספיקות, עלה השבוע השר היוצא דוד אמסלם אל דוכן מליאת הכנסת, ופיזר לכל עבר גפרורים שהדליקו שוב את השיח העדתי, עם ביטויים בטעם של פעם דוגמת "ממשלה של צפונבונים־אשכנזים". יש שיאמרו כי מראה הממשלה הנוכחית כפי שהשתקף בתמונה המסורתית עם נשיא המדינה – כשנפתלי בנט ויאיר לפיד במרכז, זחוחים מתמיד – תרם גם הוא למרמור אצל מי שסבור כי לא תייצג אותו כיאות.

בבית שאן, אחד ממעוזי הליכוד, היו התחושות השבוע קשות. אמנם פעילי הליכוד מצאו את עצמם עוברים פה ושם עם השנים גם למפלגות אחרות – קדימה, כולנו, אפילו לאורלי לוי כשהיתה עם השמאל – אבל הממשלה הנוכחית מרתיעה אותם. הם לא שמעו כמעט איש מחבריה מדבר על הפריפריה, מבטיח לדאוג לאנשיה, והחשש מכך שהישגים לא מעטים מהשנים האחרונות יסוגו לאחור, מקנן אצלם חזק.

חיים גבאי, פעיל ליכוד מרכזי בעיר, אומר: "אני חושב שהממשלה הזאת היא אסון וכבר רואים את המהלכים שהם עושים. ממשלה בלי מזרחים, שגם נתמכת על ידי תומכי טרור ונשענת על הרשימה המשותפת, זו ממשלה מסוכנת למדינה ואני מקווה שהיא תיפול מהר.
"התחושות פה בעיר הן בעיקר של אכזבה קשה וגם דאגה וחרדה. מרב מיכאלי אומרת שהיא רוצה לקדם חוקים לטובת הקיבוצים. אחרים דואגים בעיקר למעמד הביניים באזור מרכז הארץ, ואיש לא מדבר על הפריפריה. אנחנו חוששים שמה שהליכוד התחיל עומד להיעצר. כשהליכוד שלט עשו פעולות רבות שקירבו את הפריפריה למרכז, וכעת נראה שזה עומד להיעצר. גם ימינה, גם גדעון סער שהוא צפונבון בעצמו, וגם כל השותפים מהשמאל שבממשלה – מעניין אותם בעיקר עצמם ולא הפריפריה".

יוסף ארובס, המקורב עד היום לאורלי לוי וליווה אותה שנים רבות, אמר השבוע כי "אני לא מרוצה מהממשלה ומההרכב שלה. אף אחד מהם לא מדבר על הפריפריה, וחוץ מבודדים אף אחד לא בא מהפריפריה. מתי יאיר לפיד, למשל, היה בבית שאן? גם כשהיה שר אוצר הוא היה מנותק. הוא לא יודע מה זה פריפריה בכלל. בליכוד, לעומת זאת, היו שרים שבאו מהפריפריה וידעו להזדהות עם המצוקה שיש כאן.
"בממשלה הזאת אין מזרחים. תשאל גם את תמר זנדברג אם היא היתה בבית שאן. נראה לי שהיא בחיים לא היתה פה. הם מנותקים לגמרי. בליכוד הובילו פרויקטים ענקיים כמו רכבת העמק, הטבות מס, תנופת פיתוח. עכשיו הכל יכול להיגמר".

עידן אזולאי, גם הוא מבית שאן, סבור קצת אחרת. "צריך לכבד את ההחלטה ולתת הזדמנות לצד השני להוכיח את עצמו, וכמובן כל הזמן לאתגר אותו בכל הנושאים הלאומיים והחברתיים. כשהם היו באופוזיציה הם ניסו להרים את קצבת הנכים למרות שידעו שהממשלה מתנגדת ואין תקציב לזה. עכשיו תור הליכוד לנסות לעשות זאת, ונראה אותם מתנגדים למשהו שתמכו בו. אני לא מאמין במסכנות. מי שמעלה את הנושא העדתי הוא בעצמו מדבר בשיח גזעני. החובה היא בעצם עלינו, שנדאג לעצמנו ונציף את צרכינו".

נתניהו וברקת // צילום: אורן בן חקון,

דרושה כריזמה

משימת חייו של נפתלי בנט, לכהן כראש ממשלת ישראל, הוגשמה שמונה שנים אחרי שנכנס לפוליטיקה. הצלחתו היתה מלאה. המפתחות להנהגת המדינה נמסרו לו על ידי כל הרשויות המוסמכות. המעבר היה חלק. בתוך יממה החל בסדרת פגישות עם צמרת מערכת הביטחון, ראש המל"ל והמזכיר הצבאי, ואף החל בגיבוש כוורת שתלווה את ימיו במשרד רה"מ. בנט אמנם ממלא את התפקיד אבל לא מצליח למלא את החלל הרב שנותר בחדרים שבהם הוא נוכח. אולי זה עניין של הרגל שישתנה עם הזמן, אולי זה לא ישתנה אף פעם, אבל רבים מאלה שפגשו אותו ונחשפו אליו השבוע מסרו תיאור דומה – של אדם חסר נוכחות, כזה שהתפקיד פשוט לא מתלבש עליו. שגם בהתנהלותו בלשכה הוא נראה כמו אורח לרגע.

אין זו בעיה בתפקוד. בניגוד לתקופת נתניהו, הגיב צה"ל בירי לעבר מטרות ברצועת עזה בתגובה להפרחת בלוני תבערה על ידי מחבלי הרצועה. גם המצעד בירושלים עבר על פי המתווה שסוכם, ללא כניעה וללא הבערת השטח. לא מדובר בדברים של מה בכך. אלה שני מוקשים שהונחו בפתחה של הממשלה החדשה ושפורקו בזהירות ותוך שימוש במדיניות מושכלת ואחראית. כך גם ההחלטה שלא להעביר, לפחות נכון לעכשיו, את הכסף הקטארי לחמאס, ולהמשיך בכריכת סוגיית השבויים והנעדרים כתנאי לכל הסדר לשיקום הרצועה שיגובש בעתיד.

הבעיה המרכזית של בנט כעת היא עניין הלגיטימיות. רבים עסקו השבוע בריבוי קריאות הביניים, בצעקות ובהפרעות הרבות מצד מאי גולן, גלית דיסטל־אטבריאן וחבריהן, שליוו את נאומו של רה"מ הנכנס במליאה לפני ההצבעה על אישור הממשלה. אמרו שמדובר באירוע חסר תקדים, מביש, אולי פוגעני. פחות דיברו על העובדה שאירועי המליאה מגיעים בעקבות כך שמעולם לא היה ראש ממשלה שנכנס לתפקידו כפי שנכנס אליו בנט. עם תמיכה ציבורית מזערית. עם גב זעום של שישה מנדטים ועם מספר עוד נמוך מזה בסקרים עדכניים.
בנט הוא הראשון שלא נבחר לתפקידו על ידי העם, אלא באמצעות קוניונקטורה פוליטית. רוב תומכיו לא בחרו בו, ואלה שהעניקו לו את התפקיד עשו זאת לא משום שהם מעוניינים שהוא יהיה רה"מ, אלא רק כי ידעו שהדרך להגשים את מטרתם עוברת במינויו לתפקיד הרם.

בנט מודע לכך. משימתו המרכזית בשבועות ובחודשים הקרובים היא לייצר לגיטימיות לממשלתו ולעצמו. את השלב הראשון, לכבוש את השלטון, צלח, אבל נראה שהשלב הבא קשה ומורכב ממנו. לפוליטיקאים שהמליכו אותו היתה מטרה לסלק את נתניהו, ובנט הגשים להם אותה. לזכות בתמיכת המוני אזרחים ביום שאחרי, זה כבר עניין אחר לגמרי.

האתגר האמריקני

אבל בנט לא יוותר. הדרך לרכישת אמונם של אלה שנטש עוברת במסע לליבותיהם של אנשי הבייס. אלה שחשים פגועים. שלא האמינו שהוא מסוגל לשקר כך, למכור את כל ערכיו ולעבור לצד השני. בנט רוצה להוכיח להם שטעו ושהוא צדק. שהממשלה אינה ממשלה שמאלנית. שהערכים הימניים ישמרו. ואולי אפילו התחזקו בתחומים מסוימים לעומת שלטון נתניהו. לפי שעה, שותפיו מהשמאל מבינים את העניין ולא מערימים קשיים, אבל גם להם יש גבולות. גם להם יש קהל בבית שמחכה לתוצאות. אמנם כולם שבו הביתה לכל צהלות השמחה על מעבר נתניהו לאופוזיציה, אבל עם שוך החגיגות, יתחילו לתבוע לקדם את המדיניות שלשמה נבחרו. ואם בנט מפריע – מצידם שילך בעקבות נתניהו ויזוז גם הוא.

לפי שעה נראה כי בנט יכול לסמוך על הפוליטיקאים שמינו אותו שלא יערימו יותר מדי קשיים ומכשולים שיביכו אותו. אולם לגבי שאר הרכיבים שמהם מורכבת המציאות, התנאים יהיו קשים יותר. ג'ו ביידן למשל יגלה כנראה פחות סבלנות מזו של יאיר לפיד או מרב מיכאלי. בחודש הבא צפוי בנט להמריא לביקור ראשון בוושינגטון למפגש עם הנשיא.

על פי כל ההערכות, מעבר לטקסים והחיוכים, לביידן תהיה תביעה חד־משמעית ותקיפה, גם אם היא תיאמר בנימוס אמריקני אופייני, לחדש את המו"מ המדיני עם הערבים לכינון תוכנית שתי המדינות אחרי עשור של קיפאון מוחלט. בנט יודע שהחל מרגע זה, חלון ההזדמנויות שלו לשקם את מעמדו בימין ילך ויצטמצם. אפשר להרוויח עוד קצת זמן, אולם לא יהיה אפשר לעצור את הלחץ האמריקני, בעוד רוב מוחלט משרי הממשלה מרוצה ממנו וחושב בדיוק כמוהו.

רבותיי, האובססיה נמשכת

בהודעת לשכת נתניהו על האזכרה לאחיו יוני ז"ל, שהתקיימה בהר הרצל ביום רביעי, הושמט התואר "ראש האופוזיציה". התארים שנשמרו בהודעה היו רה"מ לשעבר ויו"ר הליכוד. ואכן התואר רה"מ לשעבר הולם יותר את נתניהו, שהחל כבר את המסע חזרה לשלטון, רגע אחרי השבעת הממשלה שהחליפה אותו. למרות שאינו רה"מ יותר, ולמרות שעל הכיסא הרם יושב אדם אחר, נתניהו נותר הדמות המשפיעה ביותר על המערכת הפוליטית, נקודת ההתייחסות שסביבה חג הכל, ודמות עם עוצמה בינלאומית שיכולה אפילו להאפיל על בכירי הממשלה הנוכחיים.

די לראות את אתר עיתון "הארץ" השבוע, שממשיך לתקוף כאחוז דיבוק במאמרים ובכתבות את נתניהו בכל חצי שעה, כדי להבין על מה מדובר. די לראות את מבקרי נתניהו באולפנים לא נחים ולא נרגעים גם אחרי חילופי השלטון, כדי לראות את החשש הכבד מכך שרה"מ לשעבר עודנו בתמונה ועוד עשוי להפציע בקרוב שוב.

כמה נבוך היה יו"ר הכנסת החדש שנאלץ לקטוע את נאומו, ולקבל באי שביעות מופגנת את נתניהו בכניסתו לאולם שבו התקיים אירוע לציון מבצע שלמה, לאחר שהקהל יצא מגדרו והריע לו בכניסתו במשך דקות ארוכות. בנט יכול רק לחלום על פורום כלשהו שאליו יכנס וכך יתקבל. אבל עוד חזון למועד. אולי זה עוד יקרה. מתישהו.

התנהלותו של נתניהו כאופוזיציה די צפויה. הוא כבר היה שם. בניגוד לאיך שמנסים להציג אותו, נתניהו דמות ממלכתית. האופוזיציה שניהל נגד אולמרט היתה ממלכתית גם היא. את הממשלה הוא משתוקק להפיל אבל לא בכל מחיר. הליכוד לא יעלה בדעתו, למשל, להתנגד לחוק איחוד משפחות, ולחבור לרע"מ ולמשותפת להפלת הממשלה סביב נושא זה. יש גבול. העכבות האלה עשויות להאריך את חיי הממשלה, שתיאלץ מדי פעם להיעזר בשירותו הנאמן של הרוב הימני באופוזיציה כדי לדלג על מכשולים ולשרוד.

בתוך הליכוד מנסים השרים לשעבר להתרגל למעמדם החדש מחוץ לממשלה, אבל גם לאתגר את נתניהו ולהציב לו גבולות מעט הדוקים יותר ממה שהרשו לו כשהיה ראש ממשלה. אם המועמד היחיד נגד נתניהו בפריימריז לראשות המפלגה היה גדעון סער, ייתכן שבבחירות הבאות נראה לראשונה זה הרבה זמן יותר ממועמד אחד. אם בעבר, כאשר נתניהו היה מחליט ללכת אחרי מערכת בחירות לפריימריז מהירים לראשות המפלגה כדי לבסס את מעמדו, הרי שהפעם מעיזים בכירי הליכוד להתייצב מולו ולעצור את המהלך בעודו באיבו. נתניהו עדיין יביס כמובן כל מועמד, וגם אם יחליט שהפריימריז יתקיימו בחודש הבא, סביר להניח שמוסדות המפלגה והמרכז יישרו קו, אבל עצם קריאת התיגר הפומבית היא מציאות חדשה במפלגה שירדה זה עתה מהשלטון.

בינתיים מתרגל נתניהו גם לעבודה בצוות מצומצם, לאחר שכל נושאי משרות האמון בלשכת רה"מ נאלצו לעזוב עם חילופי השלטון. כל עובדי המפלגה נשארים לעת עתה – יועצי הדיגיטל והתקשורת יונתן אוריך, טופז לוק ונאור יחיא – ואילו עובדי המשרד עוזבים: הדוברת שיר כהן, מזכיר הממשלה צחי ברוורמן ואחרים. ראש הסגל אשר חיון ימשיך בתפקידו בלשכת נתניהו כראש הלשכה של ראש האופוזיציה בכנסת. 



פורסם במקור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *