בית משפט
אישה ביקשה לעשות שימוש במנות זרע של בעלה המנוח
ינו
הניצחון שלה: שופטת בית משפט לענייני משפחה בפתח תקוה, נאוה גדיש, התירה לאישה לעשות שימוש במנות זרע של בעלה המנוח, לשם הפרייתה.
המשיב, ב"כ היועמ"ש, דרש כי יוגש תסקיר של השירות למען הילד, בטרם תינתן עמדתו למבוקש.
האישה התנגדה וביקשה לאשר את הבקשה בהקדם. בפסק הדין התייחס בית המשפט לנוהג כי הדרך להתחקות אחר רצונו של המנוח הינה באמצעות שמיעת זוגתו ומצא שאין סיבה להכביד על האישה העומדת מול הליכים בירוקרטיים, בשעה הקשה של חייה.
האישה והמנוח נישאו בשנת 2005, כשהיו בשנות העשרים לחייהם.
השניים עשו מאמצים רבים לאורך חייהם המשותפים, להביא ילדים לעולם. למרבה הצער, הניסיונות כשלו.
במועד פטירתו של המנוח, ביקשו המבקשת, הורי המנוח ואחיו, מבית החולים "מאיר", לעשות פעולה של שימור זרע וכך נעשה.
בהמשך, הועברו מנות הזרע לבית החולים "בילינסון", לבקשת המבקשת.
על מנת שתוכל לעשות בהן שימוש, לשם הפרייתה, דרש בית החולים את אישור בית המשפט. בתגובתו לתביעה הבהיר בית החולים כי יפעל בהתאם להוראות בית המשפט.
אלו, כאמור, הנסיבות המצערות שהיוו את הבסיס להגשת התובענה.
השופטת הבהירה כי על מנת שבית המשפט יתיר שימוש בזרעו של נפטר, עליו לבחון את רצונו המשוער של המנוח.
רצון זה מתייחס הן לרצונו להעמיד צאצאים והן לאפשרות שהדבר יעשה לאחר אחרית ימיו ושנותיו.
הכלל הוא כי כאשר אדם היה נשוי במועד פטירתו, זוגתו היא שתוכל להביא לפני בית המשפט את רצונו, בהיותה "האדם הקרוב אליו ביותר".
בתי המשפט נדרשו מעת לעת, לאפשרות לקבל אינדיקציה לרצון זה, הן כאשר הנפטר לא היה נשוי והן במקרים שהיה נשוי והוריו טענו שהיה לו רצון כזה, חרף אי רצונה של זוגתו.
עוד נדרשו בתי המשפט להתייחס לרצון המשוער של המנוח כי יובאו לעולם צאצאים לאחר מותו, מאישה שאינה זוגתו (כך לדוגמה במקרה בו הורי המנוח בקשו לאפשר זאת, באמצעות אישה שהם יבחרו, או באמצעות תרומת ביצית ואם פונדקאית, כך שהם יגדלו את התינוק שייוולד).
בענייננו, כאשר הייתה למנוח רעיה, בת זוג, חברה לחיים, במשך למעלה משני עשורים, עימה חלם על בית ומשפחה ועימה ניסה להגשים את החלום, שלמרבה הצער, לא בא בקלות , דומה כי ניתן היה להסתפק בהצהרתה המפורשת, כפי שפורטה בתביעה, כדי לקבוע את רצון המנוח בילדים.
לצד זאת, קיימת חזקה לפיה, ככלל, כל אדם מבקש שתהיה לו המשכיות וכאשר הוא נשוי, הדעת נותנת שהרצון הטבעי הוא שהדבר יעשה יחד עם רעייתו.
לאמור יש להוסיף כי בנסיבות העניין שלפניי, הורי המנוח תומכים במבוקש.
"אמנם, עמדת ההורים לבדה, אינה מספקת כדי לקבוע את עמדת המנוח ואולם ברי כי כאשר היא מצטרפת לעמדת אלמנתו, האישה עימה חלק את מרבית (שלא לומר את כל) חייו הבוגרים (שכן השניים הכירו במהלך שירותם הצבאי), מצאתי שניתן להסתפק בכך כדי לקבוע שזה היה רצונו של המנוח.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי לקבל את עמדת האישה ולא להורות על הגשת תסקיר".
השופטת הוסיפה בפסק הדין: "מצאתי להבהיר כי חרף ההבנה לעומס המוטל על ב"כ היועמ"ש, מצופה היה כי במקרים רגישים כמו זה שלפניי, יעשה מאמץ לראות את האישה העומדת מולו ולסייע לה.
"לא די בכך שעליה להתמודד עם התהום שנפערה בחייה, עת איבדה את בן זוגה, היא נדרשת גם לפתוח בהליך משפטי, על מנת להמשיך בתהליך בו החלה עם בעלה המנוח.
"הרושם שנוצר הוא כי במקום לסייע, המשיב מכביד עליה, שלא לצורך, הן בעיכוב במתן התגובה. החלטה זו איננה מסיימת את ההליך, היות ולא נדרשתי, בשלב זה, לבקשתה החלופית של המבקשת, לאפשר לה להשתמש בשירותי פונדקאות, ככל שהליך ההפריה חלילה לא יצלח".
