איתי לנדסברג נבו: הקלות הבלתי מובנת של הכרעת הנשיא

המאורעות המתוארים בטקסט זה התרחשו לפני עשרות שנים. גם אם לא כולם מכירים את המקרה הספציפי על פרטיו, כולם מכירים את הרקע ואת הנסיבות. הטבח נמשך כשעה אחת, ובמהלכו נרצחו 51 בני אדם, רובם נורו למוות: ילדים וילדות, גברים ונשים, אחת מהן בהריון. תיאורי המקרה המובאים כאן די מזעזעים (אזהרת טריגר – לא לבעלי לב חלש). כך היה:

גם אם לא כולם מכירים את המקרה הספציפי על פרטיו, כולם מכירים את הרקע ואת הנסיבות. הטבח נמשך כשעה אחת, ובמהלכו נרצחו 51 בני אדם: ילדים וילדות, גברים ונשים, אחת מהן בהריון

בשעות הערב, ארבעה גברים הגיעו לביתם בכפר לאחר יום העבודה, רכובים על אופניהם. חיילים שהוצבו בכפר ופקודתם היתה למנוע את תנועת התושבים מחוץ לבתיהם, פתחו עליהם באש מטווח קצר ללא אזהרה מוקדמת. שניים נהרגו במקום, אחד נפצע מהירי בירכו ובזרועו, כיסה עצמו באופניו והעמיד פני מת לאורך כל הטבח. משהבחין שאיש מהחיילים לא מתבונן בו הצליח לזחול למטע סמוך בו הסתתר עד אור הבוקר.

דקות מעטות לאחר מכן הגיעה לכפר עגלה רתומה לפרד, עליה ישבו אב ובתו הקטנה בת השמונה. לצידם צעדו שני מבוגרים ונער בן 14. עם הגיעם הופיעו מפקד המחלקה וחולייתו במכונית.

הקצין הורה לשלושת פקודיו לרדת מהמכונית וניגש לעגלה, כשהוא מצווה על שלושת המבוגרים להתייצב זה לצד זה בשורה על הכביש. אחד הגברים, שראה את גופות הנרצחים שנמצאו במקום שאל: "מדוע תרצו להרוג אותנו. אמרו [לי] שתוק. ואחר כך ירו בנו". המפקד נתן פקודת אש – "תדפוק אותם" הוא צעק – וירה בשלושת הגברים ברובה שהחזיק בידו.

בזמן זה הגיעה למקום משאית ובה 23 תושבים. המשאית המשיכה לנוע אל עבר הכניסה לכפר, ואחד הגברים שעמדו בצד הכביש החל לרוץ לכיוון המשאית. בעת ניסיונו להיכנס אליה, הוא נורה למוות. "אבא, אני מת" היו מילותיו האחרונות.

זמן קצר לאחר שנכנסה המשאית בשלום לתוך הכפר, הגיעה לאזור משאית נוספת. כשהתקרבו, הבחין נוסע בחיילים יורים והורה לנהג לעצור את המשאית. אחד החיילים ניגש אליהם והורה להם להמשיך בנסיעה לתוך הכפר, ואז נפתחה עליהם אש שהגיעה מחוליה שנמצאה מאחוריהם. היריות המשיכו בזמן שהמשאית התרחקה מאזור הירי. לאחר עצירה קצרה בשולי הדרך המשיכה המשאית במהרה פנימה, ובארגז המשאית מוטל חסר חיים אדם אחד.

מספר דקות לאחר מכן הגיעו תושבים נוספים למקום, רובם רכובים על אופניים. הם הצטוו על ידי חייל לעמוד בצד הדרך ולהסתדר בשורה. בסך הכל עמדו 13 גברים בשורה. "כלב, תעמוד בשורה באמצע" צעק אחד החיילים. כשהתברר לחיילים שלא נראים באופק אנשים נוספים, שאל אחד מהם למקום מגוריהם והם השיבו שהם מתגוררים בכפר.

ניצול אמר לאחר המקרה ש"אנחנו לא חשדנו שהוא עומד לירות בנו. אנחנו חשבנו שהוא עומד לבקש מאתנו מסמכים". מפקד הכוח צעד אחורנית והורה לשני חיילים ששכבו בצד הדרך לפתוח באש. אחד מהם היה חמוש במקלע אוטומטי. "תקצור אותם", צעק המפקד, ובמהרה נורו על שורת הגברים יריות רבות.

"לא חשדנו שהוא עומד לירות בנו. חשבנו שהוא עומד לבקש מאתנו מסמכים". מפקד הכוח צעד אחורנית והורה לשני חיילים ששכבו בצד הדרך לפתוח באש. אחד מהם היה חמוש במקלע אוטומטי. "תקצור אותם", צעק המפקד

כל הגברים נפלו ארצה לבד מנער בן 18 שהצליח לברוח ולקפוץ מעל הגדר לאחר מתן הפקודה. הוא התחבא בשדה, מפוחד. רק לאחר יומיים חזר לכפר. גם לאחר שהגברים שכבו על הרצפה המשיכו החיילים לירות בנופלים שגילו סימני חיים.

דקות ספורות לאחר הירי של רוכבי האופניים ואיסוף הגופות לערמה, התקרבה לכניסה לכפר משאית עמוסת אנשים. עוד כשהתקרבו שמעו יריות וחשבו שהירי נועד לגרום לתושבים להיכנס לביתם. המשאית נעצרה עלי ידי מפקד הכוח שציווה על הנהג ו-18 הנוסעים לרדת מן המשאית ולעמוד לפניה כשהם מרוכזים בצד הכביש. מיד לאחר שבתשובה לשאלת החיילים מסרו האנשים שהם תושבי הכפר – הורה מפקד החולייה לפתוח באש על הקבוצה.

זמן קצר לאחר מכן הגיעה משאית נוספת ובה ארבעה גברים ו-14 נשים (מגיל 12 עד 66). עוד לפני שהמשאית עצרה שמו לב נוסעיה לגופות המוטלות בצד הכביש. הנשים צרחו במשאית. "צרחנו בקולי קולות. איבדנו כל יכולת לחשוב או לשפוט. לא ידענו איפה אנחנו".

אחד החיילים רץ לעבר המשאית והורה לה לעצור. מיד עם עצירתה ציווה חייל על כל הנוסעים לרדת: "תעצור כלב ותרד". כ-18 נשים וגברים עמדו מקובצים יחדיו כאשר המפקד נתן את פקודת האש הקטלנית. הירי לא נפסק עד ש-17 מתוכם הוטלו מתים.

*  *  *

התיאורים המובאים כאן התרחשו בשנת 1956 במהלך טבח בישוב הישראלי כפר קאסם. אירוע בו נורו למוות 47 אזרחים ערבים על ידי מחלקה אחת של משמר הגבול. התושבים לא יודעו ששעת העוצר שהטיל הממשל הצבאי על הכפר הוקדמה, והם נורו מידית עם שובם הביתה מהעבודה.

נער וגבר נוסף נורו בכפרים סמוכים. תושבי הכפר מחשיבים את עוברה של אחת הנשים, שהייתה בחודש השמיני להריונה, כחלל נוסף, וכך גם אזרח קשיש, שליבו הפסיק לפעום שעות לאחר שנכדו נורה למוות. כך, מניין הקורבנות הגיע ל-51. התיאורים המובאים במאמר זה הם מתוך ספרו החדש יחסית (2018) של ההיסטוריון אדם רז.

תושבי הכפר מחשיבים את עוברה של אחת הנשים, שהייתה בחודש השמיני להריונה, כחלל נוסף, וכך גם אזרח קשיש, שליבו הפסיק לפעום שעות לאחר שנכדו נורה למוות. כך, מניין הקורבנות הגיע ל-51

ייאמר ויודגש – מקרה כפר קאסם הוא חריג ביותר. גם אם היו (ועוד מתרחשים) אירועים אלימים של חיילים ושוטרים כלפי אוכלוסייה אזרחית בישראל, טבח כפר קאסם הוא קיצוני בעוצמתו ובחומרתו, ומצביע על א-נורמליה של החיילים בשטח ושל מפקדים שונים בשרשרת הפיקוד שחילקו את ההוראות.

אך עשרות שנים לאחר מכן, ועל רקע התקדימים האלה, אלימות של יהודים כלפי ערבים עדיין מתרחשת, והיא מונחת על אדנים דומים של גזענות ושנאה. כיום הדגש הוא פחות על אלימות בחסות המשטר הצבאי, אלא יותר על אלימות של פעילי ימין בגדה המערבית ובתוך הקו הירוק. אולם ההבנה של האירועים בכפר קאסם הכרחית על מנת להבין אלימות גזעית של אזרחים כיום.

תהליכי ביטחוניזציה שגובשו עם קום המדינה והתחזקו לאורך שנות קיומה כלפי "האיום הערבי", מאפשרים להתייחס לסוגיות אזרחיות כסכנה ביטחונית, "ולטפל" בהן בהתאם.

תהליכים אלה אפשרו, בין היתר, ירי בשישה מפגינים ערבים אזרחי ישראל במהלך יום האדמה ב-1976; את אירועי אוקטובר 2000, במהלכם נהרגו 12 ערבים אזרחי ישראלי ופלסטיני שאינו אזרח ישראלי על ידי כוחות משטרה; ומהימים האחרונים, את האמירות הגזעניות של פוליטיקאים קיצוניים מהימין (כמו בצלאל סמוטריץ'), השוללים את הלגיטימיות של המפלגות הערביות.

כך חוזרים ונשנים מקרים המתירים את דמם של הערבים אזרחי ישראל ושל ערבים פלסטינים. כיום במוקד האלימות נמצאים אזרחים פעילי ימין קיצוני, הפועלים לעתים באקראיות ולעתים בשיטתיות כלפי ערבים. מתוך מבחר דוגמאות מהתקופה האחרונה ניתן לציין את ניסיון הלינץ' בנהג הערבי במהלך הפגנות התמיכה באהוביה סנדק, את התקיפה הדומה של נהג אוטובוס ערבי על ידי פעילי ימין חרדים בבני ברק, את ההתקפות של מתנחלים את המשפחות הפלסטיניות הנופשות בדרום הר חברון וליד בית אל, ואת התקיפה האלימה של פלסטיני בן 70 על ידי רעולי פנים יהודים בצפון הגדה המערבית.

ועוד מחשבה אחת מסכמת, העולה על רקע הדברים האלה ולמרות חומרתם. דווקא בימים בהם נכנס לכנסת ממשיך דרכו של כהנא – הגזען שונא הערבים איתמר בן גביר – אפשר למצוא קצת תקווה לאופטימיות.

מנסור עבאס אינו קדוש, אולם דרכו הפוליטית אמיצה. שמרנותו בנושאים של זכויות נשים ולהט"ב והתבטאויותיו ביחס להתנגדות הפלסטינית האלימה הן בעיתיות ביותר. יחד עם זאת, התהליך של התקרבות למגזר היהודי הכללי אותו מובילים פוליטיקאים ערבים בשנים האחרונות (כמוהו גם איימן עודה למשל), עשוי לסכן את עבאס מבית (להיתפס כבוגד בעם הפלסטיני) ומחוץ (להיתפס כאינטרסנט פוליטי).

תהליכי ביטחוניזציה שגובשו עם קום המדינה והתחזקו לאורך שנות קיומה כלפי "האיום הערבי", מאפשרים להתייחס לסוגיות אזרחיות כסכנה ביטחונית, "ולטפל" בהן בהתאם

הדגשתו של עבאס נושאים אזרחיים – כמו האלימות הגואה בחברה הערבית, האלימות נגד נשים, תקציבים למגזר הערבי, שיפור תשתיות, טיפול בבנייה לא חוקית, הסדרת ההתיישבות הלא מוכרת בנגב, ועוד – נותרה שנויה במחלוקת. מחד, יש חשיבות בהדגשתו סוגיות אזרחיות-חברתיות, שתועלתן משמעותית לחברה הערבית אך גם לחברה הכללית בישראל. מנגד, התעלמותו מהסוגייה הפלסטינית ומהכיבוש מסירה מסדר היום את מצוקתם של מיליוני אנשים החיים בין הירדן לים ללא אזרחות וללא זהות לאומית.

אין זה אומר שעבאס זנח את הסוגיות הלאומיות של העם הפלסטיני, עם זאת, הדרך בה הוא צועד והשיח המפייס שלו עשויים להיות נקודת מפנה בשיח הפוליטי בין יהודים לערבים, שיח שאותו צריך לקדם.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.



פורסם במקור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *