פסקי דין
את יום הגבר – חגגתן?
נוב
יום הגבר הבין־לאומי נחגג, שלשום, ב־19 בנובמבר. יום שצוין לראשונה רק ב־1992 על ידי תומאס אוסטר ואומץ בקרב כ-70 מדינות ברחבי העולם. מטרתו של יום זה היא העלאת מודעות להישגים של גברים כמו גם למצוקותיהם ויצירת דיון ציבורי באפליה המגדרית החברתית והחוקתית נגדם.
בעוד אין אדם שלא מודע ליום האישה הבינלאומי או יום המאבק באלימות נגד נשים ב־25 לנובמבר, כנראה מעטים הם אלו שמכירים יום זה או בכלל מודעים לעצם קיומן של עוולות נגד גברים. רבות מהן נעשות בחסות החוק (הדתי והישראלי) בשל הרצון החשוב שלנו להגן על החלשות, שהן הנשים, והפחד הקמאי שיש לנו מ"רצח נשים".
אחת הדרכים הקשות להחליש גברים שהם גם אבות, היא הפרדוקס הקשה שבא לידי ביטוי בדיני משפחה והוא נושא הדלתיים הסגורות, בבתי המשפט לענייני משפחה ובבתי הדין הרבניים. ברֵרת המחדל של החוק קובעת שהמשפט בישראל הוא פומבי, "אלא אם כן". הפומביות מאפשרת ביקורת, מחקר, מטילה את מוראה על השופט ומקרבת את הפסיקה, החשופה לביקורת, לסטנדרטים של צדק. ה"אלא אם כן" מתייחס באופן גורף כמעט לדיני משפחה. כמעט כל העניינים בסוגיות אלו נידונים בדלתיים סגורות.
הרציונל ברור: דיני משפחה עוסקים בילדים. באים הורים ומתקוטטים. הילדים – ילדים. הפומביות עלולה להזיק להם, לחשוף אותם, לערער את שלוות נפשם, לפגוע בפרטיות שלהם. בנוסף, דיני משפחה הם תחום אזרחי שעוסק בליבת חייו הפרטיים של האדם – הורותו, הכנסותיו, שמו הטוב, כשירותו התפקודית. חייו האישיים עד כדי נבכי נפשו. פומביות שלהם תפגע בבעלי הדין.
אלא ש – הדלתיים הסגורות – עם כמה שיש להן חשיבות, לא משרתות רק את בעלי הדין ואת ילדיהם. הן משרתות גם את היושבים בדין. זה לא סוד שהשיפוט בענייני משפחה הוא אנטיתזה לנרטיב המקובל שמערכת המשפט מספרת לעצמה (ולנו) על היותה מגנת זכויות האדם, המופקדת על יישומו של ערך השוויון והמלחמה באפליה. זה לא סוד שרבים בקרב האבות מלינים על אפליה מגדרית שיטתית ומוצהרת שנעשית שם בחסות בית הצדק.
עצם העובדה שאסור לפרסם פסקי דין והחלטות ביניים – אלא אם כן הגורם שנתן אותם אישר זאת – צריכה להדיר שינה מעינינו. דלתיים סגורות שמאחוריהן והודות להן מתבצעים פשעים נוראיים הן עוול בוטה ואסון אישי של אב כלשהו ומשפחתו. האם באמת מישהו חושב שהעובדה שחלק מהנשים משתמשות בכוחן של תלונות שווא, דרישת מזונות גבוהים ללא קשר לצורכי הילדים, משמורת מלאה אצלן ופיקוח על הקשר של הילדים עם האב – קיימת ללא סיבה? ממש לא. הן יודעות שהמערכת תהיה לטובתן ומנצלות זאת עד תום. הן יודעות שאם לא יצליחו במטרתן והן לא ישלמו מחיר. וחשוב מכול – הן יודעות שדבר מזה לא יובא לעין הציבור. הדלתיים סגורות.
הדבר מאפשר גם חוסר מקצועיות ורשלנות, גם אפליה ובריחה מאחריות, גם רמה נמוכה מאוד של שיפוט וגם זלזול עצום בבעלי הדין.
כאשר אב כלשהו עומד לפני מערכת שלמה שלא מאמינה לו, או שגם אם כן – תפסוק לטובת האישה, החוויה היא של תסכול, חוסר אונים ואִיון שלו כאדם והורה. הפתרון של חלקם הוא מלחמה עד חורמה מול האישה והמערכת. אצל חלק בריחה מהאחריות ההורית, על אף שמאד רצו להיות אבות ואצל חלק בריחה באמצעות התאבדות. וזה קורה במספרים כל כך גבוהים ולא מדווחים כי מי שמע על יום הגבר הבין־לאומי, או מה קורה שם מאחורי הדלתיים הסגורות?
השתתף בכתיבת הטור: רן חורי, פעיל חברתי לשיוויון מגדרי.
ד״ר רונית דרור היא חוקרת ופעילה חברתית למען שוויון מגדרי.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
