"ביהמ"ש לא צריך להתערב בהחלטות דירקטוריון"

עו"ד יעל ארידור בר־אילן, עולם העסקים התאגידי הוא לרוב עולם גברי, עולם של נטוורקינג שנוצר בצבא ובלימודים, ועולם הליטיגציה שלו נחשב לגברי גם בגלל ציפיית הלקוח לאסרטיביות גברית.

"לפעמים אנשים טועים לסבור שכדי לנצח בבית המשפט צריך לדעת להתאגרף, וזה לא כך. ליטיגציה היא יותר שחמט מאגרוף".

קראו עוד בכלכליסט:

ארידור בר־אילן, היא ליטיגטורית בתחום המשפט המסחרי־תאגידי, עומדת בראש משרד בוטיק שאותו יסדה ב־2016. במובן זה היא יוצאת דופן — יש נשים שבולטות בהגנה על עברייני צווארון לבן, ויש נשים רבות שמובילות משרדים בתחומים של דיני עבודה ומשפחה, אבל התחום האזרחי־מסחרי כמעט לחלוטין מצוי בשליטת המשרדים הגדולים. משרדי בוטיק לליטיגציה אזרחית בתחום המסחרי־תאגידי ועוד בראשות אישה הם בהחלט נדירים.

להיות אשה בתחום שלך זו מגבלה? זו הסיבה שיש כל כך מעט עורכות דין כמוך?

"לפי כתבות שפורסמו ב'ניו יורק טיימס' מחקרים מלמדים שנשים שמדברות ועומדות על שלהן נתונות לביקורת רבה, הן מצד גברים והן מצד נשים. כמו כן, קיימת דעה קדומה, כך שנשים שעוזרות ועובדות קשה מקבלות ניקוד נמוך יותר על כך בארגונים גדולים, שמבוססים על אינדיבידואליזם.

1 צפייה בגלריה

עורכת הדין ד"ר יעל ארידור בר אילן עורכת הדין ד"ר יעל ארידור בר אילן

יעל ארידור בר־אילן

(צילום: אוראל כהן)

"בליטיגציה חייבים להשמיע ולעמוד על האינטרסים של הלקוח, אך המטרה היא לעזור ללקוח ולא רק להשמיע. נשים טובות בכך, בהתחשב במכלול האינטרסים כדי למצוא פתרונות שהם לא רק לחימה בצד שכנגד, מבלי לבחון השלכות. כולנו צריכים לפעול כדי שיהיו יותר נשים בקדמת הבמה, וצריך קודם כל לעודד אותן לכך, וגם לראות אותן בראש משרדים. כך נוכל לקדם נשים ולשנות את השיח".

את ההחלטה כיצד לעצב את חייה קיבלה ארידור מארבעה מנטורים. שלושה מבכירי הליטיגטורים שבמשרדיהם עבדה: יעקב וינרוט, פיני רובין ואלי זהר, וגם הסופר ועורך הדין דני שינמן, ששכנע אותה לצאת לעצמאות ולפתוח את המשרד שבהדרגה החל לרכוש מוניטין ולקוחות — ביניהם מד"א, קבוצת קסטרו, כרטיסי אשראי לישראל, הראל ביטוח, צומת ספרים וגם בעלי חברות ודירקטורים. היחס בין בית המשפט הכלכלי לבין לקוחותיה מעסיק את ארידור בר־אילן גם אקדמית וגם מעשית.

על תפקיד השופטים: "רצוי שבתי המשפט יסלקו על הסף תביעות כשברור, על פני הדברים, שתנאי שיקול הדעת העסקי מתקיימים בהן"

בית המשפט הכלכלי הפך לרגולטור פולשני מדי בחייהם של התאגידים, כמו למשל בפסק הדין בעניין מכתשים־אגן, שעל פיו הפרמיה שתקבל כור ממכירת מכתשים מקפחת את בעלי המניות מהציבור?

"פסק הדין בעניין מכתשים־אגן מ־2011 היה נקודת המפנה, שם יישמה השופטת דניה קרת מאיר ביקורת שיפוטית על התנהלות חברות במקרים של ניגודי עניינים, תוך אימוץ וייבוא של כללים מהמשפט האמריקאי, כמו כלל שיקול הדעת העסקי, מבחן ההגינות המלאה והרעיון של ועדות בלתי תלויות. והדברים האלה חלחלו עם השנים.

"השופטים רואים את תפקידם כפרשנים של החוק בהתאם לשינויים בתפיסת הממשל התאגידי המודרני. ביסוד השינויים הללו עומדת תפיסה שמוסרת נורמות התנהלות ראויות וערכים של הגינות לעולם העסקי, בדיוק כפי שמייצרים חובות לנהוג בדרך מסוימת במשפט המסחרי באמצעות עקרון תום הלב".

הבעיה היא שמושגי שסתום כאלה מעבירים את שיקול הדעת לידי השופטים.

"לכן, צריך להבטיח כי התאגידים יוכלו לפעול על בסיס ודאות, ושבית המשפט לא יתערב באופן שבו הם פועלים, כך שמנהלים יוכלו לקחת סיכונים מבלי לדאוג כיצד יישפטו בדיעבד. לשם כך פותח הכלל של שיקול הדעת העסקי, שמשמעותו היא שאם אין כשל אינהרנטי באופן קבלת ההחלטות כמו ניגוד עניינים של מקבל ההחלטה — בית המשפט יסיר את ידיו מבדיקת ההחלטה".

על מעמד המנכ"לים: "צריך להבטיח כי התאגידים יוכלו לפעול מבלי שביהמ"ש יתערב באופן פעולתם, כך שמנהלים יוכלו לקחת סיכונים מבלי לדאוג כיצד יישפטו בדיעבד"

"לגשר על פערי המידע במשפט"

את הכלל הזה ניתן ללוש כך שבאמצעותו ניתן מצד אחד לחסן דירקטורים אבל גם מצד שני לחשוף אותם.

"כדי לשמור מפני חשיפת יתר צריך להפעיל את הכלל, מעבר לפן ההצהרתי, גם באמצעות סינון מוקדם ומהיר של תביעות שכל עניינן תקיפת שיקול הדעת העסקי של נושאי המשרה. לכן, רצוי שבתי המשפט יסלקו על הסף תביעות כשברור, על פני הדברים, שתנאי שיקול הדעת העסקי מתקיימים. לכך כוּונה ההחלטה שניתנה על ידי השופט עופר גרוסקופף בפסק דין בטר־פלייס, שמגבילה קבלת טענות לגבי סבירות ההחלטה של המנהלים".

השופטים הכלכליים הם יותר פרו־תובעים או פרו־נתבעים?

"האבחנה אינה בהכרח בין תובעים לנתבעים, אלא לגבי מצבים שבהם בעלי מניות בחברה לא יכולים ליהנות מהבעלות שלהם בחברה או נפגעים בשל היעדר מידע. מגמה אחת היא בתביעות של קיפוח המיעוט, שבית המשפט מכיר במצבים שבהם בעל מניות מחזיק במניות בחברה שהיא מעין שותפות ושבגלל אובדן אמון בין הצדדים בשותפות, לא מצליח לממש או אחזקותיו או ליהנות מהם, ובית המשפט יסייע לפרידה בין הצדדים. יש בזה היגיון אם צד אחד מנצל את כוחו לרעה כדי למנוע מהצד האחר את זכותו להשתתף בניהול ענייני החברה כשהוא זכאי לכך.

"מגמה אחרת היא בגילוי מסמכים: בעל מניות בעיקרון לא זכאי למסמכים פנימיים של החברה, אך בתביעות נגזרות אפשר להגיש בקשות לגילוי מסמכים ומספיק להראות תשתית ראייתית ראשונית כדי לקבל גילוי מסמכים, ואז אפשר לקבל מסמכים פנימיים של החברה. כך, למשל, בתי המשפט אפשרו לעיין בחוות דעת שהוזמנו בפרוטוקולים של ועדות אשראי של דירקטוריון בנוגע להעמדת הלוואות, ובדו"חות ביקורת פנימית. בעקבות זאת, בתביעות נגזרות זירת הקרב עברה לגילוי המסמכים. בנוסף, אפשר להתרשם שככל שפערי האינפורמציה גדולים יותר, כך בית המשפט יטה להטיל נטל קטן יותר על הצד החלש יותר כדי לקבל סעד, ולהיפך".

אז בישראל יש מעורבות של עולם המשפט בתחום העסקי?

"החלטות עסקיות צריכות להתקבל במישור העסקי ולא במישור המשפטי. חשוב שבתי המשפט ימנעו מלהתערב בהחלטות של הדירקטוריון. כיום יש משפטיזציה רבה של העולם העסקי. היום כל דירקטור צריך שיהיה לו עורך דין צמוד, בעיקר במאבקי שליטה".

נדמה שהתפתחויות דרמטיות במיוחד חלו בעולם התביעות הייצוגיות.

"בתי משפט שדנים בתובענות ייצוגיות עוסקים לא אחת בנושאים של מדיניות ורגולציה, כגון מהו פרסום מטעה לפי חוק הגנת הצרכן או מהי הודעה ראויה ללקוח. אלה נושאים שלעתים דורשים קביעת מדיניות על בסיס מחקר אמפירי. בחינה של המחקרים בנושאים הללו מגלה שהדברים הם מאוד מורכבים, במיוחד בעידן הטכנולוגי, שבו אנשים מוצפים במידע ובאופנים שונים לקבלתו. לכן, עולה שאלה אם בתי המשפט בכלל בעלי הכלים להכריע כיצד יוכרעו נושאים מסוג זה.

על מיעוט עורכות דין בתחום העסקי: "נשים שעומדות על שלהן נתונות לביקורת רבה ובליטיגציה חייבים להשמיע דעה ולעמוד על האינטרסים של הלקוח. אך דווקא בכך נשים הן טובות מאוד"

"הכרעה של בית משפט יכולה להיות בעלת השלכות רוחביות עצומות הרבה מעבר לתיק הספציפי וקבוצה ספציפית. מנגד במצב הקיים הכרעה כזו, במידה רבה, משקפת דעה לא ייצוגית בהכרח. גיוון הפסיקות גורם לתמריצים להגשת עוד בקשות לאישור תובענות ייצוגיות, וכך נגרמת גם אי ודאות. בעולם העסקי דרושה פחות ליטיגציה ויותר ודאות".

"נסיבות חיים לא מכתיבות את גורלנו"

לארידור בר־אילן דוקטורט מהרווארד ורקע משפחתי ששווה אזכור: אביה הוא יורם ארידור, 88 היום, מוותיקי הליכוד ולשעבר שר אוצר, שר תקשורת ושגריר ישראל באומות המאוחדות.

לא רבים מכירים את אחת התרומות המשמעותיות שלו לעולם המשפט הישראלי: הוא היה זה שהגה את רעיון החנינה לפני משפט, שאיפשר לנשיא המדינה לחון את אנשי השב"כ בפרשת קו 300 עוד לפני שהועמדו לדין. הנשיא אז היה חיים הרצוג שאותו החליף ארידור כשגריר באו"ם. הרצוג התפרסם כמי שקרע על דוכן הנואמים בעצרת את ההחלטה שמשווה את הציונות לגזענות. בזמן ארידור, ההחלטה עצמה בוטלה.

מלבד האב, תרמה המשפחה עוד אנקדוטות לאתוס הציוני. הסבא שלה מצד אמה היה ממקימי קפה "רוול" המפורסם בתל אביב. ואילו הסבא שלה מצד אביה פתח את המחלבה הראשונה בתל אביב, ששימשה גם אכסניה להלנת חלוצים ללא תשלום. אחד האורחים הקבועים שם היה לוי שקולניק, לימים לוי אשכול, שר האוצר וראש ממשלת ישראל.

לאביך היתה השפעה על הקריירה שלך?

"בגיל 14 או 15 אבא נתן לי לקרוא את האוטוביוגרפיה של ראש ממשלת בריטניה בנג'מין ד'יזראלי ושל מלכת סקוטלנד מרי סטיוארט. והוא דיבר על כך שלא ניתן לנסיבות חיינו להכתיב את גורלנו. גם לד'יזראלי וגם לסטיוארט היו נסיבות חיים לא פשוטות; הוא הצליח לעצב את נסיבות חייו, והיא — הנסיבות הכתיבו את האופן שבו הסתיימו חייה. האמירה הזו מלווה אותי עד היום. ואני מאוד מאמינה שיש לאנשים את הכוחות ואת היכולת להוציא את המיטב מהנסיבות".

אגב פוליטיקאים ומשפט. מה דעתך על גדעון סער כשר משפטים?

"עוד מוקדם לדעת איזה שר משפטים יהיה גדעון סער, אבל לפי מה שפורסם בתקשורת, נראה כי הוא מעוניין לקדם את הכלל של 'פירות העץ המורעל' והרעיון החשוב שלא לאפשר למדינה לערער על זיכוי בהליך פלילי. יכול להיות שיהיו רפורמות שבמערכת המשפטית לא יאהבו — למשל פסקת ההתגברות. זה לא בהכרח רע. השאלה היא איזה רוב ייקבע לפסקת ההתגברות, וזה בסדר גמור שהנושא הזה יהיה על סדר היום בשיח הציבורי".



פורסם במקור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *