ביקורת שוטפת – המפתח למניעת מחדל

הבלאגן כברירת מחדל. זה היה כל כך צפוי: תקלה גדולה במערכת מביאה לזעזוע ולבדיקה, ולוועדות חקירה. הכשל תמיד מערכתי, כמעט אף פעם לא מדובר בגורם יחיד שהוביל לאירוע. הבלאגן הכללי הוא ברירת המחדל.

לא ניתן אישור, המבנה נבנה באופן מוטעה. מישהו לא חש בטוב ולא נמצא מחליף. מישהו נרדם, הלך לשירותים, הסיר מבטו מן המסכים. ואז תגיע השאלה מי צריך לשלם על כך שבמשמרתו/ה אירעה התקלה, וזה יתחיל בהמלצה להחליף את הש"ג עד לקריאה להתפטרות ראש הממשלה.
זה גם כל כך רטרו. בעובי המאה ה־21 אנחנו צופים בסרט בשחור־לבן עם תרגום בצידו, על בריחת שישה אסירים באמצע הלילה, באמצעות חפירת חור בתאם וחור מחוץ לבית הסוהר. מי שמע על ציוד לראיית לילה, אמצעי מעקב חדישים, טכנולוגיות סטארט־אפ כחול־לבן? מי יכול היה להעלות בדעתו שפלוני יבקש לעבור לתא של מחבלים מארגון מתחרה, סתם כך?
אז מה עושים חוץ מאשר לנאום על רפורמה כללית בשירות בתי הסוהר או לספוק כפיים בהפתעה? שומרים על השומרים, ומעמידים את המערכת בכוננות מתמדת. כולנו זוכרים שבצבא אין מנקים אלא אם מתקיים מסדר המפקד, וכשהמפקד מגיע – הוא תמיד מוצא לכלוך. לכן, תגבור הגורם שאמור להפתיע את בתי הסוהר בשעות בלתי צפויות ולהקפיד על כללים, הוא הדבר הדחוף ביותר והיעיל ביותר, גם אם אינו זול. זו הדרך היחידה להיאבק בברירת המחדל של כל מערכות הביטחון והאבטחה.

להרחיב ולא לצמצם. חוק השבות, מהחשוב בחוקי ישראל, זקוק להרחבה (כגון החלתו על מי שמגדיר עצמו כיהודי, ואין למדינה סיבה לחשוד כי מדובר בהונאה או בכוונה לנצל לרעה את זכותו לאזרחות). בית המשפט העליון עשה בימים אלה צעד חשוב בכך שקבע כי אלמנה של זכאי לעלייה על פי חוק זה, תוכל לקבל אזרחות גם אם אינה יהודייה.
ההחלטה עוררה מייד את זעקת שומרי החומות. הללו מודאגים מאוד פן יצטרפו אל יהודי ישראל מי שאינם עומדים בקריטריונים הדתיים ליהדות. מבקשים הם כי מחננו יהיה טהור ומוכנים לוותר בקלות על מצטרפים חדשים ועל ילדיהם, ומבקשים להצר את פתח הכניסה לעם היהודי במקום להגדילו. המחלוקת הזו בתוכנו היא נושא מהותי לעתידה של המדינה היהודית־דמוקרטית, וגם אם תדחה הכנסת את הניסיון למנוע התאזרחות מבן זוג של נכד היהודי, לא נוכל להימנע מקיום דיון מהותי בשאלה אם אנו יכולים להרשות לעצמנו לדחות את קרובי המשפחה המבקשים להצטרף למחננו.
משמעות המילים. הביקור החשוב של הנשיא יצחק הרצוג בירדן, ופגישתו עם המלך עבדאללה השני, מצטרפים למסע המדיני המבורך של בכירי הממשלה הנוכחית לתיקון הקלקולים הקשים שנוצרו בזמן הממשלה הקודמת, עם השכנים המיידיים שלנו, בעיקר עם ירדן ועם הרשות הפלשתינית.
בני שיחנו יודעים היטב שאין פניו של ראש הממשלה, נפתלי בנט, להסכם שלום עם הפלשתינים. בכל שיחה כזו אומרים המדינאים הישראלים את דעתם האישית, אך ממהרים להוסיף כי מדובר כרגע בפסק זמן מדיני, ובצעדים להקלה על חיי הפלשתינים.

מה שחשוב באמת, לכן, הוא המסר שמעבירים להם מארחיהם הערבים. והמסר ברור: בחיים מדיניים אי אפשר להכריז על פסק זמן. אם תסתפקו רק בניהול הסכסוך, הסכסוך ייפול עליכם ועלינו ברגע הכי פחות נוח והכי פחות צפוי. בלי אופק מדיני קרוב, יעלו כל התחליפים בעשן.