דניאל פרידמן | הסכנה בהפיכת הפרקליטות והיועמ"ש לשליטי המשפט

פרשת קו 300 שבה ועלתה לאחרונה לכותרות, במקביל לוויכוח על הסדרת סמכויות היועץ המשפטי לממשלה. מאז שהפרשה נודעה לראשונה, נלווה אליה שיר תהילה לפרקליטות וליועמ"ש דאז פרופ' יצחק זמיר כשומרי שלטון החוק ומגיני המדינה. אולם עיון בפרטי הפרשה, שאותה תיארתי בספרי "קץ התמימות – משפט ושלטון בישראל", ממחיש דווקא את הכישלון האדיר של הפרקליטות ושל זמיר, ואת הסכנה החמורה שבריכוז הכוח בגופים אלה.

להבהרת העניין אזכיר אחדות מהעובדות המרכזיות. באפריל 1984 נחטף אוטובוס קו 300 בידי ארבעה מחבלים. כוח של סיירת מטכ"ל השתלט עליו, ובקרב נהרגו שניים מהמחבלים. השניים הנותרים הורדו מהאוטובוס ונחקרו תחילה על ידי תא"ל יצחק מרדכי. בתום החקירה הם נמסרו, בעודם בחיים, לידי אנשי השב"כ, שפעלו לפי הוראת ראש השב"כ אברהם שלום, העבירו אותם למקום מבודד, רוצצו את ראשיהם באבנים והרגו אותם.

לבירור הפרשה מינה שר הביטחון משה ארנס ועדה בראשות האלוף (במיל') מאיר זורע, שאחד מחבריה היה איש השב"כ יוסי גינוסר, שתואר כ"סוס טרויאני". השב"כ, שהחליט להעלים את חלקו, בידה ראיות וכיוון את הזרקור לעבר תא"ל מרדכי. לאחר מכן מונה צוות חקירה בראשות פרקליט המדינה יונה בלטמן, שגם אליו צורף איש השב"כ, ושוב חזרה הפרשה של בידוי ראיות מטעם השב"כ.

בוועדת בלטמן נפערה מחלוקת, והתובע הצבאי הראשי מנחם פינקלשטיין, שאף הוא צורף לוועדה, סבר שרוב האלימות כלפי המחבלים באה מצד אנשי השב"כ, וכי לא ניתן לייחס למרדכי אחריות למות המחבלים. עמדה זו התקבלה, והוועדה קבעה שלא ניתן להעמיד את מרדכי לדין באשמת הריגה.

לאחר שהוגש דוח הוועדה, התפרסמה חוות דעתו של זמיר, שלפיה יש להעמיד את מרדכי לדין באשמת גרימת חבלה חמורה והתנהגות בלתי הולמת. אשמות אלה חייבו להעמידו לדין בפני בית דין צבאי. אבל הפצ"ר, בן ציון פרחי, סבר ש"החומר חסר מאוד ועדויותיהם של אנשי השב"כ רדודות וחסרות". לפיכך דחה את עמדתו של זמיר, והורה להעמיד את מרדכי לדין משמעתי באשמות פחותות. באוגוסט 1985 התקיים הדיון המשמעתי, ומרדכי זוכה.

על פועלו של זמיר בתקופה זו סיפר העיתונאי יואל מרקוס ב"הארץ", ש"יצחק זמיר, מתומרן שלא בידיעתו על ידי כמה מאנשי השב"כ, היה ראש החץ נגד מרדכי". תחילה דרש שמרדכי ישעה עצמו משירותו הצבאי, ולאחר מכן הציג דרישה זו לרמטכ"ל משה לוי, שדחה את הדרישה. זמיר הגיב על כך בטקס פומבי שבו יצא “בהאשמה כבדה שצה"ל מזלזל בחוק".

כחודשיים לאחר זיכויו של מרדכי, כשנדמה היה שהעניין ירד מהפרק, פרצה מחלוקת פנימית בתוך השב"כ. סגן ראש השב"כ ראובן חזק דרש את התפטרותו של ראש השב"כ שלום עקב בידוי הראיות והוסיף שהוא מוכן להתפטר יחד עמו. לדרישה זו הצטרפו עוד שניים מאנשי השב"כ. המחלוקת הגיעה לראש הממשלה פרס, שבחר שלא להתערב ואף הציג לחזק את השאלה: היכן היית עד היום, במשך כל התקופה שבה סערה הפרשה?

סומא בארובה

בפברואר 1986, כמעט שנתיים לאחר האירוע בקו 300, פנה חזק לדורית ביניש, שכיהנה אז כמשנה לפרקליט המדינה, סיפר לה על מה שאירע, ולאחר מכן מסר זאת לזמיר. בשלב הראשון היה זמיר מוכן להסתפק בהסדר שיושתת על פרישתו של שלום ומספר אישים נוספים מהשב"כ. אבל פרס ושמיר סירבו לכך, וזמיר העביר את העניין לחקירת המשטרה.

לאחר מכן החליטה הממשלה להחליף את היועמ"ש זמיר ומינתה במקומו את יוסף חריש, שלא נכנע ללחץ שהופעל עליו וסירב לעצור את חקירת המשטרה. אגב, לימים הסתמך חריש על נכונותו של זמיר לפשרה, ובדיאלוג, המובא בספרו של יחיאל גוטמן על הפרשה, הטיח בפני זמיר: "אתה מדבר גבוהה־גבוהה על שלטון החוק, אבל בפרשה של ריסוק ראשיהם של שני מחבלים ושנה וחצי בידוי ראיות, היית מוכן להסתפק בפרישה מהשירות. האומנם זה שלטון החוק או זה שלטון הפשרה?".

בהמשך הגיעה הצעתו של שר האוצר לשעבר יורם ארידור להעניק חנינה לכל המעורבים. אלא שבנושא זה הותיר זמיר אחריו הנחיה שגויה וחסרת בסיס ולפיה נשיא המדינה איננו מוסמך לחון אדם לפני הרשעתו. עורכי הדין רמי כספי ויעקב נאמן תמכו בהצעת החנינה, וחריש, שבחן את הנושא, מסר חוות דעת נכונה, ולפיה חנינה אפשרית גם לפני הרשעה.

כעת הגיע העניין לממשלה ולנשיא המדינה חיים הרצוג, אביו של הנשיא הנוכחי יצחק הרצוג. הממשלה תמכה בכך מכיוון שהאמינה בתום לב שחקירת השב"כ תפגע קשות בתפקודו ותכביד עד מאוד על המאבק הקשה בטרור. שיקול זה השפיע גם על הרצוג, שהסכים להעניק חנינה בתנאי שראש השב"כ יסיים את תפקידו (פתרון שהוא ברוח הפשרה שזמיר עצמו הסכים לה בשלב הראשון).

כצפוי, הגיע נושא החנינה לבג"ץ, בעקבות שורת עתירות שהגישו אזרחים, חברי כנסת, עורכי דין ולא פחות מ־12 אנשי אקדמיה. במקביל פרצה סערה בתקשורת, שהתייצבה כמעט כולה לצד זמיר, שתואר כאביר שלטון החוק, וכנגד חריש – וכמובן גם נגד החנינה. הרצוג מספר

באוטוביוגרפיה המעניינת "דרך חיים", כי 90%־95% מהפרסומים בתקשורת היו נגדו, אבל 92% מהציבור תמך בו. הוא גם מתח ביקורת על זמיר
ודבק בעמדתו בדבר ההצדקה לחנינה בכפוף לסיום כהונתו של שלום. בתוך כל הרעש הזה ניתנה הכרעתו של בג"ץ, שדחה בדעת רוב את חוות דעתו השגויה של זמיר בנושא החנינות ופסק שסמכות החנינה של הנשיא משתרעת גם על התקופה שלפני הרשעה. דומה שאין כיום מחלוקת על צדקת עמדה זו.

הפרשה כולה מתוארת כ"פרשת השב"כ", אולם בעיניי היא מסמלת לא פחות מכך את יומם השחור של הפרקליטות ושל היועץ המשפטי דאז זמיר. תפקידם כעומדים בראש התביעה הוא לגלות את האמת ולבסס עליה את כתבי האישום. בכך נכשלו כישלון טוטאלי. הם הלכו כסומא בארובה אחרי הגרסה השקרית של השב"כ, ולאחר ש"ננעלו" עליה, לא היו מוכנים לשמוע עמדות נוגדות ולראות את הקשיים בגרסה המוצגת להם. זמיר גם ניהל מאבק עיקש ובלתי צודק נגד יצחק מרדכי, שניצל בדרך נס. לכך מצטרפת חוות הדעת השגויה שהגיש זמיר בעניין סמכות החנינה. מותר לחשוב שאין הצדקה לחנינה לפני משפט (אני אינני סבור כך), אבל תפקידו של היועמ"ש הוא לבסס את חוות דעתו על המצב המשפטי הקיים – ולא על המצב הרצוי לדעתו.

גיבורי הפרשה האמיתיים הם הנשיא חיים הרצוג, שהחליט כפי שמצפונו הורה לו ובניגוד לכל הזעקות בתקשורת. ולא פחות מכך המשפטנים, בהם אמנון גולדנברג, שהתייצבו לצדו של מרדכי ונאבקו בהצלחה על חפותו. ראויים לשבח גם אנשי הפרקליטות הצבאית, מנחם פינקלשטיין ובן ציון פרחי, שהבחינו בחולשת התיק נגד מרדכי; הרמטכ"ל משה לוי, שדחה את דרישת היועמ"ש זמיר להשעות את מרדכי; והיועץ חריש, שמסר חוות דעת נכונה בדבר סמכות החנינה של הנשיא והגן עליה בהצלחה בבג"ץ.

והערה לסיום: הפרשה ממחישה את הסכנה שבהפיכת היועץ המשפטי לממשלה לשליט המשפט במדינה. למרבה המזל, באותם הימים הוא עדיין לא רכש עוצמה כזו. אילו היה לו אז הכוח המופרז הנתון בידיו כיום, היה יצחק מרדכי, החף מפשע, מושעה מצה"ל, ומן הסתם גם מורשע בבית דין צבאי ונידון לעונש כבד.



פורסם במקור

כתיבת תגובה