האם זרועותיה השונות של מערכת המשפט בולמות בישראל עריצות שלטונית? | דעה

במדינה דמוקרטית נאורה ושוחרת צדק, הדמויות המאיישות את מערכת המשפט אמורות להתמנות בהתאם לכישורים המקצועיים – ובשום פנים ואופן לא מתוך מטרה. במשך עשרות שנים מונו אלה על רקע כישוריהם המשפטיים וממשלות רבות לא העזו לחשוב אפילו שלא לסור למרותם, אלא שכל זה פס מן העולם | טור דעה

פורסם בתאריך: 4.6.21 11:23

במדינה דמוקרטית נאורה ושוחרת צדק, הדמויות המאיישות את מערכת המשפט אמורות להתמנות בהתאם לכישורים המקצועיים – ובשום פנים ואופן לא מתוך מטרה ולא כדרך שישרתו מטרה. כאשר מדובר במשפט פלילי, דיני נזיקין, דיני משפחה וכיוצא באלה, פסיקת בתי המשפט היא מקצועית טהורה. ההכרעה בדין היא בהתאם לעובדות המוכחות, בהתאם ובכפוף להוראות חוק. אמנם גם בתחומים אלה יכול שופט להטמיע אג'נדה, אך עדיין זו על בסיס מקצועי טהור. כל פרשנות של חוק נעשית בהתאם לדין הרצוי והכל כדרך לשרת נכון את האזרח.


לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון


שונה מאלה הוא המשפט החוקתי. כאן מדובר בעתירות של אזרח או גופים אשר לטענתם נפגעים מהחלטות שלטוניות ו/או מחוקים שמטרתם לשרת אג'נדות ודורשים מבית המשפט המנהלי (לא בהכרח בג"ץ) להתערב ולבטל את אלה. כאן למעשה "המשחק פתוח". בית המשפט החוקתי אינו כפוף לחוקים דקדקנים שמכתיבים מה כן ומה לא, למעט חוקי יסוד (גם אותם ניתן לבטל). המתודות המשפטיות אמורות להיות טהורות, כאלה השואפות לעשיית צדק גם עם "חלשים" ולגונן עליהם מפני עריצות שלטונית.

זרועותיה השונות של מערכת המשפט אמורים לפקח ולבלום כל יוזמה מאת שרים המייצגים סקטורים אידיאולוגיים שונים, אשר שואפים לחוקק חוקים בהתאם. מערכת זו אמורה להגן על האזרח מפני עריצות שלטונית ומפני עשיית שימוש לא נאות בתפקידם של שרים. לשם כך קיימים שני בלמים עיקריים: האחד הוא היועץ המשפטי לממשלה, והשני בית המשפט העליון (ישנם גם "בלמי משנה" כגון מבקר המדינה וכן ועדות חקירה למיניהן).

במשך עשרות שנים מונו שני אלה על רקע כישוריהם המשפטיים וממשלות רבות לא העזו לחשוב אפילו שלא לסור למרותם, גם אם הדבר "לא מצא חן" בעיניהן. אלא שכל זה פס מן העולם. שרים המייצגים סקטורים אידיאולוגיים שאפו להחליש את הבלמים האלה ואפילו, אם אפשר , להפוך אותם דווקא ל"מנועי דחיפה". כדי שאלה "יזרמו", שאפו לאייש בעלי משרות שלשיטתם מזוהים ממילא עם אותה אידיאולוגיה שהם מנסים להטמיע. סוג של "אנשי שלומינו".

נתניהו מאוד רצה במינויו של מנדלבליט לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. היו שחששו שמדובר ב"מינוי מטעם" ולצורכי מטרות. אלה הדגישו את היותו חובש כיפה ואת הרקע שלו ככזה שלשיטתם מעיד, על פניו, שעסקינן במינוי של מי שאמור "לא להפריע" לבעלי אג'נדות ימניות. במישור האחד ציפו שלא יתנגד ולא יתריע מפני החלטות וחקיקות שנועדו לשרת את הצד הימני של המפה. במישור האחר, הציפייה הייתה שהוא "לא יקפיד על קוצו של יוד" באותם מקרים שבהם הוא נדרש להחליט אם לפתוח בחקירה או להעמיד לדין אנשי ציבור שלכאורה סרחו.

לרוב, בעיקר במגרש המדיני, מנדלבליט אמנם "איכזב" את אלה שציפו ממנו, אך יש הסבורים שעדיין לא לגמרי. לרוב נשאר נאמן לצו מצפונו ודווקא עמד בפרץ ומנע לא מעט החלטות שהוכתבו על ידי אג'נדות, לא בהכרח כאלה ששירתו את הטובה הכללית של מדינת ישראל. הבעיה התחדדה ביתר שאת בעת שהחליט מלכתחילה שלא לחקור את נתניהו כלל כחשוד בפרשת הצוללות, ואחר כך כאשר דחה את דרישתה העיקשת של פרקליטות המדינה להגיש כתבי אישום חמורים. יש שטענו שהסתפק בכתב אישום המכיל אישומים "מרוככים". גם כאשר נדרש לשאלה אם נתניהו חייב להיכנס לנבצרות, הביע דעה שלפי שיטתם אינה מתיישבת עם אמות מידה ציבוריות-מוסריות מעובד ציבור שהוחלט להגיש נגדו כתב אישום. אמנם מנדלבליט הלך אחר ה"חוק היבש" ואמנם גם בית המשפט העליון הלך לפי זה, אך מראית העין לפחות "לא היתה נוחה".

אין לזלזל בדעתם של אחרים שזה "נראה רע מאוד". הציפייה היתה, בעיקר ממנו, לפרש את החוק באופן שמעדיף את ניקיון הכפיים המוסרי על פני "חוק יבש". מבחינתם של כל אלה, מנדלבליט עשה לביבי "הנחות סלב" לרוב.

גם במישור אחר, קרי מינוי שופטים, בעיקר לבית המשפט העליון השתנתה לה המציאות. גם כאן, בשונה מהעבר, המאבק החל קודם לכן בשאלה מי יהיו חברי הוועדה, כשהמטרה היא שאלה יתמכו במינויים של "אנשי שלומינו". הוויכוחים בוועדות לא נסבו בהכרח סביב הכישורים המקצועיים והמזג השיפוטי של אלה שהוצעו לתפקיד, אלא סביב השאלה "מי יותר טוב לנו". לכל זכור כיצד איילת שקד וחברי ועדה אחרים מן הימין נלחמו למנות לבית המשפט העליון שופטים שהמוטיב הבולט בהם היה נטייתם האידיאולוגית. משדרישתם לא היתה למנות שופטים על בסיס כישוריהם המשפטיים דווקא , הוועדה "נתקעה" עד אשר הושגה פשרה שבמסגרתה נתקבלו דרישותיה למנות את כבוד השופט סולברג, כבוד השופט מינץ, שניהם חובשי כיפה ומתגוררים בהתנחלויות, וכך גם פרופ' שטיין שדעות שהביע לפני מינויו נטו ימינה. הציפייה מהם (גם ב"רחוב" שהם משויכים אליו) היתה "לספק את הסחורה" לעת שיידרשו ליתן פסקי דין בסוגיות אידיאולוגיות עקרוניות.

שופטים אמורים לשכוח מי "מינה" אותם ולשפוט אך ורק בהתאם ובכפוף לחובתם המוסרית כדרך לעשות את מלאכת עשיית הצדק – הכל במנותק מהשקפת עולמם האידיאולוגית, תהא אשר תהא.


הכותב: עו"ד קובי קמר, מומחה למשפט פלילי, יו"ר (משותף) של הפורום הפלילי של לשכת עורכי הדין בישראל.


 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת13"

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 "כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

 המייל האדום של "כל העיר"[email protected]


 



פורסם במקור

כתיבת תגובה