השימוע יפעל לטובת שופטי המחוזי

בהודעתו מסר השר שההצעה היא על דעת נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות מתוך ראייה משותפת בדבר חשיבות השקיפות. לפי ההצעה, השימוע יחול כבר בבחירה הקרובה של המועמדים לבית המשפט העליון.

ייתכן שנשיאת העליון נתנה הסכמתה לא רק מטעמי הרחבת השקיפות, אלא גם כדי למנוע הצעות גרועות יותר, לטעמה, כמו שימוע בפני ועדת חוקה של הכנסת או אפילו בחירת השופטים עצמם בידי הכנסת, רעיונות שכבר החלו להפציע. בנוסף לכך נדמה שהשימוע ייתן יתרון למועמדים מבתי המשפט המחוזי על פני מועמדים חיצוניים, שהסיכוי להביכם ולהרתיעם גדול יותר. וזה עולה בקנה אחד עם העדפתה העקרונית של הנשיאה – למנות שופטים מחוזיים לעליון, מקצוענים שיידעו להיאבק בעומס הגדול, ולא מועמדים חיצוניים שתפארתם היא “אידיאולוגיה” כזו או אחרת.

רעיון השימוע לקוח מארצות הברית, ולא בטוח שכל רעיון אמריקאי ראוי לחיקוי. ראשית, בגלל ההבדלים בשיטה; ושנית, בגלל ההקצנה הפוליטית־מפלגתית שחלה שם ומזהמת את ההליך.

נתחיל בהבדלים בשיטה. בארצות הברית שופטים לעליון הם מינויים פוליטיים של הנשיא, ולכן יש הצדקה לביקורת פוליטית באמצעות שימוע בסנאט. בישראל הבחירה היא בידי ועדה שמיוצגים בה שופטים, פוליטיקאים ונציגי לשכת עורכי הדין. משקלם של הפוליטיקאים בוועדה עלה בזכות תיקון קודם של סער עצמו מ־2008, שמחייב רוב של שבעה מתוך תשעת חברי הוועדה למינוי בעליון. התוצאה היא שהבחירה מותנית בהסכמות בין השופטים לפוליטיקאים, ובהדרגה מתאזן היחס בין שמרנים ל”אקטיביסטים”, המחלוקת הרלבנטית כיום למינויים.

הבדלים נוספים: בארצות הברית הבחירה היא לכל החיים, בישראל שופטים יוצאים לפנסיה בגיל 70. בארצות הברית העליון הפדרלי מטפל רק בתיקים עקרוניים (100 בשנה); בישראל מתוך 10,000 תיקים בשנה הרוב המכריע הוא ערעורים אזרחיים ופליליים, ורק המיעוט הוא תיקים בעלי משמעות ציבורית. הבדל נוסף הוא שמרבית המועמדים לעליון בישראל הם שופטי בתי המשפט המחוזיים, ולא ברור איך ניתן יהיה לפסול בשימוע את המצטיינים בהם שמועמדים לעליון. מה זה יאותת לגבי האמון בהם כשופטים מחוזיים ובמערכת בכלל?

שתי דוגמאות מהעת האחרונה חשפו את פגמי השימוע האמריקאי. ההתנפלות המכוערת של סנאטורים רפובליקנים בשימוע למועמדת הנשיא ג’ו ביידן קטנג’י בראון־ג’קסון, המועמדת האפרו־אמריקאית הראשונה לעליון. אישה עם רזומה ללא דופי שנאלצה לעבור חקירות משפילות ומטרילות. וכל זאת למה? כנראה כנקמה על השימוע שנערך למועמד השמרני בתקופת הנשיא טראמפ, ברט קוואנו. נגדו הועלו טענות על התנהגותו המינית כנער.

ד”ר גיא לוריא, עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, כתב על השימוע האמריקאי: “לפי דעת מומחים רבים בארצות הברית, הליכי השימוע לבית המשפט העליון הפדרלי נעשו קיצוניים יותר ויותר בעשורים האחרונים, הפכו להיות פוליטיים ומפלגתיים יותר עם השפעת יתר של כלי תקשורת, רצון של סנאטורים להתבלט בסיקור ולחצים של קבוצות אינטרס.

“שאלות נשאלות לא פעם רק לצורכי פרסום ותקשורת, סנאטורים מנסים לעתים ללחוץ על המועמדים לענות כיצד יחליטו בפסקי דין עתידיים, ובכך מסכנים את אי־תלותם של השופטים המתמנים, ומביאים להתמחות המועמדים בתשובות מתחמקות לשאלות רגישות. לא מעט ביקורת מושמעת בארצות הברית על הליכים ‘מקולקלים’ אלה, ורצוי להימנע מהשפעותיהם הרעות בישראל”.

לוריא מסכים ששימוע בפני הוועדה הוא פחות גרוע משימוע בפני ועדת חוקה של הכנסת, אבל הוא אומר ש”עלולה להיווצר דינמיקה שלילית כמו שאלות לצורך הבכת מועמדים שמיועדות בעיקר לתקשורת, שאלות מהסוג שירתיעו מועמדים ושאלות שיבקשו לברר את עמדותיהם בסוגיות פוליטיות ואידיאולוגיות”.

מבחינת סער, זה צעד נוסף לרפורמות הדרמטיות שמאפיינות את כהונתו. המאמץ ההרואי לחוקק חוק יסוד: החקיקה, הגשת חוק יסוד: זכויות בהליך הפלילי, הקטנת פליליות השימוש בקנאביס וגם שינויים בכללי בחירת השופטים. רק לאחרונה עברה פה אחד בוועדה יוזמתו ליתר שקיפות בהערכת מועמדים לשיפוט בידי מרכז ההערכה בקורס ההכנה.

ובחזרה לשימוע. בעבר מועמדים לעליון נפסלו בטענה שהאג’נדה שלהם לא מתאימה לשפיטה. כך טען אהרן ברק שהאג’נדה של פרופ’ רות גביזון פוסלת אותה. לימים התבטא ברק שהסיבה היא אחרת, אבל אין ספק שהיו לו גם סיבות לחשוש מגביזון שאחזה במשנה סדורה נגד האקטיביזם של ברק והעליון.

גם לפרופ’ מרדכי קרמניצר, ששמו עלה כמועמד, הובהר שהמינוי יישקל אם יצליח להימנע במשך שנה־שנתיים מהתבטאויות פומביות, בתקשורת ובכנסים אקדמיים, שמבקרות את בית המשפט העליון. וזו גזרה שקרמניצר התקשה לעמוד בה, שלא לומר מצא אותה כבלתי ראויה בעליל.

ככלל, אנשי אקדמיה שמונו לעליון, כמו פרופ’ יצחק אנגלרד או דפנה ברק־ארז, הקפידו להצניע עמדות ביקורתיות או התבטאויות בנושאים שנויים במחלוקת, וזה הקל על מינוים, להבדיל מגביזון, קרמניצר, מני מאוטנר ואחרים.

השימוע שמתכנן סער יעמת מועמדים, ובהם מהאקדמיה ועורכי דין פרטיים ומהשירות הציבורי, עם סוגיות שעשויות לחשוף “אג’נדות” שיקרינו על פסיקות בנושאי ליבה שנויים במחלוקת. השימוע יקדם “סימון” ו”צביעת” שופטים, ולפיכך העצמת והעמקת המחלוקות סביב פסיקותיהם העתידיות בשאלות כמו הגירה, פינוי מאחזים, תביעות בעלות ומגורים של פלסטינים, אישור מועמדים לכנסת, וגם פסילה לתפקידים או לפרסי ישראל בשל התבטאויות שמאלניות או ימניות מהעבר.

אגב, את פסק הדין שאישר מתן פרס ישראל לפרופ’ עודד גולדרייך כתבה השופטת הדתייה יעל וילנר. נדמה לי שגורמי הימין שצלבו אותה על ההחלטה היו תומכים במינויה. השופט נעם סולברג, שמונה לעליון על תקן “שמרן”, פסל את החלטת הרמטכ”ל להדיח את רב־סרן גלעד פרנקן, החלטה שנתפסה כאקטיביסטית. יש לקוות שגם אחרי השימועים שופטים כמו וילנר או סולברג יקבלו החלטות ענייניות, ולא רק תלויות אג’נדה.