יוני בן-מנחם וניסים מוסק יפצו את בר-מוחא: דרש מיליון, יקבל 130 אלף

כתבה שהכין נסים מוסק על אגודת העיתונאים בת"א ועל המנכ"ל שלה יוסי בר-מוחא, ואשר שודרה ב"יומן" של רשות השידור לפני 7 שנים, הוציאה את דיבתם של בר-מוחא ושל האגודה ואינה זכאית להגנות בחוק איסור לשון הרע, כך פסק החודש (1.9) השופט גיא הימן מבית-משפט השלום בת"א-יפו. על אף שהאגודה ובר-מוחא דרשו בתביעתם פיצוי בסך מיליון שקלים, השופט הימן קבע כי התובעים יקבלו פיצוי של כ-130 אלף שקלים, לא כולל הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי-דין.

בפסק-דינו מתח השופט הימן ביקורת על ההגנה המשפטית שהציגו הנתבעים, אשר לא כללה כל ניסיון להוכיח את שלל הטענות בגנות האגודה ובר-מוחא שנכללו בכתבה. בין הנתבעים שחויבו לפצות את בר-מוחא והאגודה בעשרות אלפי שקלים גם מנכ"ל רשות השידור לשעבר יוני בן-מנחם ויוצר הכתבה מוסק. עוזרו הבכיר של המנכ"ל, זליג רבינוביץ', כמו גם מנהל חטיבת החדשות ברשות השידור באותה תקופה, משה נסטלבאום, לא נמצאו אחראים להוצאת הדיבה.

הכתבה נערכה ושודרה על רקע עימות חריף ומתמשך בין אגודת העיתונאים בת"א והמנכ"ל בר-מוחא לבין הנהלת רשות השידור של אותה התקופה, ובפרט המנכ"ל בן-מנחם, עוזרו רבינוביץ' ומנהל חטיבת החדשות נסטלבאום. העימות הזה, כך עולה מפסק-הדין של השופט הימן, חלחל אל העבודה העיתונאית שבבסיס הכתבה על האגודה והוביל אותה אל מעבר לסף לשון הרע.

"כחוט השני נשזרה בכתבתו של מר מוסק הטענה כי דפוסי-התנהלותו הפגומים של מר בר מוחא עשו את אגודת-העיתונאים בתל אביב כלי-שרת בקידומם של אינטרסים זרים לציבור-העיתונאים וקרדום לחפור בו את עניניו האישיים של מנהלּ", כתב השופט הימן בפסק-דינו וציטט מבחר מהטענות שעלו בכתבה, בין היתר גם מפי החתום לעיל.

יוסי בר-מוחא ועו"ד אילן בומבך, בית הדין הארצי לעבודה, 26.11.13 (צילום: "העין השביעית")

יוסי בר-מוחא ועו"ד אילן בומבך (צילום: "העין השביעית")

בר-מוחא תואר לאורך הכתבה, בין היתר בידי יו"ר האגודה לשעבר אריה אבנרי, כ"אדם כוחני, נקמן ותאב-שליטה הפועל לביצור-מעמדו, למניעת-שינוי ולשיגורן של זרועות-תמנון לעברם של כלי-תקשורת מובילים", כך לפי נוסחו של השופט הימן.

בכתבה עצמה נשמע בר-מוחא אומר למוסק כי יגיש נגדו תביעה, ואכן לאחר שידורה הגישו האגודה ובר-מוחא תביעה בסך מיליון שקלים נגד רשות השידור ושלל גורמים שלטענתם היו מעורבים בהכנה ושידור של הכתבה: המנכ"ל יוני בן-מנחם, עוזרו הבכיר זליג רבינוביץ', מנהל חטיבת החדשות משה נסטלבאום וסגנו אלון מזר, עורכת "יומן" ענת שרן ועורך המשנה אדי אהרונוף, כמו גם מוסק עצמו.

התביעה של האגודה ובר-מוחא הוגשה באמצעות עו"ד אילן בומבך (התובע את "העין השביעית", עורך האתר שוקי טאוסיג והחתום לעיל בתביעה נפרדת). בהמשך הוחלף עו"ד בומבך בעורכי-הדין רפאל יולזרי, מתן גרינגר וזהר דרוקמן. את הנתבעים ייצגו עורכי-הדין יוסי מרקוביץ, נתניאל אגו ואסף טננבאום.

"ההלכה הפסוקה [מצויה] בעיצומו של שינוי ובו מועתק מרכז-הכובד של דיני-ההגנות בלשון-הרע מזה של אמיתות-המידע אשר הניח מפרסם לפתחם של נמעניו, אל עבר בחינתו של תום-הלב"

השופט הימן קובע בפסק-דינו כי בכתבה אכן שולבו אמירות לשון הרע, וניגש לבדוק האם לנתבעים עומדת ההגנות הקבועות בחוק. לאחר סקירה מפורטת של לשון החוק, הפסיקה מהשנים האחרונות והמשמעות העולה מהמתח ביניהם לחשיבות תפקידה של העיתונות במשטר דמוקרטי, כותב השופט הימן כי "ההלכה הפסוקה [מצויה] בעיצומו של שינוי ובו מועתק מרכז-הכובד של דיני-ההגנות בלשון-הרע מזה של אמיתות-המידע אשר הניח מפרסם לפתחם של נמעניו, אל עבר בחינתו של תום-הלב של מפרסם זה בגבשו את המידע ובמתן פומבי לו". במקרה של הכתבה הנוכחית, גם זה וגם זה לא הוכחו די הצורך.

התביעה נגד רשות השידור, מציין השופט הימן בפתח פסק-דינו, עוכבה בעקבות פירוקה. התביעה נגד שרן, מוסיף השופט הימן, נדחתה בהסכמה בשלב מוקדם יחסית של ההליך לאור העובדה ששהתה בחופשה מתפקידה ולא היתה מעורבת בהכנת הכתבה. אשר ליתר הנתבעים, את חלקם פוטר השופט הימן מאחריות לכתבה.

זליג רבינוביץ', עוזרו הבכיר של המנכ"ל בן-מנחם, שנחשב ל"זרועו הארוכה" והמוציא לפועל של מדיניותו, נמצא לא אחראי לשידור הכתבה. רבינוביץ' עצמו הכחיש כי היה מעורב בה ואילו בר-מוחא, שטען כי ביום שידור הכתבה הגיע העוזר הבכיר למערכת והורה למגישת יומן אילה חסון בניגוד לרצונה לשדר את הכתבה, לא הביא כל ראיה לטענותיו שתוכל לסתור את גרסת רבינוביץ'.

זליג רבינוביץ' בישיבת מליאת רשות השידור, 22.4.13 (צילום: "העין השביעית")

זליג רבינוביץ' בישיבת מליאת רשות השידור, 22.4.13 (צילום: "העין השביעית")

גם מנהל חטיבת החדשות, נסטלבאום, יצא בלא כלום מהתביעה. באגודת העיתונאים טענו כי נסטלבאום היה מיוזמי הכתבה, במסגרת מסע נקמה שניהל נגד בר-מוחא, אך נסטלבאום הכחיש ובאגודה שוב לא הביאו כל ראייה לטענותיהם.

המנכ"ל לשעבר בן-מנחם טען כי בשל היחסים הקלוקלים בין נסטלבאום לבר-מוחא, הוא העביר מבעוד מועד את הטיפול בכתבה לסגן מנהל החטיבה אלון מזר ולעורך המשנה של "יומן", אדי אהרונוף. בפני בית-המשפט אף הוצג מכתב שבו מורה בן-מנחם לנסטלבאום שלא להיות מעורב בכתבה על אגודת העיתונאים ובר-מוחא, ומכתב תשובה, שבו מאשר נסטלבאום את העברת הסמכות לאחרים.

"קורא 'מן הצד' עשוי אמנם לחוש חוסר-נוחות למקרא-המכתבים הללו", כותב בהקשר זה השופט הימן. "הוא עלול לתהות כלום מה מן האמור בהם נכתב על מנת לקדם את פניה של טענה לאחריות (בז'רגון הצבאי יש לכך כינוי קולע יותר). אלא, שהתביעה לא הצליחה להראות בראיותיה כי, ביסודם, לא שיקפו המכתבים הללו פעולה ניהולית אמתית אשר נקלטה ויושמה".

מנכ"ל רשות השידור יוני בן-מנחם (מימין) ומשה נסטלבאום (צילומים: דוברות רשות השידור ואורי לנץ)

מנכ"ל רשות השידור יוני בן-מנחם (מימין) ומשה נסטלבאום (צילומים: דוברות רשות השידור ואורי לנץ)

אשר לטענות הנתבעים האחרים להגנת אמת הפרסום, השופט הימן מבקר את ניהול ההגנה בתיק, ומציין כי לדיון לא זומן אף אחד משלל המרואיינים שהופיעו בכתבה והעלו טענות כלפי בר-מוחא והאגודה כדי להציג ראיות שיתמכו בטענות אלו ולזכות את הנתבעים בהגנה זו. "ההגנה תלתה את יהבה, בייחוד, בחקירתו הנגדית של מר בר מוחא", כותב השופט הימן בפסק-דינו. "אך מה אעשה ובתשובותיו בבית-המשפט לא אישר תובע זה, כל עיקר, את אמיתותם של תכני-הכתבה שהם לשון-הרע?".

בשל כך, קובע השופט, "לא הוכח לבית-המשפט כי התנהלותם של התובעים שמטה את הקרקע מתחת לכוחה ה'איגודי' של אגודת-העיתונאים בתל אביב". השופט הימן מוסיף עוד כי "לא הוכחה לפנַי דמותם ה'תמנונית' של התובעים ושום רָאיה לגבי מינויִּים לתפקידי-מפתח בעולם-התקשורת, שאלֶה כביכול שלחו בהם את ידיהם, לא הוצגה לי. גם מתוך האגודה עצמה, היום או בעבר, לא הובא איש לספר כי הודח, למשל, בידיהם של התובעים מאיזה טעם שהוא ומקל וחומר מטעם, שאינו עניני ויסודו בשליטתו ללא מצרים של מר בר מוחא באגודה".

"המחשבה כי דיון בבית-המשפט יוציא, אחת ולתמיד, לאור את האמת הצרופה היא, במקרים רבים, מחשבת-שווא, הרחוקה מהבנתם של דיני לשון-הרע"

לפי השופט הימן, "התמונה הכללית, שביקשה ואף הצליחה הכתבה להעמיד לפני צופיה, הייתה חדה למדי. לשאלה כלום הוכח בבית-המשפט כי התמונה הזו – אמת היא, לא אוכל להשיב בחיוב". ובהמשך הדגיש השופט: "איני קובע כי דבר מן האמור איננו אמת; אך גם את היפוכם של הדברים לא אוכל לקבוע. זאת, מן הטעם הפשוט, שמאום בנדון לא הוכח לפני, במאפיינים הנדרשים בהליך השיפוטי […] המחשבה כי דיון בבית-המשפט יוציא, אחת ולתמיד, לאור את האמת הצרופה היא, במקרים רבים, מחשבת-שווא, הרחוקה מהבנתם של דיני לשון-הרע. אינני קובע כי מה שהוצג בכתבה לא היה אמת. אך בד בבד לא הוכח לפני כי הפרסום הזה, על אף שברי כי היה בו ענין ציבורי, יוכל ליהנות מהגנת-האמת לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון-הרע".

אשר להגנות הנוספות בחוק לשון הרע, השופט הימן קובע כי הכתבה לא עמדה באמות המידה הנדרשות להקמתה של הגנת "עיתונות אחראית", כפי שנוסחה בפסק-דין העליון בפרשת סרן ר' נגד אילנה דיין.

אף שלפי השופט לא הוצג בפניו כל יסוד ראייתי לכך שהכתב מוסק פעל שלא בתום לב ("במובנו השגור מחוץ לכתליו של בית-המשפט"), הכתבה עצמה היתה חד-צדדית והבליטה את הפן השלילי בהתנהלות האגודה ובר-מוחא, בעוד שבפני בית-המשפט הוצגו ראיות לכך שהסוגיה בה עסקה הכתבה "היא סוגיה מורכבת ולה פנים נוספות אשר, לדאבוני, לא מצאו כמעט את ביטוים בכתבה ההיא".

לפי השופט הימן, על אף שקטעי ראיון עם בר-מוחא שובצו בכתבה, לא התממשה כראוי זכות התגובה שלו ושל האגודה לטענות שהועלו נגדם. בר-מוחא נראה בכתבה בעיקר צועק ומגדף, ולא משיב עניינית על הטענות נגדו שלדבריו כלל לא הוצגו כראוי בפניו. בנוסף, תוכנו של מכתב שבו פירט בא-כוחה של האגודה עו"ד בומבך את טענותיה נגד מנהל חטיבת החדשות נסטלבאום, ונשלח לרשות השידור לאחר הראיון עם בר-מוחא ולפני שידור הכתבה, לא מצא את דרכו לכתבה עצמה. כך נעדרה ממנה גם כל התייחסות לנסטלבאום שהביע בר-מוחא עצמו בראיון שנערך עמו.

"בין שבטענה לחיסול-חשבונות בידיו של מר נסטלבאום היה ממש ובין שלחלוטין לא, הרי לכך הוקדש עיקר-תגובתו של מר בר מוחא", כותב השופט הימן. "את העיקר הזה נדרש היה להביא לפניהם של הצופים, גם אם פירוש-הדבר היה הסטתו של חלק ממרכז-הכובד של הכתבה מן המקום שאליו כיוון היוצר. הדבר הזה לא הובא".

אילה חסון (צילום מסך)

אילה חסון (צילום מסך)

בסיומה של הכתבה אמרה המגישה חסון כי אגודת העיתונאים "בחרה שלא להעביר את תגובתה בכתב לכתבה", אך לפי השופט הימן אמירה זו אינה נכונה, שהרי עו"ד בומבך העביר בכתב תגובה מטעם האגודה (גם אם חלף זמן ניכר בין שיגור המכתב לבין שידור הכתבה בפועל).

בסיכומו של פסק-הדין קובע השופט הימן כי יוצר הכתבה מוסק לא זכאי להגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. "בכל הנוגע לכתבה מסוימת זו, לא מצאתי כי הוא עשה את כל הנדרש בגדריה של 'עיתונאות אחראית'", כתב.

עורך המשנה של "יומן", אדי אהרונוף, ששימש כעורך בפועל לאור חופשת העורכת של המשדר, נמצא אחראי גם הוא לפרסום לשון הרע. "מבחינתה של תכלית-החיוב באחריות ברי כי היה מתפקידו, ובכוחו, למנוע את עוולת-פרסומה של לשון-הרע. היה עליו לפרוׂש, ראשון, 'רשת-בקרה' אשר תוכל ללכוד בכף את אותם מרכיבים מעוולים בפרסום, שיצא תחת ידיה של  חטיבת-החדשות. הוא לא עשה כן", קבע השופט הימן.

אלון מזר, המנהל בפועל של חטיבת החדשות, נמצא אחראי גם הוא לפרסום הדיבתי. "ליקויים שהכתבה המדוברת נגעה בם היו ברורים על פניהם", כתב בעניינו השופט הימן. "חזקה על מנהל של חטיבת-החדשות, שזו הייתה מעורבותו קודם לפרסום, כי יבחין באלה וייתן להם את דעתו אפילו אחרים סביבו, לרבות היוצר ועורך-המשנה, לא ראו כל פגם".

המנכ"ל יוני בן-מנחם נמצא גם הוא אחראי לפרסום לשון הרע. "נהיר כי תפקידו חִּייב אותו להימצא בתמונת-הדברים של הכתבה המסוימת הזו ולוודא כי פרסומה יהא נקי מקושי. לדאבוני לא מצאתי כי מנהלּה הכללי של הרשות עשה כן ולא מצאתי כי הוא יוכל ליהנות מן ההגנה של 'עיתונאות אחראית'", כתב השופט הימן, ופירט שני טעמים לכך.

ראשית, לפי תדריך נקדי, על מנכ"ל הרשות לאשר כל תוכן הנוגע לרשות עצמה. במקרה זה לאגודת העיתונאים היתה ביקורת חריפה על הרשות והנהלתה, כך שברור כי בן-מנחם אמור היה להיות מעורב בנעשה. שנית, בלי קשר להוראות התדריך ידע המנכ"ל בן-מנחם כי הכתבה מורכבת ורגישה, ולפי עדותו גם צפה בה לפני שידורה. "הגנתה של 'עיתונאות אחראית' חייבה אותו להשתמש בסמכות ובכוח-ההשפעה הללו על מנת לוודא כי הכתבה אינה מעוולת. לא כך היה", פסק השופט הימן.

מנגד, השופט הימן קבע כי התובעים הפריזו כשדרשו פיצוי בסך מיליון שקלים בלי להציג כל צידוק לסכום זה. לאור שלל נימוקים המפורטים בפסק-הדין חייב השופט את בן-מנחם, מזר, אהרונוף ומוסק, לפצות את אגודת העיתונאים בסכום של 68,100 שקלים ואת בר-מוחא בסכום זהה, ובסך הכל לפצות את שני התובעים ב-136,200. בנוסף הנתבעים הללו חויבו בהוצאות משפט בסך 8,470 שקלים ועוד 43,800 שקלים עבור שכר-טרחת עורכי-דין לכל אחד מהתובעים, סכום כולל של 104,540 שקלים.

האגודה ובר-מוחא, לעומת זאת, ישלמו לנסטלבאום ולרבינוביץ' הוצאות בסך אלף שקלים כל אחד ועוד שכר טרחת עורכי-דין בסך 10,900, גם כן לכל אחד מהנתבעים שהתביעה נגדם נדחתה. בסך הכל ישלמו האגודה ובר-מוחא סכום של 23,800 שקלים בגין דחיית תביעתם נגד נסטלבאום ורבינוביץ'.

השופט הימן דחה את דרישת האגודה ובר-מוחא לחייב את הנתבעים לפרסם תיקון. "לשיטתי, אין מקום בהתחשב בזמן שחלף, בכך שפלטפורמת-השידור הייתה ואיננה ובנגישותו של פסק-דין זה לציבור-הקוראים (ולכל הפחות למי שכוחו והתמדתו, הראויים להערכת-אמת, עמדו לו עד כאן)", כתב.

54653-02-14

* * *

להורדת הקובץ (PDF, 1MB)



פורסם במקור

כתיבת תגובה