כדי שהממשלה תוכל לשלוט, צריך להגביל את סמכות היועמ"שים

רפורמת היועמ"שים, שעל פי כותרות השבוע מתכנן הליכוד להעביר בקרוב, אינה רעיון חדש. שבועות ספורים לפני הבחירות הציג יו"ר מפלגת הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ' תוכנית לתיקון מערכת המשפט, שהרפורמה הזו הייתה חלק מרכזי ממנה. אך גם הוא לא היה מקורי. כבר במהלך כהונת הכנסת העשרים קידם ח"כ אמיר אוחנה הצעת חוק זהה, להפיכת היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה למשרות אמון, בדומה למנכ"לים. אוחנה הגיש, אך מי שניסח את ההצעה היה עו"ד שמחה רוטמן, היועץ המשפטי של התנועה למשילות ודמוקרטיה וכיום חבר מן המניין בכנסת ישראל מטעם מפלגתו של סמוטריץ'. אולם אף שהרעיון אינו חדש, הוא חשוב מאוד, אולי החשוב מכל הרפורמות המשפטיות המתוכננות בתקופה הקרובה.

לא לחינם צוטטו השבוע בכירים עלומי שם ממשרד המשפטים אשר התריעו כי "היוזמה הזו חמורה יותר מפסקת ההתגברות". הם בהחלט יודעים על מה הם מדברים.

למעשה מדובר בשני מהלכים שלובים. הפיכת תפקידו של יועמ"ש משרד במשרדי הממשלה למשרת אמון, ובמקביל הבהרה שתפקידו של יועץ הוא, כמה מפתיע, לייעץ; לא לאשר ולא להטיל וטו, אלא לספק לשר ולמשרד שירותי ייעוץ משפטי ולרכז את עבודת הלשכה המשפטית. לכאורה, על פי השיטה הבריטית שאומצה בישראל ובה עובדי מדינה מבצעים את מדיניותו של כל דרג מדיני נבחר, אין צורך להפוך את משרת היועמ"ש למשרת אמון. גם יועץ קבוע יכול רק לייעץ. אולם לאחר שבמשך עשרות שנים התקבעה תרבות ארגונית שבה היועץ הוא בעל המילה האחרונה בכל ענייני המשרד, אין מנוס משינוי דרמטי. יש להבהיר שמה שהיה כבר לא יהיה, ולבטל לחלוטין את מעמד היועץ כ"שומר סף" שמחליט לאלו מהלכים להעניק חותמת כשרות והיכן לתקוע מקלות בגלגלים. מהפך כזה לא יתרחש בלי שהמערכת תנוער מן היסוד, ולכן אין מנוס מלהפוך את היועצים המשפטיים, כולם, למשרות אמון, החל מהיועצת המשפטית לממשלה ועד אחרון יועצי המשרדים במשרדי הממשלה.

מובן מאליו שהממשלה ושריה חייבים לנהוג על פי הדין. איש איננו חולק על כך. גם לא השרים, שאינם מעוניינים לעבור על החוק ולמצוא את עצמם מתמודדים עם הליך פלילי. לכן, בדרך כלל מספיק להסב את תשומת לבו של יוזם המהלך לבעיה, על מנת שהוא יירתע ויבלום את עצמו. אין צורך שיועץ משפטי "ישמור עליו". המחלוקות מתגלעות במקומות שבהם המצב החוקי עמום או כאשר עולה השאלה אם מהלך מסוים ייראה סביר בעיני בית המשפט שבפניו יובא פעם העניין להכרעה (בג"ץ או בית משפט מנהלי).

אבל במקרים הללו, שבהם המחלוקת היא לגיטימית, מוצאים את עצמם כיום קובעי המדיניות במצב מוזר. בניגוד לכל אדם רגיל שרשאי לפעול על מנת לשכנע את בית המשפט שעמדתו היא הנכונה מבחינה משפטית, שר או מנכ"ל מתנהל כשידיו קשורות. אין לו עורך דין שיגן על עמדתו, משום שהיועץ המשפטי של המשרד לא עובד עבורו אלא למען "האינטרס הציבורי". וכך, במקום שהשר יצטרך להתמודד עם בג"ץ, הוא מוצא עצמו מתמודד עם עמדת היועץ המשפטי של משרדו, שהופכת כמעט אוטומטית לעמדת היועץ המשפטי לממשלה. העמדה הזו מחייבת אותו, והוא אפילו איננו רשאי לאתגר אותה בבית המשפט. אם תוגש עתירה נגד החלטתו, המדינה תגן על עמדתו של היועץ ולא על עמדת השר.

רפורמת היועמ"שים נועדה קודם כול להעניק לשרים ולמנכ"לים את השירות המינימלי הזה, של עורך דין שיסייע להם וייעץ להם. אם לכל מנכ"ל חברה במשק יש יועץ כזה, גם שר או מנכ"ל משרד רשאים ליהנות משירות דומה. הגיעה העת להחזיר את המודל של יחסי עו"ד־לקוח גם לשירות הציבורי, ולחדול מהאבסורד שבו פקידים משמשים כשמרטף לשר שאמור להיות אחראי עליהם.



פורסם במקור