כנציג מובהק של זכות הריבון, אמסלם ניצח את חיות בנוקאאוט

רבים מהוויכוחים הציבוריים שאנו עדים להם הינם נעדרי ארגומנטים לוגיים לחלוטין. הם קרבות של דימויים ותדמיות. זה נכון גם ביחס להתגוששות התורנית בין ח"כ דודי אמסלם לבין נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות.

איפה הלוגיקה? זה שבג"ץ דחה את עתירת אמסלם בטענה שאין לו זכות עמידה בבית המשפט, לא מצביע בהכרח על כך ששופטי העליון והנשיאה בראשם אינם סובלים את ה"אמסלמים והמכלופים", כפי שהטיח אמסלם בחיות. מנגד, זה שחיות נולדה במעברה ומתענגת מפעם לפעם על כוסית ערק לא הופך אותה בהכרח לחובבת אמסלמים ומכלופים.

כל מי שלוקח יותר מדי ברצינות את הטענות של שני הצדדים מחמיץ את התמונה הגדולה והפשוטה: צד אחד שאיבד כליל את האמון במערכת המשפט על כל לווייניה וגרורותיה. והצד השני שמבקש בכל כוחו לשקם את האמון הזה, מתוך הבנה שהוא הכרחי לקיומה של חברה דמוקרטית המושתתת על שלטון החוק.

הטינה והזעם כלפי מערכת המשפט הגיעו לעומק כה רב, עד שבניסיון להשיב מעט אמון ציבורי נאלצה נשיאת העליון להשתמש בנשק לא קונבנציונלי – מכתב פומבי – צעד שנידון לכישלון מראש. העניין הוא פרדוקסלי: כשאין אמון במערכת, מכתב כזה נחשד כאקט יחצני טהור. כניסיון להשיב לטענות על אפליה עדתית תוך שימוש בפרטים אישיים ומאנישים. הביוגרפיה של נשיאת העליון מגויסת להעברת המסר שהשופטים עיוורים למוצאם של בעלי הדין הבאים בשערי בית המשפט.

היא מנסה לספק לציבור מידע שיאיר באור אחר את השופטת הראשית, וישליך ממנה אל שאר השופטים. חיות מנסה לנהל דיאלוג עם הזעקה של אמסלם. היא לא מצליחה. יש לכך שתי סיבות מרכזיות: עומק הטיעונים של חיות ורשת התמיכה המסופקת לה.

הסיבה הראשונה היא שהמענה הניתן לאמסלם הינו ברובד הטענות הנראה לעין, תוך התעלמות ממה שנאמר מאחורי הדלתיים הסגורות. היא משיבה לו על טענת הקיפוח שעליה התלונן. הטענה הגלויה. דין אליעד שרגא מהעמותה לאיכות השלטון כדין דוד אמסלם. זה מה שחיות אומרת. ומה הראיה לכך? חיות לא מסתפקת בראיה אחת. היא מביאה שתיים. האחת, שהיא נולדה במעברה, והשנייה, שהיא שותה מדי פעם כוסית ערק. בעולם של דימויים שטחיים – הראיות הללו מספקות לכאורה הוכחה רגשית.

מה שהתשובה הזו לא יכולה לעשות, הוא לספק מענה לטענות הלא מושמעות של אמסלם. לאותם רגשות מצטברים ומוצדקים שמצויים מאחורי הדלתיים הסגורות של הלב. אלו שהביאו אותו אל הנקודה שבה הוא מתקשה להשלים עם פסיקת בג"ץ. אותו עומס רגשי שגורם לו לחשוב שההחלטה לדחות את עתירתו איננה פסיקה לגיטימית נקודתית, אלא המשכו של אקט פוליטי. אקט של הדרה. המשך ישיר ליחס ההדרה שזוכה לו ישראל השנייה במערכת המשפט.

אם שרגא הוא נציג העמותה לאיכות השלטון, אזי ח"כ אמסלם הינו נציג "העמותה" לזכות הריבון. הריבון הינו העם שבוחר את נציגיו בבחירות יחסיות, שנועדו לתת ביטוי ולשקף דעות פוליטיות ואמונות בקרב הציבור. כנציג מובהק של זכות הריבון, אמסלם מנצח את חיות בנוקאאוט בסיבוב הראשון.

מבט אחד בבועה האשכנזית, החילונית והשמאלנית המרכיבה את בית המשפט העליון – מנפץ את כוס הערק של חיות לרסיסים. תמונת הבועה הזו, היא לא חתך יחיד בבדיקת ה־MRI של בית המשפט העליון. בכל נקודת זמן מאז קום המדינה, הבועה הזו הייתה ונשארה אותה בועה. ואני לא מתכוון לחזור על הטעות של נשיאת העליון ולתקף את טענת ההדרה על הנתון המספרי בלבד. זה בהחלט לא רק עניין כמותי.

אסתר חיות (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)אסתר חיות (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

הקוסמים מהוגוורטס

בואו נסקור לרגע את היחס שקיבלו יוצאי עדות המזרח שזכו לאייש את כס עלה התאנה המזרחי בעליון. נתחיל בלעג לשופט אליהו מני, השופט הספרדי הראשון בעליון, שמהר מאוד הודבק לו הכינוי המבזה "מני – אני מסכים". בעוד השופטים האחרים כתבו פסקי דין מקיפים, מלומדים ומאירי עיניים בנוסח אשכנז, השופט מני הרבה לתרום לפסה"ד את צמד המילים: "אני מסכים", וכשהוטלה עליו המשימה לכתוב פס"ד – נהג לקצר. חבריו לכס השיפוט תיארו אותו כשופט שניגש ישר לעיקר ומקצר, לא על חשבון העמקה, כיאה לחניך האסכולה הבריטית. "משפטן מצוין שהבין סוגיות מהר ולעומק", תיאר אותו הנשיא אגרנט. אבל הוא נחרט בתודעה כ"מני – אני מסכים", שספרדיותו אומנותו.

לא מזמן הלך לעולמו השופט אליהו מצא. רבים יופתעו נוכח דימויו העכשווי כאהרן ברק על סטרואידים, שבתחילת שנות ה־80 ניהלה המערכת המשפטית מאבק אדירים נגד מינויו. הסיבה המוצהרת הייתה שהוא פליליסט שאינו בקי במשפט ציבורי, הזוכה למינוי רק כדי למלא את משבצת המזרחי התורן.

גם השופט אדמונד לוי, שהיום גומרים עליו את ההלל, נבחר רק בזכות קוניונקטורה פוליטית. היה זה כאשר ברק התקשה לגייס תמיכה בקרב חבריו למינוי השופטת אילה פרוקצ'יה. הוא היה זקוק לתמיכת שר המשפטים דאז מאיר שטרית למינוי, וכך נרקמה עסקת פרוקצ'יה תמורת לוי. גם לוי אכל מרורים, וספג קיתונות של לעג ארסי לאחר פס"ד המיעוט שלו בעניין גוש קטיף.

אפילו סבב המינויים האחרון נדחה במספר חודשים בשל ההתנגדות הנחרצת לצרף למועדון היוקרתי את עו"ד נתי שמחוני, מועמדה של לשכת עורכי הדין. כמו במקרה של מצא, הסיבה המוצהרת להתנגדות הייתה "הוא פליליסט". אם חיות מבקשת לרתום פרק קצרצר מחייה במעברה כדי לחזק את אמון הציבור בכך שפסיקת בג"ץ נגד אמסלם נעשתה ללא משוא פנים – ניחא. אבל היא לא יכולה לתרץ בכך את הרכבו של העליון מאז קום המדינה ועד היום.

הסיבה השנייה לכישלונה של חיות היא שורת המקהלה, אותה עדת עיתונאי חצר ופוליטיקאים שמהדהדים אותה. לכאורה, ניתן היה לחשוב שיש בכך יתרון. הענקת עוצמה למכתבה. בפועל, זה לא משרת אותה.

כאשר שר המשפטים אונס לתוך הסיטואציה את נתניהו ומציג את אמסלם כבובה מטעמו, הוא יורה לנשיאת בית המשפט ברגל. דוד אמסלם הינו ח"כ בזכות עצמו. הוא קול חד וברור של המודרים, אלו שאבישי בן חיים מכנה ישראל השנייה. ישראל הזאת לא זקוקה לאות מנתניהו כדי לבטא את זעקת המודרים. יש לה פצע פתוח והיא זועקת.

ישראל השנייה הזו לא כוללת רק את הציבור המזרחי כמקובל לחשוב. היא גם קולם של אשכנזים למהדרין, יוצאי המחתרות ומשפחותיהם, שלא החזיקו בפנקס אדום בימי מפא"י העליזים. על המריצה הזו יושב גם הציבור החרדי על כל גווניו. ג'יי. קיי. רולינג היטיבה לתאר את כישורי הקוסמות טהורי הגזע העוברים מדור לדור במשפחות הקוסמים. כל אלו שמגיעים לעולם הקוסמות מרקע רגיל, אך ורק בשל כישורי קוסמות יוצאי דופן, מכונים "בוצדמים", ונחשבים לנחותים.

בית המשפט העליון מתנהל ממש כמו הוגוורטס, בית הספר לקוסמים. הוא מועדון סגור של יפי הבלורית וטהורי הגזע – המדיר תדיר את הבוצדמים, מוכשרים ככל שיהיו, המזוהים עם המחנה הלאומי



פורסם במקור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.