מה קרה למשטרה? מפכ"ל לשעבר וניצבים בדימוס על השנה הרעה של משטרת ישראל

שנה מסויטת עברה על משטרת ישראל ועל המפכ"ל יעקב שבתאי, שמונה לתפקיד בתחילת 2021. זה התחיל בסוף אפריל באסון במירון, שגבה את חייהם של 45 בני אדם, והמשיך עם חוסר האונים במהומות בערים המעורבות בזמן מבצע שומר החומות, היעדר המשילות בנגב, הפשיעה הגואה, האזרחים התמימים שנופלים קורבן למלחמות של ארגוני הפשע, וכמובן, האלימות המשתוללת במגזר הערבי, שגבתה מתחילת השנה 122 הרוגים.

"זו השנה הקשה ביותר שהמשטרה ידעה", קובע רב־ניצב (בדימוס) אסף חפץ, ששירת כמפכ"ל בשנים 1994 עד 1997.

"הבעיה הגדולה של המשטרה באה לידי ביטוי בזמן שומר החומות, מצב שהמשטרה לא חוותה כמותו. היקף האירועים הקשים, המקביליות שלהם, העמידו את הארגון בחוסר מוכנות. ראינו תופעות שאני לא זוכר, כמו חוסר אונים וחוסר יכולת להגיב בזמן ללינץ', להתפרעויות ולשימוש בנשק במגזר הערבי. אני קושר את זה גם לעובדה שלא היה מפכ"ל במשך שנתיים, וכשאין מפכ"ל – אין תוכנית רב־שנתית ואין היערכות נכונה. אלה התוצאות".

שבתאי מונה למפכ"ל יותר משנתיים אחרי שרוני אלשיך עזב את המשרד בטונים צורמים. עד לינואר 2020 לא היה מפכ"ל קבוע, ומי ששימש ממלא מקום היה ניצב מוטי כהן. "ברגע שאין מפכ"ל קבוע, אחד שיש לו אחריות כלפי השר והמשטרה, המערכת נשחקת", משוכנע חפץ (77).

"הנזק הכי גרוע היה שהאנשים הטובים ביותר פרשו. קח את זוהר דביר (סגן המפכ"ל), אלון אסור (סגן המפכ"ל), יורם הלוי (מפקד מחוז ירושלים). הם לא היו צריכים לפרוש כל כך מוקדם. הם היו צריכים להיות מועמדים למפכ"ל. במקום זה, הגענו למצב שרידדו את המערכת".

"רוני אלשיך, שאולי היו כוונות טובות במינויו, לא הצליח לגרום לשינוי, וגם היה הראשון שהכניס פוליטיקה לתפקיד", אומר ניצב (בדימוס) אורי בר־לב (62), שבין תפקידיו שימש מפקד המחוז הדרומי ופרש מהמשטרה ב־2011. "ההחלטה למנות אותו היתה חלק מרצונו של כל שר להפתיע.

"קח כתב צבאי בשנה האחרונה לכהונת הרמטכ"ל ותשאל 'מי יהיה הבא? תן שלושה מועמדים' – 99 אחוזים יפגעו בול. במשטרה, אם תלך אחורה ותפשפש בארכיון, תראה שבכל פעם שפורסמו מועמדים, הכתבים לא פגעו. השר רוצה להפתיע. אומר, 'אני אמנה מישהו שיהיה סחבק יותר מהאחרים ויהיה נאמן', ומובן שהוא מתאכזב לאחר מכן. קראדי היה הפתעה, ודודי לוי, ויוחנן דנינו, ותלך אחורה עד תקופתו של יעקב טרנר".

בניגוד לאלשיך, שהגיע למפכ"לות מראשות השב"כ, קובי שבתאי היה מפקד מג"ב, אבל צבר גם תפקידים במשטרה הכחולה. בין היתר, שימש מפקד מרחב השרון ומפקד מרחב השומרון, אבל מבחינת רבים לא עבר את המסלול המקובל של הבכירים המסומנים למפכ"לות.

"אתה חייב להביא אנשים עם רקע מתאים", אומר ניצב (בדימוס) יעקב בורובסקי (70), בעבר מפקד המחוז הצפוני. "אין לי ביקורת על קובי ברמה האישית, הוא היה פקוד שלי, אני מעריך ואוהב אותו. אני חושב שכאשר הוא מונה, הוא היה צריך להחליט שמה שהוא מכיר ממג"ב זז הצידה, והוא שוטר. שבתאי מנסה לעשות שינוי, אבל בשביל להיות ראש ארגון צריך ללמוד את הארגון. צריך עקומת למידה".

המפכ"ל קובי שבתאי עם השר לביטחון פנים, עמר בר־לב. דוד צור: "השאלה בסוף היא מה נשאר בזיכרון", צילום: אורן בן חקון

ניצב (בדימוס) דוד צור (62) חולק על הדעה הזאת. "תמיד יהיו כאלה שיגידו בסוף 'הוא לא איש מקצוע, הוא לא שפשף מספיק סוליות'. אני לא מחזיק בתזה הזו. המעבר של אנשי מג"ב, בטח אנשי ימ"מ, למשטרה, רק השביח אותה".

צור כיהן כמפקד משמר הגבול בתקופה שבה שבתאי היה קצין אג"מ של מג"ב בצפון. "יש יתרון גדול למי שגדל בתרבות של פיקוד ולחימה", הוא אומר, "ואני לא מזלזל לרגע בעובדה שנדרש מאמץ יותר גדול מחבר'ה כמונו, שצריכים ללמוד את המקצוע. כי שוטר זה מקצוע. אבל אם אתה מנהל ומפקד טוב, ואתה יודע לשים את האנשים הנכונים לצידך, הפער מצטמצם. נכון שהיה טוב אם שבתאי היה גם מכהן כמפקד מחוז, אבל הוא היה מפקד מרחב משמעותי כמו השרון. הוא מכיר את המגזר הערבי, ובשביל האירועים שעומדים לפתחו הוא האיש הנכון".

גם אחרי מה שעבר השנה?

"הוא נכנס בתנאים אובייקטיביים מורכבים וקשים. מ"מ המפכ"ל מוטי כהן עשה עבודה טובה, אבל היה מוגבל. המצב הכאוטי שהיה במשטרה מופיע גם בשב"ס. אפשר לראות כמה שני הארגונים האלה סובלים היום. מעבר לכך, תקציב המדינה לא עבר בשנים האלה. אתה לא יכול להצטייד או לתכנן תוכניות.

"לכן אני לא אוהב לעשות פרסונליזציה של אירועים כי זה ויכוח נושן – האם מלחמת העולם עשתה את צ'רצ'יל, או שצ'רצ'יל עשה אותה? מה מידת ההשפעה של המפקד? יהודה וילק ז"ל היה מפכ"ל מצוין בעיניי, אלא מה, בסוף יזכרו שבאירועי אוקטובר 2000 המשטרה איבדה שליטה. קח את דן חלוץ, שנחשב למטאור, ובלי מלחמת לבנון השנייה יכול להיות שהיה רמטכ"ל מעולה, אבל מה נשאר בזיכרון?"

"לא הביא שינוי". אלשיך, צילום: יהודה פרץ

• • •

אחת התמונות שיישארו בזיכרון מהשנה הראשונה לכהונתו של שבתאי צולמה ב־30 באפריל בשעת ערב, בקבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון. המפכ"ל נראה בה עומד לצד השר לביטחון הפנים, אמיר אוחנה, כשההמון כבר מתחיל להתגודד. שעות אחדות לאחר מכן אירע במקום האסון האזרחי הגדול בתולדות המדינה.

אפשר להניח שהמשטרה לא תצא נקייה מוועדת החקירה הממלכתית לחקירת האסון. למרות ששערוריית ניהול המקום החלה הרבה לפני כניסתו של שבתאי לתפקיד, אי אפשר להתעלם מהעובדה שזה קרה במשמרת שלו, כשלא מעט פוליטיקאים הפעילו לחצים בימים שלפני האירוע. כמו שאומר אורי בר־לב: "פעם אמרו לנפוליאון, 'הגנרל שאתה מעריך הוא אידיוט, אבל בעל מזל'. נפוליאון ענה: 'מי מחפש גנרל מוכשר? אני מחפש בעל מזל'".

"בשנת 1983 הקימו ארבעה מגרשי חניה גדולים בכניסה למירון, כדי שאזרחים לא יגיעו ברכב פרטי אלא יעלו עם אוטובוס, וכך ייווצר ויסות", מספר בורובסקי, שכיהן כמפקד המחוז הצפוני. "למה החליטו לשנות את הנוהל? מה פתאום היו כל כך הרבה הדלקות בו בזמן? שינינו בזמנו את מיקום ההדלקה הראשונה על גג הקבר, כי חששנו מקריסה.

"משטרה לא יכולה להגיד 'אני לא אחראית לתוצאה'. אתה אחראי לחיי אדם לפי פקודת המשטרה, ואם אתה אחראי אז צריך לבצע, גם אם שרים מנסים להשפיע. אתה יודע כמה פעמים צעק עלי ראש ממשלה 'פתח את ציר 65 לתנועה', וכמה פעמים עניתי שאני מבקש את ההוראה בכתב? האחריות לא מתחלקת כשמדובר בחיים של אנשים. לפוליטיקאי יש יכולת ללחוץ, לך צריך להיות עמוד שדרה לומר 'לא', או 'תן לי את ההוראה בכתב ואמלא אותה'".

אסף חפץ, צילום: אפרת אשל

ניצב (בדימוס) אליק רון (74), שהיה גם הוא מפקד המחוז הצפוני, מסכים. "כשהייתי בתפקיד לא נשמעתי לשום לחצים. דאגתי להציב שוטרים ומחסומים כדי לדלל את כמות העולים, והרבה פעמים זה לא מצא חן בעיני פוליטיקאים, שדרשו מראשי המשטרה לבוא איתי חשבון. זה לא גרם לי לסגת מעמדותיי, כי בסוף אני האחראי. פוליטיקה מעורבת וכוחה רב, אבל צריך לשים גבול.

"סליחה אם זה ייתפס כיוהרה, אבל לא פעם מצאתי את עצמי אומר לשר המשטרה: 'אני חייב לדאוג שאנשיי יילחמו למען חוק וסדר, וכשצריך לתת להם גב, אתן. אם הדברים אינם לרוחך, תדיח אותי'. לא הדיח".

המפכ"ל לשעבר חפץ משוכנע ש"מפכ"לים מרגישים באיזה מקום חוב לשר שמינה אותם, דבר שיכול להביא למחדל.

"אני זוכר שבתקופתי היה ניסיון להתערב במינוי של סנדו מזור לראש אגף החקירות. התעקשתי, והוא מונה. אבל לאורך השנים המערכת נפגעה, ולא האנשים הטובים ביותר ממונים, אלא הבינוניים. לכן אנחנו פוגשים בסוף ארגון חלש ומדולדל".

אליק רון, צילום: אפרת אשל

• • •

ב־2014 מונה דוד צור, כשכיהן כחבר כנסת במפלגת "התנועה" של ציפי לבני, ליו"ר ועדת המשנה לאירועי מירון. "אמרתי בדיונים שאם לא נתעורר ונמנה אנשים שיהיו הכתובת שאפשר לפנות אליה כמארגני האירוע, נבכה אחרי קטסטרופה. המשטרה נשאבה לאירוע הזה כמו הרבה דברים אחרים, שבסיומם באים אליה בטענות.

"קח את שנות האלפיים המוקדמות – אירוע ל"ג בעומר במירון היה כמעט זניח, אפילו לא הגיע לאישור המטה הארצי. אירוע של כמה אלפים, שיש כמוהו בכל מחוז. לאט־לאט החלה בעיה עם סידורי התנועה, כשהגיעו צעקות למה המשטרה מבצעת חסימות והרבנים לא מצליחים להגיע למקום. מאלפים בודדים זה הפך לאירוע של מאות אלפים, במקום שלא יכול להכיל את הכמות הזאת".

לכן המשטרה אחראית לסדר.

"למשטרה יש את האחריות השיורית הגדולה בעולם. כל מה שלא שב"כ, מוסד, צבא, נופל עליה. מי שעושה הערכת מצב לאירועי מירון זו לכאורה המשטרה, אבל לא היא מנהלת אותם. מתוקף סעיף 3 לפקודת המשטרה היא אמנם אחראית לסדר הציבורי ולרכוש, אז תמיד אפשר להפיל עליה את האחריות, ואני לא אומר שהיא יכולה להתחמק מאחריות, כי היא ניהלה פקודת מבצע.

"אבל מי שאחראי זה לא היא, בדיוק כמו שבמגרש כדורגל אתה יודע למי לפנות. אתה קובע כמה שוטרים ומאבטחים צריכים להיות בבלומפילד, ואם לא, אתה אומר למארגנים 'מבוטל'. באירוע דתי, חוק רישוי עסקים וחוק אירועים תחת כיפת השמיים לא חלים".

דוד צור, צילום: אפרת אשל

ניצב (בדימוס) ברונו שטיין (60), שכיהן בעבר כמפקד מחוז מרכז ופרש ב־2014, חולק על צור. "אי אפשר להגיד כשהכל עובר בשלום 'היינו מאורגנים', ואחרי אסון לטעון שזו לא המשטרה שמחוקקת את החוקים. ראית בעדויות בוועדת החקירה קצינים מכווצים, מבינים שיהיו לאירוע השלכות. זה מכניס את הארגון ללחץ, לחשד. זה לא בריא. מירון הוא לא סיפור פשוט, ואת תוצאותיו ומסקנותיו נרגיש כשיגיעו תוצאות ועדת החקירה. ובוא לא נשכח שבעוד חמישה חודשים כבר יש הילולה נוספת".

• • •

לשבתאי ולמשטרה לא היה זמן ללקק את פצעי האסון במירון. ב־10 במאי, פחות משבועיים אחרי, החל מבצע שומר החומות, ושום גורם מודיעיני לא התריע שהמבצע הצה"לי, שהתרכז ברצועת עזה, יזלוג לרחובות הערים המעורבות בישראל.

מראות של חוסר משילות. התפרעויות בעכו בזמן מבצע שומר החומות,

מעולם לא נראו מראות כאלה של חוסר משילות. ב־11 במאי תפסו מצלמות הערוץ הראשון המון יהודי שמבצע במשך דקות ארוכות לינץ' בנהג ערבי שנקלע במקרה לטיילת בבת ים, כשהמשטרה לא נראית באזור. למחרת, בעכו, פורעים ערבים פצעו אנושות את אלעד ברזילי. בספטמבר אמר המפכ"ל שבתאי בדיון בוועדה לביטחון הפנים בכנסת: "הופתענו. מי שיגיד שלא, כנראה משקר".

את בורובסקי זה מקומם. "מה זאת אומרת 'הופתענו'?! זה כמו שרמטכ"ל יגיד 'לא נערכתי לאפשרות של מלחמה'. קח את 30 אלף השוטרים שיש לך, אמן אותם, תוודא שיש פקודה בעניין. איך לא נערכת?

"זה גוף שאיבד מהמקצועיות, וכשאתה לא מקצועי מספיק, אז גם הלקוח הפנימי, שוטרים וקצינים, וגם הלקוח החיצוני, האזרחים – מתייחסים אליך פחות טוב. המחשבה להכניס צבא ומג"ב לרחובות היא נוראית. תפיסת עולם מעוותת. שוטר נותן שירות לאזרח, וכשאתה מביא משמר הגבול ושב"כ, אתה אומר לאזרח הערבי: 'הפסקתי לתת לך שירות'. אתה מאבד איתו את הקשר הכי חשוב, האמון. 90 אחוז מהפענוחים יבואו משיתופי פעולה. כעת זה לא יקרה".

יעקב בורובסקי, צילום: אפרת אשל

חפץ: "ברגע שהחלו האירועים ברחבי המדינה, היה צריך להבין שהולך להיות דבר גדול. היה צריך לרכז עתודות גדולות של שוטרים, להיות ערוך באגרופים גדולים עם יכולת מודיעינית שתיתן אפשרות להקדים את המתפרעים לפחות בחצי שעה. היה ליקוי בזיהוי הבעיה, במודיעין ובהיערכות, המשטרה איחרה כל הזמן ביום־יומיים, והאיחור בתגובה אפשר כאוס וחוסר אונים ביומיים הראשונים. רק אחר כך ראינו פעולה יותר נכונה.

"אז ברור שהאזרחים חשים פחות בטוח ופחות סומכים על המשטרה, ואלה דברים שהארגון חייב לתקן. אני לא מבין איך נוצרו לקונות כאלו, שאנשים התפרעו במשך דקות ארוכות בלי שום תגובה, אפילו ראשונית. זה ביטוי קלאסי לחוסר משילות".

צור: "המשטרה טובה באירועים גדולים כמו עצרות, אירוויזיון, ביקור האפיפיור. הבעיה היא ביום־יום, בפשיעת רחוב, כי היא רזה וקטנה, ואת הכוחות הארציים החזקים שיכולים להגיע, כמו מג"ב ויס"מ, צריך לשנע בין מחוזות.

"סד"כ הכוחות של המשטרה לא באמת מתכתב עם 2021. אפשר להלקות את הארגון מפה ועד הודעה חדשה, אבל צריך בוסט של לפחות 3,000 שוטרים כדי לתת מענה לא רק לתרחישי קיצון, אלא לאירועים של החזרת המשילות במגזר הערבי. ראיתי ניתוח בעיתון כלכלי, שבדק את הגידול הריאלי בתקציב הארגון, ועשו שם ניתוח לכוח האדם. עם כל הכבוד, חלק גדול מהתקציב נשחק בשכר ובגמלאות, ותגבור השוטרים לאורך השנים היה ביחידות ארציות כמו להב והמטה הארצי. אני לא מזלזל, אבל את הציבור לא ממש מעניינות חקירות צווארון לבן. מה שמציק יותר ביום־יום זה חוסר המשילות ופשיעת הרחוב, ושם היה חיזוק מועט, אם בכלל".

בר־לב: "אני לא סנגור של המשטרה, יש הרבה דברים שבהם היא חייבת להשתפר, אבל במהלך האירועים נעצרו מאות רבות של פורעים, ותבדוק מה היו העונשים. אין כאן רגל מסיימת. החלק האחר הוא הגיבוי המשפטי/ציבורי, כי אם אתה שואל אותי איך הייתי מגיב – הייתי מגיב בירי, כהגנה עצמית. אם אסע היום בתל אביב ומישהו יזרוק עלי בקבוק תבערה, אני אירה בו, ולא כמו הקשקושים של המשפטנים 'תכוון לרגליים'.

"אם מי שעומד לזרוק בקבוק תבערה יידע שהוא עלול לחטוף כדור בראש, הסיפור ייראה אחרת. אבל הם מודעים לחולשה שלנו. בעבר משמר הגבול היה אימת הפלשתינים. כשהייתי חייל סדיר, והיינו נכנסים לשכם עם ג'יפים של מג"ב, כולם זזו אחורה. היום ערביי ישראל מרשים לעצמם לעשות באור יום את מה שעשו פעם במחשכים.

"אני חושש מאוד שהאירוע הביטחוני הגדול הבא יביא אינתיפאדה. כולנו בדרך כלל דיפלומטים ואומרים, 'אלה לא כל הערבים ולא כל הבדואים'. נכון, אבל מהר מאוד אתה מבין מי בעל הבית. כשיש לך מורא מהחוק אתה לא תתפרע בכביש, כי אתה מבין שיש ריבון במדינה, ואתה עשוי לשלם. ברגע שמבינים שהריבון הוא אחמד, עבריין, אבל בעיניהם לוחם חופש – הוא יקבל את התמיכה שלהם. המרחק בין עבריינות בחברה הערבית לבין מחבל מיטשטש מהר.

"באירועים הבאים נראה כאוס: יריות ממכוניות נוסעות, בקבוקי תבערה, התפרעויות שנגמרות בלינץ'. מה שהיה עכשיו זו אפילו לא מנת הפתיחה. אני חי במדינה, אוהב אותה, אבל אנחנו לא מראים שאנחנו מושלים בה. ערביי ישראל יודעים שאת הנמר שמסוגל לפוצץ מאגרי תחמושת בסוריה ולגנוב ארכיון באיראן, הם מסוגלים לסובב על האצבע הקטנה.

"חלק מהלוגו של משטרות בעולם הוא 'לשרת ולהגן'. כשיורים על אזרח, אתה צריך לירות על מי שיורה ולהשמידו. אנחנו לא אומרים את המילים האלה, כי הן לא פוליטיקלי קורקט. כן, להשמיד. אנחנו עם קשה עורף, וכנראה לא נתעורר לפני שיהיה הרבה דם ברחובות, ואז נצטרך לשנות את החוקים. כי במצב הקיים, אנחנו רואים כל יום לאן זה הולך".

אורי בר-לב, צילום: אורן כהן

 

• • •

בר־לב היה מפקד המחוז הדרומי, אולי המחוז הכי בעייתי היום בארץ, בגלל אובדן המשילות בנגב. 17 שנה עברו מאז מונה לתפקיד, אבל הוא יודע שמה שעשה אז כדי להתמודד עם המצב, לא יעבוד היום.

"ביום הראשון שלי כמפקד מחוז לקח אותי השר דאז, גדעון עזרא ז"ל, להיפגש עם בעלי עסקים גדולים באזור התעשייה עמק שרה שליד באר שבע. הבנתי מאותם אנשים שצריך להבהיר לארגוני הפשיעה שיש שריף חדש בעיירה. לקחנו שישה שוטרים, שמנו עליהם חולצות 'שומר', נכנסנו לאזור התעשייה והעפנו את מי ששמר שם מטעם ארגוני הפשיעה. אמרנו להם: 'יש חברה חדשה שזכתה במכרז', ושמנו האזנות כדי להבין איך הם מתארגנים.

"למדנו שהם מתכוונים ללמד לקח את חברת השמירה החדשה. הגיעו 180 בדואים, רק שהם לא ידעו שבמשאיות אזרחיות חיכו שוטרי יס"מ ומשמר הגבול. ברגע שהתצפית זיהתה אותם מגיעים, יצאו 200-150 שוטרים חמושים באלות, ובתוך פחות משעה הגיעו לסורוקה 79 שבורי ידיים, רגליים וראשים.

"עם דבר כזה היום אני מניח שהייתי צריך לשכור דירה לתקופה ארוכה כדי להעביר בה את חקירת מח"ש, והיו יוצאים צילומים בטיקטוק מבית החולים. בתקופה ההיא הכלים היו אחרים, והמשטרה ייצרה הרתעה לא לפי הפרוטוקול. האם זה היה עובר היום את הייעוץ המשפטי? חד־משמעית לא".

"כמי שהיה ראש אגף החקירות ומפקד שני מחוזות, אני אומר לך שאין תופעת פשיעה שלא ניתן להתמודד איתה", אומר ניצב (בדימוס) יוסי סדבון (69). "צריך להקצות כוח אדם ואמצעים, ואז נהיה עדים לירידה משמעותית בתחום. בתקופה שלי במשטרה אחד התחומים הבולטים היה גניבות רכב. היו 40 אלף בשנה. היום יש בערך 15 אלף. השקענו אמצעים ומשאבים, והתשובה ניתנה.

"הטכנולוגיות קיימות, זה עולה הרבה כסף והרבה כוח אדם, אבל לצערי, אף אחד לא משקיע במשטרה את מה שצריך. צריך לזכור גם שמשטרת ישראל נותנת תשובה לסימפטומים, ולא למחלה".

למה אתה מתכוון?

"אני זוכר שטיפלנו בסוחרי נשים. בהתחלה הענישה היתה נמוכה, ואז קיבלו בממשלה החלטה להתמודד, גם בגלל לחץ אמריקני. החמירו את הענישה, ובמקום שנת מאסר עברו למספרים דו־ספרתיים – והתופעה ירדה בצורה משמעותית.

"לחומרת הענישה יש משמעות. אז נניח שיגדילו עכשיו את משטרת ישראל ב־15 אלף שוטרים – הם ייצרו הרבה יותר תיקים, ומישהו יצטרך לטפל בתביעה ויצטרך לשפוט. צריך תאי מעצר בשירות בתי הסוהר. אלה כלים שלובים. קל מאוד להגיד 'משטרת ישראל'. היא גם אשמה בחלק מהתיק, אני לא מסיר ממנה את האחריות, אבל לא בכל".

הפגנה בבאר שבע נגד האלימות בנגב, לפני כחודש וחצי. סדבון: "אין תופעת פשיעה שלא ניתן להתמודד איתה", צילום: דודו גרינשפן

צור: "להפיל את הכשל במגזר הערבי על המשטרה זה קל. אם תתגבר מחר את המשטרה, היא תדע לטפל בפשיעה. האם זה יחזיר את המשילות? לא, כי ויתרנו שם על הסדרת יישובים בלתי מוכרים, חינוך. הייתי לא מזמן בסיור בפזורה ושאלתי כמה שעות לימוד עברית יש בשבוע בבית הספר. אמרו לי: ארבע, מקסימום. תיכונים בארץ מוציאים בוגרים שלא מדברים עברית.

"ויש עוד אירוע, שלא אוהבים לדבר עליו. אנחנו שוכחים את איחוד המשפחות של ערביי ישראל עם פלשתינים עד 2003. אתה בודק ורואה שכיום שיעור הפלשתינים במשפחות הבדואיות עצום, כ־40 אחוז, כולל אלה שמעורבים בפשיעה קשה. אלה לא אותם בדואים משנות ה־80, שהתגייסו לצה"ל".

"משטרה אינה צבא, היא לא יכולה להשליט את מרותה בכוח על מערכת חברתית, לא יהודית ולא ערבית", אומר המפכ"ל לשעבר חפץ. "בחברה הערבית במיוחד יש אנומליה מוחלטת. חוסר נורמות, וזה אִפשר התפתחות של פשיעה, שמקשה על המערכת השלטונית לטפל בה. במקרים כאלה חמורים צריך צבא, ומכיוון שאנחנו חברה דמוקרטית ואמורים להתמודד עם כלים אחרים, אז מנסים לערב את השב"כ – שזה כיוון שאני לא פוסל, לפחות זמנית.

"כשאין אפשרות לשינוי תרבותי, חינוכי ותעסוקתי מהיר, אתה צריך להשתמש בטכניקות אחרות לבלום את התופעה. חייבים לפרוס במגזר הערבי כוחות משטרה גדולים, אבל מה שחשוב זה שיתוף הפעולה עם הציבור. מכל התינוקות שנולדים היום במגזר הערבי, שיעור גבוה מגיע לפשיעה, ובתקופת הילדות, כשנקבע עתידו של הילד, למשטרה אין מעורבות. לכן, אם מערכות כמו חינוך ורווחה לא יטופלו, למשטרה יהיה קשה יותר".

• • •

המשטרה שמנהיג קובי שבתאי שונה מזו שבה כיהנו הבכירים שהתראיינו לכתבה. בר־לב הביא בזמנו טקטיקות שהכיר מיחידת דובדבן, שעליה פיקד. חפץ, רון וצור הם אנשי ימ"מ. היום המשטרה הרבה יותר מוגבלת ומבוקרת. כל המרואיינים הביעו כעס על חקירת מח"ש של שני לוחמי מג"ב, שהרגו בתחילת החודש מחבל בשער שכם בירושלים.

ניצב אליק רון, שפיקד על המחוז הצפוני בזמן אירועי אוקטובר 2000, עמד בזמנו במרכז סערה, אחרי שבאירועים נהרגו 12 מערביי ישראל. ועדת אור שהוקמה אז המליצה שלא ימלא עוד תפקידים בתחום ביטחון הפנים. רון כתב שיר תמיכה בלוחמים:

"עת ידרוש השואל בגלימה של צביעות 'להיכן נעלם המוסר?'/ אשיבו – נלוזה היא דרכו מול האש, הוא נמלט עת דמנו מותר/ כך היה משכבר, כך הווה, וכך זה על פני כל החלד/ המוסר מתקשה להכיל את אימת הרובים והפלד/ במקומו בשורה תתייצב, אמא פחד כורעת ללדת/ אך הכעס שלה, שם נולד הוא לא רך, הוא אבי השנאה היוקדת/ זו שנאה נוראה, מעוורת. שנאה הטורפת כל דעת/ המוסר רק עם תום הקרבות הוא ישוב. יחזור רק לארץ רוגעת/ לא, אינני קורא להתיר את הדם, לא לאצבע קלה על ההדק/ רק זוכר באימה, כמו רבים אחרים, שאי פעם בקרב נטלו חלק".

"לוחמי מג"ב ביצעו את הדבר הנכון", אומר לנו רון, "שער בנפשך שאותו טרוריסט, בנשימתו האחרונה, היה מפעיל חגורת נפץ".

"היום שוטר שמשתמש בכוח מסכן את פרנסתו", אומר בורובסקי, "מספיק שמישהו מצלם אותו מרים יד בזווית לא נכונה, כדי שמח"ש תשעה אותו, ואז, בטעות נוספת, בית המשפט יפסוק את דינו – ואחרי 17 שנה בארגון הוא בחוץ. איפה המפקח הכללי שיאמר: 'אתם לא מטפלים באירוע עד שצוות מקצועי שלי יקבע אם יש חשד לעבירה פלילית, ורק אז נעביר את המקרה אליכם?'

"זה שהמפכ"ל אמר בצורה יפה 'אני מגבה את השוטרים' – מה זה עוזר כשהמחלקה לחקירות שוטרים פתחה תיק פלילי? העובדה שסגרו אותו מהר היא רק בגלל שהוא הגיע לידיעת הציבור.

"הפכנו את המשטרה לשק חבטות. מח"ש אומרת, 'איבדתם שיקול דעת, אתם כלום'. אתה יודע כמה תיקים פליליים נפתחים בכל שנה נגד שוטרים?"

על פי נתוני מח"ש, בשנת 2020 נפתחו 4,082 תיקים, גידול של 24 אחוזים לעומת 2019.

אורי בר־לב: "כשהייתי מפקד המחוז הדרומי קיבלתי ידיעה על פיצוץ בקניון בדימונה, אירוע עם פצועים והרוגים. הגיע לשם פקד קובי מור, ששמע את הפיצוץ, ובפתח האחורי של הקניון הבחין במישהו שוכב, לבוש במעיל דובון, והיה נדמה לו שיש לבחור חוט ביד. הוא צרח לכולם להתרחק, נעמד חמישה מטרים מהמחבל וירה בראשו חמישה כדורים. התברר שאותו אחד אכן נשא חגורת נפץ.

"מייד הודעתי למטה הארצי שאני מעלה את הפקד בדרגה ומעניק לו צל"ש. למח"ש, שישבו על ראשי, אמרתי: 'מחר הוא יגיע אליכם'.

"באירוע האחרון הייתי עושה אותו הדבר. ציון לשבח, העלאה בדרגה והעברת מסר פנים־ארגוני. אחרי זה שילכו להיחקר. קודם כל גיבוי. החדשות בערב לא צריכות להיפתח עם 'לקחו להם נשק והם נחקרו באזהרה'. התמונה של 20:00 צריכה להיות צל"ש, לא בגלל שהסתערו על שמונה מחבלים חמושים, אלא כדי להבהיר שיש בעל בית.

"הרי אם תבדוק בסכין מנתחים אילו סמכויות יש לשוטר, תגלה שאין לו יותר מאשר לך. אם שוטר יירה, מצבו יכול להיות הרבה יותר גרוע משלך, כי הוא יילקח למח"ש וייחקר על ידי מישהו שמעולם לא עמד בסיטואציה. אם אתה תיחקר כאזרח, יש סיכוי שתזכה למחיאות כפיים".

• • •

בסופה של 2021 תדמית המשטרה בשפל. התהליך הזה נמשך כבר שנים. "יש פגיעה בדימוי הציבורי של המשטרה", אומר יוסי סדבון. "ראשי השלטון כבר טענו בעבר שהמשטרה תופרת תיקים, וזה בוודאי לא הוסיף. רואים היום פרישה של קצינים בעלי ידע וניסיון רב, ואין ספק שזה פגע ביכולת התפקוד של הארגון. קצינים פורשים בגלל חוסר אפשרות לקידום וחוסר גיבוי ציבורי".

יוסי סדבון, צילום: דניאלה קונטיני

 

"תראה את אחוז המתפטרים בכל שנה, המספרים מטורפים", אומר בורובסקי. "אנשים שהכשרת, ואחרי שהבינו ולמדו, הולכים לשוק האזרחי. אתה הופך את הארגון לתחנת אוטובוס בלי שהתכוונת.

"מי שלא יחשוב איך משאירים שוטרים והופכים אותם למקצועיים, לא יכול לתת מענה לתדמית הירודה של המשטרה. משטרה היא מקצוע יותר קשה ללמידה מעריכת דין, שזה היום המקצוע שלי. היא יותר קשה מפסיכולוגיה ויותר קשה מתפקיד לחימה בצבא. למה? כי היא מכילה את כל האלמנטים האלה ביחד".

שוטר זה לא המקצוע הכי מושמץ?

"נכון. תמיד אמרו שאחד קורא ואחד כותב, כי זה מה שהציבור מקבל בסוף. אבל אם פעם הוא קיבל בן אדם עם כוח, היום הוא מקבל בן אדם בלי כוח".

צור: "אני חושב שיש איזו אידיאליזציה של העבר. השוטרים של היום יותר אינטליגנטיים מאלה של לפני 40-30 שנה. הם באים עם כלים יותר מתאימים, טכנולוגיה יותר מתקדמת, מודיעין יותר טוב.

"יש אולי אובדן מקצועיות, כי אם אתה לא מרגיש שהציבור מעריך את מה שאתה עושה, בגלל התדמית הירודה, אתה גם לא ממש רוצה להישאר. תוסיף את העובדה שבניגוד להורינו, שעבדו באותו מקום מהיום הראשון ועד האחרון, היום צעירים נוטים לדלג בין משרות. קשה לשמר את המקצועיות".

שטיין: "המשטרה קטנה, וכבר לא מתאימה לגודל האוכלוסייה ולצרכיה במדינה. שמעתי שתהיה תוספת של 1,100 שוטרים – זה כמו כוסות רוח למת. צריך 6,000-5,000 שוטרים, וחייבים לשפר להם את התנאים. שוטרים עובדים בשביל 7,000 שקל בחודש, כשכל מזכירה באזור תל אביב לא תדרוך במשרד בשביל פחות מ־8,000. ככה לא מגייסים את מיטב בנינו ובנותינו.

"אני לא מזלזל חלילה בשוטרות, יש בהן גיבורות ומצטיינות, אבל כשיש קטטה בכפר ערבי, ובאים 20 שוטרים, ומתוכם שמונה נשים, אתה מבין שזה אירוע לא פשוט. כמו שבגולני ובצנחנים לא מכניסים נשים, גם כשמגיעים להפגנה גדולה צריך מאסה קריטית, נוכחות".

ברונו שטיין, צילום: אפרת אשל

על פי נתוני משטרת ישראל, משרתים היום במשטרה 22 אלף גברים וכ־10,000 נשים.

צור: "אם תוותר על מטוס F-16 אחד, פתרת את כלל בעיות הפרישה של משטרת ישראל לעשר השנים הבאות. תחשוב מה הערך המוסף שיש למטוס, מול הביטחון שייתנו עוד 400-300 ניידות, על צוותיהן. כאלה שתפרוס במחוז הצפוני, במרכז ובדרום, ויחוללו שינוי דרמטי. האם מבחינת סדרי העדיפויות של האזרח, לא נכון לבחון את זה?

"בדיונים שהיו לי מול האוצר אמרו לי: 'באותה מידה, תבנה בכסף הזה עוד מחלקות סי.טי בבתי החולים'. נכון, אולי אחרי 73 שנה הגיע הזמן להגיד: בואו נעשה פריש־מיש בסדרי העדיפויות".

"המשטרה לא עומדת במשימות מול האזרחים, וכשאתה לא יודע לתת מענה לביטחון ולרכוש של כל אזרח, אז יש מקומות שמסוכן להסתובב בהם", אומר בורובסקי. "זה מצחיק, אבל לא מזמן נסעתי לים המלח, ואנשים שהיו איתי ברכב שאלו אם הצירים שאני נוסע בהם (ליד כפרים בדואיים; א"ל) לא מסוכנים לנסיעה.

"בימים שלי, כשעבריין ראה שוטר, הוא היה עובר לצד השני של המדרכה. היום, כששוטר רואה עבריין, הוא זה שעובר צד. הוא לא רוצה את החיכוך. השתגענו?"

אסף חפץ סבור שהמפכ"ל קובי שבתאי עדיין יכול להצליח בתפקיד. "הוא נכנס בתקופה מאוד קשה. גם אני הגעתי מהימ"מ, ואמרו שאני אאוטסיידר ואיש מלחמות. זה לא היה נכון. לקובי יש את הניסיון הקרבי והמשטרתי, שדרוש כדי להיות מפכ"ל בתקופה הזו. הייתי אומר שהיום הוא הרבה יותר מוכן ופועל בצורה קוהרנטית ונכונה. הכל תלוי בו".

shishabat@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו



פורסם במקור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.