פסקי דין
מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח: "יש היגיון בהגבלת חירויות הפרט כי המגפה הזו היא מצב חריג"
ספט
בשעה שהרשתות החברתיות גועשות בוויכוחים בין אלו שבעד חיסונים ואלו המתנגדים לצעדים שנוקטת הממשלה בכל מה שקשור לקורונה, החיסונים, והתו הירוק, כשראש הממשלה שולח את הורי התלמידים 'לריב ביניהם' והפגנות שלא זוכות לסיקור עיתונאי יוצאות מדי שבוע בתל אביב נגד 'דיקטטורת החיסונים', אי אפשר שלא לפתוח ראיון עם מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח היוצאת, עו"ד שרון אברהם-ויס, בסוגיית הקורונה.
איפה אנחנו עומדים ביחס לעולם עם הדרישה הזאת לתו ירוק בכל מקום?
"דומה להרבה מאוד מדינות. אני יו"ר משותפת של ארגוני זכויות האדם הבינלאומיים, שזה פורום של 15 ארגונים, ארה"ב שם ודרום אפריקה וארגנטינה ואירלנד והודו, הרבה מדינות, ויש לנו פורום של המנכ"לים מדי פעם ובקורונה בתכיפות רבה יותר, ויש לנו בסיס להשוואה מה עמדתנו. שהתחיל התו הירוק היו דיונים פנימיים בכל הארגונים האם יש פה פגיעה בחירויות הפרט, אבל יש פה שאלה של חירויות הפרט מול בריאות הציבור, וכל הארגונים פה אחד דיברו על החשיבות של בריאות הציבור. יש היגיון בהגבלת חירויות הפרט כי המגפה הזו היא מצב חריג, אי אפשר להתייחס לזה כמו החיים לפני."
זאת אומרת, אתם הייתם בעד התו הירוק?
"קודם כל צריך היה לבחון את העניין של החיסונים, היה בזה מבחינה סטטיסטית הרבה מאוד היגיון, אני לא ביולוגית, אני לא מבינה, אבל להבין סטטיסטיקה אני כן מבינה קצת. אז היה היגיון בלעודד את הציבור לעשות חיסונים, לא היה היגיון בלכפות, לו היו מציעים לכפות על אנשים בכוח לעשות את זה, בוודאי שלא. היה עידוד מסוים והיו חלופות, לא היית חייבת להתחסן, יכולת לעשות בדיקות כל יום, או כל כמה ימים, שהיא חלופה הולמת וההחלטה של האגודה לזכויות האזרח, כמו גם ארגונים אחרים בעולם, היא שאי אפשר לבוא בצורה גורפת ולהגיד לא, לא, לא אי אפשר תו ירוק, אז אפשר במידתיות וצריך חלופות וכן יש דברים, זו מחלה מסוכנת, מה לעשות?"
עו"ד שרון אברהם-ויס, מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח בישראל
רגע לפני שהממשלה מגייסת את מנכ"לית האגודה לעמוד לצידה בדיון על התו הירוק צריך לזכור שהאגודה היא שהובילה לביטול איכוני השב"כ, התקנות לשעת חירום והשימוש באמצעים לא שגרתיים כדי לעקוב אחרי מפרי הבידוד, מהלך שאברהם –ויס מאוד גאה בו.
"אנחנו עוסקים בהגנה על זכויות אדם והקורונה באמת העלתה הרבה סוגיות של הגנה על זכויות אדם ועשינו את מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב ובכל החזיתות. כל מה שעשינו עם האיכוני שב"כ והתקנות לשעת חירום, כל הגזירות או השימוש בכלים מאוד דרמטיים וקיצוניים שכוללים הפרות זכויות אדם, תוך כדי החרדה, ההיפר ונטילציה של הקורונה, אנחנו קראנו למידתיות, זאת אומרת, לא אמרנו לא לעשות, אבל אמרנו רגע, רגע, רגע, אי אפשר להוריד את כל הברקסים. הלכנו הרבה פעמים לבג"ץ עם הסיפור הזה וניצחנו בסופו של דבר התקנות בוטלו. דוגמה שנייה לפעילות שלנו בזמן הקורונה היא בכל מה שקשור לזכויות חברתיות – מקבלי הבטחת הכנסה מסתבר שמקבלים את הקצבה בכסף מזומן בסניף הבנק, אני חוזרת, 2021 והם מקבלים כסף מזומן בסניף הבנק. זאת אומרת שאנחנו במרץ 2020 קצת לפני ערב פסח שבאפריל 2020 אנשים צריכים לקבל את הקצבאות שלהם וסניפי הבנק סגורים כי יש סגר. אז פה פנינו במהרה למערכות שאנחנו מכירים והסדרנו את זה, לא בכל הדברים היה צריך לפנות לבג"ץ, ופה אני רוצה להגיד שרוב הציבור מכיר את ההישגים שלנו בבתי המשפט, אבל המון עבודה היא לפני, כלומר בית המשפט הוא מוצא אחרון, לפני שהולכים לבית משפט צריך למצות הליכים ועובדה שיש לנו קשר רציף ושוטף והבנה עמוקה של המערכות עם משרדי הממשלה הביאה לשיתוף פעולה יוצא מן הכלל והיענות מצוינת במשרדי הממשלה במהלך הקורונה ובוודאי במשרדים החברתיים, משרד הרווחה מאוד, הביטוח הלאומי, וככה אפשר היה לתת מענה מהיר לגמישות שנוצרה בזמן אמת. אלפי אנשים נהנו מהפתרונות האלה."
בשבע וחצי השנים האחרונות משמשת אברהם-ויס כמנכ"לית האגודה לזכויות האזרח ויש לה וותק בארגון של 15 שנים. היא החלה את דרכה בארגון הזה כמתמחה, בהמשך שמשה כעורכת דין ועסקה בעיקר בזכויות חברתיות כלכליות. היא כיהנה כמה שנים כנציבת שוויון הזדמנויות בעבודה במחוז ת"א של משרד הכלכלה ואחרי תואר שני באוניברסיטת הרווארד במדיניות ציבורית חזרה שוב לאגודה הפעם לתפקיד המנכ"לית.
"שאני התחלתי לעבוד באגודה הייתה תקופה יותר ליברלית, היו הרבה פסקי דין מכוננים בשנות ה- 90 ובתחילת המילניום, שביהמ"ש העליון היה בנשיאות של אהרון ברק וראינו הרבה התקדמות בהרבה פסקי דין, אני מדברת על בג"צ אליס מילר, על דנילוביץ (איסור להפלות על רקע נטייה מינית ה.ר.כ), על קעדאן (החכרת קרקעות של המדינה ליהודים בלבד היא פגיעה בעקרון השוויון של המיעוט הערבי ה.ר.כ), הרבה פסיקה פורצת דרך. כשאני נכנסתי לתפקידי ב- 2014 כמנכ"לית, היינו כבר בעולם אחר, היינו בעולם שאנחנו הרגשנו בו כצמצום של המרחב הדמוקרטי, הייתה הרבה מאוד חקיקה מהירה שפגעה בזכויות אדם, אני מדברת על חוק הנכבה, חוק החרם, כל החקיקה שפגעה בחברה אזרחית כמו איסור קבלת כסף מישויות זרות. היה ממש ציד מכשפות נגד ארגוני חברה אזרחית שביקרה את הממשלה, זה התחיל בעיקר מביקורת בעניינים פלסטינים, אבל זה גם היה עניין של פליטים ומבקשי מקלט והיו ניסיונות רבים לייצר קשיי תפקוד של חברה אזרחית ברמת פרוצדורה וברמת דה-לגיטימציה והגבלות על חופש הביטוי. שהתחלתי לעבוד באגודה, לא חשבתי שחופש הביטוי הוא בעיה במדינת ישראל, בשנים האחרונות ראינו יותר ויותר שיש בעיה להתבטא כי יש סנקציות על אנשים שהתבטאו, וגם אם לא היה, גם אם החוק לא היה מספיק נוקשה, היה מה שנקרא צ'ילינג אפקט, אפקט מצנן, אנשים פחדו להתבטא, כי יתבעו אותם דיבה, אז אפילו ברשתות חברתיות ראינו שאנשים פוחדים להתבטא, פוחדים לומר מה שהם חושבים וזה דבר שאני מאוד גאה שטיפלנו ועדיין מטפלים בו, תביעות השתקה, אנחנו הוצאנו דוחות ועבדנו הרבה בשנים האחרונות על הסיפור של תביעות השתקה כדי שהציבור כולו יוכל לדבר ולהתבטא, וזה משהו שהוא ממש קריטי בחברה דמוקרטית. זה דוגמה אחת. עוד דוגמה זה הסיפור של אלימות משטרה, שבשנים האחרונות תחת המחאה בבלפור באה לידי ביטוי, אבל האגודה מתעסקת בו המון שנים. המשטרה אמנם לא יכולה לנהוג בכפפות של משי, יש עבריינים, אבל יחד עם זאת הרמה שאליה הגיעה המשטרה בישראל בשנים האחרונות גם של האלימות וגם של הפרופיילינג היא גבוהה מאוד וזה משהו שאנחנו מתעסקים בו כבר הרבה שנים, גם עם הצלחות בביהמ"ש העליון."
עו"ד אברהם-ויס עם עו"ד דן יקיר שגייס אותה לאגודה לזכויות האזרח
להבדיל מעשורים קודמים, בישראל יש היום לא מעט ארגונים שעוסקים בזכויות ספציפיות. יש שדולת הנשים, ואת קו לעובד שמתעסק בזכויות לעובדים, ויש את עדאללה, וכ', למה עדיין צריך את האגודה לזכויות האזרח?
" קודם כל אנחנו עובדים בהמון שיתופי פעולה. ומשתדלים שלא תהיה חפיפה כי באמת חבל על המשאבים אבל אני חושבת שבאגודה לזכויות האזרח יש לנו מבט-על על הדברים. אני יכולה לתעדף, יש לי מומחיות, אני נמצאת ברקע, אני יכולה לעזור ואני בצוות ההתייעצות של האסטרטגיה שאלה הדברים הרחבים יותר. האגודה לזכויות האזרח יושבת בעשרות פורומים, החשיבה שלי היא חשיבת אימפקט, לא רק איך אני מסמנת וי, אלא איך אני גורמת לשינוי. לא כל שינוי הוא שינוי מדיניות, יש דברים שעושים אותם בשטח, אני לא ארגון שטח, אין לי חיילות, אני לא יכולה לשלוח מאות אנשים להפגנות, אבל אני כן יכולה ללכת לבג"ץ ששם יש לי ערך מוסף. אז אני מנסה לראות איפה יש לי ערך מוסף."
מדי שנה, מספרת אברהם-ויס, היא עוצרת לבדוק את עצמה ואת הארגון כדי לוודא שהפוקוס הוא על הפעילות הנכונה, על המקומות שיש להם יכולת להשפיע.
"יש דברים שהורדתי מתוכנית העבודה שלנו כי יש אחרים שעושים את זה מעולים, ויש דברים שצריך לחזור ולעשות. למשל בזכויות נשים לא עסקנו המון שנים, כי המצב בישראל היה לא מצב מעולה, כי המצב בישראל היה גרוע כמו במדינות מערביות אחרות שבהם 30% פערי שכר, זה לא טוב, אבל כאמור היו מספיק ארגונים שעסקו בזה ואמרנו אין סיבה שאנחנו נעשה את זה. עם החמרת המצב קראנו לפני 3-4 שנים את המפה שוב ואמרנו 'הופה, יש פה בעיה', ולכן אנחנו נחזור לעסוק בזה. חזרנו כי המרחב הציבורי בישראל הצטמצם לנשים. אנחנו רואים הדרת נשים וצמצום מרחב של נשים באופן שלא ראינו קודם ולכן חשוב לשוב לעסוק בזה ולעמוד על המשמר, אני לא מדברת רק על הפרדה בהשכלה גבוהה שגם היינו מעורבות בבג"צ הזה, אלא גם ברחצה במעיינות, הפרדה בכל מיני מקומות במרחב הציבורי, או המכנסיים הקצרים, אני כילדה לפני 30-40 שנה זה לא היה אישיו והיום זה סיפור, דברים שלא ראינו קודם. התפקיד שלי כמנכ"לית האגודה לזכויות האזרח הוא לזהות מה הדבר הבא, איפה יש חשש לפגיעה בזכויות, לסמן אותו ולהביא את זה לסדר היום הציבורי."
אחרי הנצחון בבג"צ שקבע כי תקצוב ספורט נשים בישראל פוגע בערך השוויון והורה להגדיל את התקציבים לספורט נשים
אם הייתי מדברת איתך לפני 15 שנה, האגודה לזכויות האזרח הייתה בעצם דגל לזכויות פלסטינים וזכויות מהגרים, עכשיו זה לא בראש סדר העדיפויות שלכם.
"אם את מסתכלת לאורך השנים על התקצוב של האגודה לזכויות אזרח, אז כמובן שהוא הולך גם לשטחים, אבל רוב התקצוב היום הולך לתוך ישראל. זה נכון שלפני כעשור היו יותר הקצאות לשטחים. אני חושבת שמבחינה תקשורתית מה שעושה כותרות, מה שיותר סקסי זה לדבר על דברים שבמחלוקת, שאני מספרת לך על מקבלי הבטחת הכנסה שגרמנו פה לשינוי מדהים ואנשים קיבלו כסף לחג, זה לא יפתח את המהדורות, אבל כשאנחנו אומרים שיש חשש להפרת הדין הבינלאומי בעזה, אז זה כן פותח. זאת אומרת, מחפשים את הדברים הקשים. אנחנו עוסקים בפלסטינים, אנחנו עוסקים בכל מה שקשור בהפרת זכויות אדם ע"י הרשויות בישראל."
את שותפה לתחושה שהפלסטינים לא מעניינים אותנו יותר כישראלים?
"כן, יש פחות עניין בציבור הישראלי בגורלם של הפלסטינים, אנחנו פחות רואים אותם, החומה מאוד עובדת, והקהילה הבינלאומית אולי פחות מתעניינת, עניינים גם של מנהיגות, גם אצלנו וגם אצלם, יש הרבה עניינים. אנחנו כאמור עוסקים ברמה של זכויות אדם, אני חושבת שיש הפרה מאוד גדולה, חיי הפלסטינים ביום יום הם רעים מאוד, אני לא מתקנא בפלסטינים. אפשר להגיד הנהגה, אפשר להגיד קיצונים, אבל אני חושבת ברמה של ילדים, עתיד, יום יום, זכויות אדם, אין לנו המון במה להתגאות כמדינת ישראל שהיא הריבון הכובש שלה."
ולגבי המהגרים, האם אנחנו באותו מקום שבו אנחנו שוב לא מתעניינים?
"אחד ההישגים הכי גדולים שלנו היה סגירה של מתקן חולות, המצב האקוטי שבו אנשים נכלאו בשל בקשת מקלט או פליטות בלי מסגרת, בלי קווים אדומים, בלי נהלים, זה הסתיים. בית המשפט קבע שהוא לא חוקתי, יש היום ארגוני נישה מצוינים, אסף והוט ליין שעוסקים בזה ביום יום, אנחנו עוסקים במקרו, במסגרת, לא במתן הסעד היומיומי. אני חושבת שמדינת ישראל, ואני אומרת את זה כמי שהיו פליטים, מדינת ישראל לא נהגה פה באופן ראוי וטוב וביהמ"ש שם גבולות פה, אבל זה לא שנגמרו הבעיות, אותי מטרידים עכשיו הילדים, ברגעים אלו ממש עו"ד טל חסיד נמצאת בביהמ"ש על שאלת ילדים של מבקשי מקלט שהופרדו בבתי הספר בת"א. הייתי השבוע בסיור בדרום ת"א, זה לא נראה ישראל, המצב שם לב טוב, עזובה, הזנחה, פשיעה, תעודת עניות, החצר האחורית של ארץ ישראל."
איך היית ממפה את הגזענות הישראלית? איפה אנחנו עומדים בסיפור הזה?
תראי, גזענות תמיד הייתה, יש משהו בטבע האדם, אבל הרבה שנים הייתה מדיניות של מקבלי ההחלטות ומובילי הדעה להוקיע את הגזענות. מה שקרה בשנים האחרונות שחלקם אימצו את הגזענות בתוך השיח. יש לי חברה עו"ד יוצאת אתיופיה מצוינת שאומרת שכשהגיעו מבקשי המקלט אז עלתה הגזענות כלפי יוצאי אתיופיה מחמת הצבע, מחמת ההכללה. יש חשיבות להיכרות של האחר, או האחרת, ולא סגירה בתוך קהילות. הרשתות החברתיות הובילו אותנו לסגירה בתוך קהילות, אנחנו עם אנשים שדומים לנו נורא ואנחנו חושבים שכולם כמונו וזה יצר מעין בועות של קהילות, ואין המון מפגש. הילדות שלי שלומדות בבתי הספר במרכז ת"א כמעט לא פוגשות ילדים ערבים, 2-3 ילדים מיפו, למרות שת"א-יפו עם אחוז גבוה של ערבים. גם ילדים של יוצאי אפריקה, אנחנו כמעט לא נראה אותם. זאת אומרת, אין מספיק הטרוגניות בחברה בישראל, גם בין פריפריה למרכז.
היא גדלה באילת, בת לאם ממשפחה של ניצולי שואה ואב שעלה לישראל מהודו במעמד סוציו אקונומי נמוך שאולי יפתיע רבים שנוטים לייחס לאגודה ולעומדים בראש פריבילגיות, אפילו התנשאות.
"הייתי הילדה הכי שחורה בכיתה, עוד לא היו יוצאי אתיופיה, אז היו גילויי גזענות, אפילו באילת שכולם היו מזרחים. אבא שלי היה ברמן בבית מלון, אימא שלי הייתה עקרת בית, גדלתי בכיתה הטרוגנית, לא הרגשתי המון הבדלים, כלומר היה ילד בכיתה שאבא שלו היה סגן מנהל בנק והיה ילד שאבא שלו היה נהג משאית והיה ילד שאבא שלו היה שוטר והיה ילד שאבא שלו היה מנהל מפעל והיו מעט בתי ספר, גרנו ביחד ולמדנו ביחד ולא היה את ההפרדה בשכונות שאני רואה היום בת"א. כשהייתי בת 14 עברתי ללמוד בשדה בוקר והייתי בפנימייה. אני חייבת להגיד שבאילת הייתי תלמידה מאוד טובה, ובשדה בוקר היה השוק הראשון של החיים שלי, עברתי לבי"ס חזק, היו שם ילדים מכל הארץ ושם פתאום קלטתי שאני תלמידה בינונית מינוס. זה היה נורא נורא קשה, ההכרה הזו בדיעבד, היו ילדים מהרצליה פיתוח והיו מירושלים ומכל מיני מקומות, וקלטתי שבעצם המשאבים שניתנו באילת היו מאוד דלים, הידע הכללי שלי על העולם היה קטן יותר, ההבנה שלי של איך עובדות מערכות, מבחינת השאיפות שלי לאן אפשר להגיע ומה אפשר לעשות. זה ארבע שנים שנתנו לי המון כוח, המון ידע. מאוד פרצתי, החברים הכי טובים שלי עד היום הם מהכיתה שלי בשדה בוקר."
היא קיבלה מלגה לממן את הלימודים בשדה בוקר ומאוחר יותר מלגה אחרת כדי לממן את הלימודים האקדמאיים שלה. להורים לא היה כסף לשלם. "יצאתי מהבית כי הבית היה בית קשה, הוריי נפרדו באותה תקופה וממש, אני אומרת בדיעבד, ברחתי, היה לי שכל לברוח לבי"ס חזק, היה לי מזל, יותר מזל משכל בדיעבד בהתגלגלות של הדברים, אבל ידעתי להיאחז בזה ובאמת ניתנה לי שם הזדמנות אדירה בחיים שלי. היה לי מזל מאוד גדול."
בתפקיד הבא היא תנהל את נציבות השוויון והגיוון באוניברסיטת תל אביב והיא רואה בזה שליחות אחרי הגלגולים שהיא עצמה עברה.
" אני הייתי באוניברסיטה מה שנקרא דור ראשון להשכלה אקדמית, לא היה לי עם מי להתייעץ, הוריי לא למדו באוניברסיטה ולא היו סביבי אנשים שלמדו באוניברסיטה ולא ידעתי מה לעשות. אז הלכתי קודם כל ללמוד ביולוגיה כי אהבתי לטייל וחשבתי שזה קשור, וזה היה נורא, נורא, נורא, שנה א' באוניברסיטה למדתי בגבעת רם באוניברסיטה העברית בירושלים, וזה היה קטסטרופה, נכשלתי כמעט בכל דבר, לא הצלחתי לעשות את המעבר לחיים אקדמאים. שנה אחרי זה עשיתי הסבה ולמדתי תזונה קלינית, עשיתי בזה גם סטאז', אני דיאטנית קלינית בהכשרתי. וזה כל כך לא מתאים לי," היא אומרת כמעט בכאס "לא לטפל בבני אדם ושום דבר כזה, אבל זה חלק משכר הלימוד של דור ראשון להשכלה אקדמית שלא הייתה לי שום הכוונה, ושום הבנה למה אני מסוגלת. לימים אחרי שסיימתי את לימודי התזונה פגשתי את בן הזוג שלי יואב שבא ממשפחה מאוד חזקה, שם ישבתי עם הוריו והם אמרו לי "מה את רוצה לעשות?" אמרתי "מה זאת אומרת מה אני רוצה? אני יכולה להתקבל לזה?", הם אמרו לי "לא, לא, מה את רוצה?" ושיפרתי פסיכומטרי והלכתי ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית."
היא נישאה ליואב ויס לפני 24 שנים והיא אמא לשתי בנות, מנהלת אורח חיים שונה בתכלית מזה שגדלה בו.
"היום אני גרה במרכז ת"א, אני משערת שאני מתויגת כחזקה, הילדות שלי לומדות בבתי ספר חזקים, אני רואה את המשאבים שיש להן מסביב, אחת טובה בספורט אז היא יכולה להגיע לווינגייט, ילדה טובה בספורט באילת? בהצלחה מה שנקרא. אני בטוחה שהרבה מהחיים שלי, העניין של זכויות אדם הוא לא בוואקום, זה שאני משפחה של ניצולי שואה, זה שגדלתי בפריפריה, חלק מהדרייב שלי היום זה שכל ילדה ברהט, בקריית שמונה, באילת, באופקים תוכל למצות את הפוטנציאל שלה כמו ילדה בהרצליה ובשוהם." עיניה של אברהם-ויס נוצצת כשהיא מדברת על מה שהיא חשה כשליחות שלה.
"אני גדלתי עם אימא עקרת בית ששילמה הרבה בחייה על חוסר העצמאות הכלכלית שלה, אני חושבת שחלק מהדרייב שלי בעיסוק שלי בנשים הוא החשיבות בהבנה של עצמאות כלכלית, בזה שאת יכולה לעמוד בזכות עצמך, בעיני זה משמעותי ואני מקווה מאוד שהילדות שלי רואות מודל בבית, מבחינתי זה קריטי, כפמיניסטית, היעדר תלות. לאימא שלי לא היתה הפריבילגיה הזאת, לפחות לא בתקופה שהיא הייתה עם אבא שלי, לימים היא הצליחה להשלים, אבל זה היה מאבק מאוד קשה."
שרון אברהם-ויס עם בן הזוג יואב ויס והבנות
עכשיו כאמור פניה לאוניברסיטת תל אביב כמנהלת נציבות השוויון והמגוון שיושבת בלשכת הנשיא באונ' ת"א. הנציבה היא פרופ' נטע זיו מי ששמשה כמנטורית של אברהם-ויס באגודה לזכויות האזרח.
"אני הולכת ליישם בעצם את אותו חזון אבל ברמה הביצועית, באוניברסיטה יש בעיה מספרית גם של נשים, גם של מיעוטים, נשיא האוניברסיטה לקח על עצמו לעשות שינוי באגודה לזכויות האזרח עושים שינוי במדיניות, זוכים בעתירה לבג"ץ, אבל את לא יודעת איך נראה היום יום ובאוניברסיטה יש הזדמנות לעשות שינוי ביום יום, אז אני בעצם ממשיכה באותה עבודה שאני מאוד מאמינה בה בענייני שוויון ואני מקווה שברמה האופרטיבית והביצועית ניתן יהיה לעשות שינוי."
מה את משאירה למחליפתך, הרבה נועה סתת?
"אני משאירה ארגון יציב שמרכז הכובד שלו בישראל. ארגון שהוא יציב כלכלית, שהתרבות הארגונית שלו טובה והוא חזק מאוד, גם כמותג וגם בעשייה שלו ובעיקר באימפקט שלו, שזה מאוד מאוד חשוב לי. יש פה צוות גדול ומוכשר ושום דבר לא יכול להיעשות פה לולא בני ובנות האדם המופלאים שיש כאן. אז זה מה שאני אוהבת לחשוב שאני משאירה.
יחד עם זאת, יש הרבה מה לעשות, מחליפתי נועה סתת רבה, גם רבה וגם רבת פעלים, אני מאחלת לה הרבה בהצלחה. אני חושבת שאתגר מאוד גדול יהיה עבודה עם הממשלה – ארגוני חברה אזרחית צריכים לדחוף את הממשלה להיות הזבוב באוזן לבדוק מה לא בסדר, להרים דגל, על מנת לשפר, כולנו פה כי מעניינת אותנו מדינת ישראל ואנחנו רוצים שהחברה בישראל תהיה חברה יותר טובה, יותר צודקת, יותר שוויונית ושהדמוקרטיה תהיה יותר יציבה גם באמצעות מתן מענה למיעוטים, בזה אנחנו לא מספיק טובים. שנים היינו עם ממשלה שלא הייתה קשובה לזכויות אדם, היום על פניו יש ממשלה שהיא יותר קשובה, אבל זה לא אומר שצריך מראש לוותר, צריך לבדוק את הדברים לגופם באופן מקצועי, לחשוב איך עובדים עם הממשלה על מנת בסופו של דבר לעשות אימפקט בציבור. התחלנו בקורונה ואולי אני אסיים בקורונה, היא צמצמה פערים בהרבה מובנים כי הבנו שהחיידק הוא קולור בליינד, זה פגע בכולנו ואי אפשר היה לעסוק בהפרדות, כולם היו צריכים או להתחסן או ללכת להיבדק או להיזהר, לא משנה איפה אתם גרים, ואם אין משאבי בריאות טובים בכפרים ערביים, אנחנו לא נוכל למגר את הקורונה בסביון או בקיסריה. זה שם את כולנו באותה סירה. אני מקווה שהממשלה החדשה היא באמת ממשלת שינוי והזדמנויות. מבחינת הקטנת פערים בישראל, יש עוד הרבה מה לעשות."
