פסקי דין
מפלגת בגצ
מאי
‘חוק יסוד: משק המדינה’ קובע, שעל הממשלה להביא את תקציב המדינה לאישור הכנסת עד ליום 1/11 בכל שנה.
‘חוק יסוד: הכנסת’ קובע, שאם לא עבר תקציב המדינה עד לחודש מרץ של שנת התקציב או בתוך 100 ימים מכינון ממשלה, על פי התאריך המאוחר מבין השניים, רואים את הכנסת כאילו החליטה על פיזורה למחרת היום, כלומר בראשון לאפריל.
לפיכך, ממשלת הרוטציה, עמדה בפני מצב שאם לא יאושר תקציב שנת 2020 עד ליום 25 באפריל, תפוזר הכנסת.
חשוב להדגיש, שפיזור הכנסת בשל אי העברת תקציב, אין משמעו שהמדינה מתנהל ללא תקציב, אלא מתנהלת על פי “תקציב המשכי”, המתיר לממשלה להשתמש מדי חודש בסכום השווה ל-1/12 מהתקציב השנתי האחרון שאושר.
עוד קובע ‘חוק יסוד: משק המדינה’, כי כספי התקציב ההמשכי “ייועדו קודם כל לקיום התחייבויות המדינה מכוח חוק, חוזים ואמנות; ביתרת הכספים כאמור תשתמש הממשלה רק להפעלת שירותים חיוניים ופעולות שנכללו בחוק התקציב הקודם”.
לפיכך, ובמטרה למנוע את נפילת ממשלת החילופים ופיזור הכנסת, נתקבלה בממשלה הפריטטית “פשרת האוזר”, שכללה שני תיקונים לחוק יסוד: משק המדינה ולחוק יסוד: הכנסת:
התיקון הראשון, דחה את המועד להעברת תקציב, ואת פיזור הכנסת במידה ולא יעבור תקציב גם בתקופת הארכה, בכ-4 חודשים.
התיקון השני, הוסיף 11 מיליארד ₪ לתקציב ההמשכי של שנת 2020, או במילים אחרות: הוסיף כמעט מיליארד ₪ לחודש, רטרואקטיבית, למרבית שנת 2020.
חשוב להבהיר, כי התיקון לחוק היסוד נעשה ב-“הוראת שעה”, כך שתוקפו אינו מכאן ואילך, אלא רק לכנסת ולממשלה שכיהנו באותה העת.
כנגד תיקונים אלו, הוגשו העתירות נשוא פסה”ד.
נשאלת אם כן השאלה: מדוע כה התאמץ בגצ להגיע לפסק דין שאין לו שום נפקות מעשית, לא בהווה וסביר שגם לא בעתיד ומדוע השתמש בנימוקים מלאכותיים, כדי להתגבר על העובדה שהעתירות כבר הפכו תיאורטיות?
אבן היסוד
במהלך התקופה המוארכת, החליטה הכנסת על פיזורה, בתמיכת האופוזיציה וחברי הכנסת של מפלגת ‘כחול לבן’, וזאת בזמן ששריה נותרו בממשלה הפריטטית.
כלומר, בעת שבגצ דן בעתירה לגופה, חלקו הראשון של התיקון, זה הדוחה את המועד לפיזור הכנסת, כבר הפך תיאורטי, שכן הכנסת כבר פוזרה.
עוד יובהר, כי חלקו השני של התיקון בהוראת שעה, התוספת התקציבית, עוגנה ברובה זמן קצר לאחר מכן בתיקון קבוע לחוק יסוד משק-המדינה, כך שגם בעניין זה הפכה העתירה לתיאורטית.
לעניין זה חשיבות רבה, מאחר ובג”ץ אינו עוסק בעניינים תיאורטיים, אלא רק “בהכרעה שיפוטית בסכסוכים ברי קיימא”.
לעניין זה, אין הבדל בין עתירה שהייתה תיאורטית כבר בעת שהוגשה, ובין עתירה שהפכה תיאורטית בטרם הוכרעה, כבמקרה דנא. כלל הוא, כי בשני המקרים ימנע בג”ץ מלדון בעתירה, או יחדל לעסוק בה משעה שהפכה תיאורטית.
לכלל זה מספר צידוקים, ובראשם הכרעה בעניין תיאורטי, מכניסה את בג”ץ ללב המשחק הפוליטי, שלא לצורך אמיתי, ומביאה להתנגשות בינו לבין שתי הרשויות האחרות, המחוקקת והמבצעת, מאחר והוא למעשה מכתיב להן כיצד לפעול בעתיד. פן נוסף, נעוץ בכך שהכרעה בעניין תיאורטי, אינה חוסכת את הדיון העתידי במקרים דומים שאינם זהים. כלומר לביהמ”ש אין את היכולת לצפות את כל התרחישים עליהם עשויה פסיקתו התיאורטית להשליך, וממילא, בנסיבות שונות מאלו בהן דן תיאורטית, יהא עליו לדון מחדש.
ברם, לכלל הנ”ל קיים חריג בפסיקה, והוא כאשר מדובר בעניין שעלול לחזור על עצמו, והזמן הדרוש לבירור העתירה לגופה שוב יהפוך אותה לתיאורטית בטרם תתברר.
במצב בו מתקיים החריג הנ”ל, הסמיך עצמו בגצ לדון ולהכריע בעניין שהפך תיאורטי, והסעד אותו הוא נותן במקרים דומים, נקרא “התראת בטלות”, כלומר הכרעה שיפוטית עקרונית, החלה מראש על חקיקה זהה, למקרה שהדברים יחזרו על עצמם.
בפסה”ד, נחלקו דעות הרוב והמיעוט ב-180 מעלות, הן ביחס לשאלה האם הפכו העתירות במלואן לתיאורטיות, והן ביחס לשאלה האם מתקיימים התנאים להחלת החריג לכלל, לעיתים עד כדי שימוש בנימוקים זהים להצדקת עמדות הופכיות.
מאחר ואין מדובר במחלוקת העיקרית בפסק הדין, נקצר ונאמר, כי הן לדעת שופטי המיעוט והן לדעתנו, הנימוקים בהם השתמשו שופטי הרוב כדי לקבוע שהעתירות לא הפכו תיאורטיות, ולחילופין כי חל בעניינן החריג לכלל, היו מוקשות, שלא לומר מלאכותיות.
מרכז המחלוקת
המחלוקת העיקרית בין העותרים למשיבים, כמו גם בין שופטי המיעוט לשופטי הרוב, סבה סביב “דוקטרינת השימוש לרעה בסמכות המכוננת”, והצדדים, כמו גם שופטי ההרכב, היו חלוקים ביניהם הן באשר לעצם תחולתה בשיטת המשפט הישראלית, הן באשר למבחנים להחלתה, והן באשר לאופן יישומה במקרה דנא.
דוקטרינת השימוש לרעה בסמכות המכוננת, עניינה בזיהוי הנורמה העומדת לדיון כנורמה מסדר הנורמות החוקתיות. ב-“החלטת הררי”, נמסרה הסמכות המכוננת לכנסת, כדי שזו תיצור הסדרים חוקתיים בדרך של חוקי יסוד, אשר עם השלמתם יהפכו לחוקה.
משכך, לדעת המצדדים בתחולת הדוקטרינה, אין לכנסת, בכובעה המכונן, סמכות לחוקק הסדרים שאינם חוקתיים, וחקיקתם תחת הכותרת “חוקי-יסוד” מהווה שימוש לרעה בסמכותה המכוננת של הכנסת.
בפשטות, השאלה אותה בוחן ביהמ”ש ע”פ הדוקטרינה הנ”ל, היא האם ההסדר החקיקתי אותו חוקקה הכנסת בכובעה המכונן, קרי – תחת הכותרת חקיקת יסוד (ובעיקר תיקונים לחקיקה כאמור), אכן מקומה בחוקת המדינה, או שמא מדובר בשימוש לרעה בסמכותה המכוננת של הכנסת, כדי לעקוף מכשולים פוליטיים, ובעיקר כדי להוציאה מתחום הביקורת השיפוטית.
בעוד דוקטרינת התיקון החוקתי הבלתי חוקתי עוסק בטיבו של התיקון החוקתי לגופו, דוקטרינת השימוש לרעה אינה עוסקת בהסדר החוקי לגופו, אלא רק במידת התאמתו להיכלל במסגרת חוקה.
למותר לציין, כי הדוקטרינה הנ”ל מניחה כנקודת מוצא, שלבג”ץ קיימת סמכות לבטל חוקים “רגילים”, הנחה שכידוע, וכפי שנראה בהמשך, מצויה במחלוקת קשה גם בקרב שופטי בג”ץ עצמם.
לפיכך, מטרת השימוש לרעה בסמכות המכוננת ע”פ הדוקטרינה הנ”ל, עשויה להיות הרצון למנוע ביקורת שיפוטית על דבר החקיקה, או הרצון “לפלוש” לתחום סמכותה של רשות אחרת, בעיקר פלישה של הכנסת בכובעה המכונן, לסמכויותיה בכובעה המחוקק, ולהיפך.
חשוב להבהיר, כי תיאורטית, הדוקטרינה של שימוש לרעה בחוק יסוד שונה באופן עמוק מן השאלה האם יש מקום להכיר באפשרות לפסול חוק יסוד מכוח הדוקטרינה של “תיקון חוקתי לא חוקתי”, שהדיון בה הוא נפרד. זאת, על אף ששתי הדוקטרינות האמורות נזכרו לא אחת בפסיקה האחת לצד רעותה. במישור הרעיוני, העיקרון של תיקון חוקתי לא חוקתי, נסב על האפשרות שחוק יסוד מסוים יהא לא חוקתי בשל תכניו המהותיים.
זאת, בניגוד לדוקטרינת השימוש לרעה בסמכות המכוננת, לגביה נקבע בפסיקה כי: “אין אנו בוחנים את חקיקת היסוד לגופה, ואין אנו נדרשים למשמעותם ולטיבם של ההסדרים המנויים בה. תכלית ביקורת זו אינה אלא לוודא כי טיבם של הסדרים אלה, אינו סותר את הכתרתם כחקיקת יסוד ואת המעמד הנורמטיבי הייחודי השמור להם”.
כלומר, בעוד דוקטרינת התיקון החוקתי הבלתי חוקתי עוסק בטיבו של התיקון החוקתי לגופו, דוקטרינת השימוש לרעה אינה עוסקת בהסדר החוקי לגופו, אלא רק במידת התאמתו להיכלל במסגרת חוקה.
זאת בתיאוריה, אולם כפי שנראה להלן, לא כך הוא בפועל.
המחלוקת בדבר תחולת הדוקטרינה בישראל
המחלוקת הראשונה באשר לדוקטרינת השימוש לרעה, נוגעת לשאלה – האם כלל יש לה תחולה בישראל.
שופטי הרוב היו כמובן בדעה כי יש לה תחולה, ומנו לכך 3 טעמים:
הראשון: בישראל, הכנסת היא גם הרשות המחוקקת וגם הרשות המכוננת, וקיים מתח קבוע בין שני כובעיה אלו, העלול לעלות לכדי ניגוד עניינים. לדוגמא: באשרה בחוק-יסוד את התוספת בסך 11 מיליארד ₪ לתקציב ההמשכי, תוך קביעה שניצולו יעשה ע”י שר האוצר באישור ועדת הכספים של הכנסת (ולא מליאת הכנסת), למעשה ביטלה הכנסת בכובעה המכונן, את סמכותה בכובעה המחוקק, לפקח על תקציב המדינה.
השני: לאור הדומיננטיות של הממשלה בהליכי החקיקה בישראל, ביכולתה להשתמש לרעה ברוב ממנו היא נהנית בכנסת, בכובעה המכונן, לתיקון חוקי יסוד לצרכיה הפוליטיים.
השלישי: בהיעדר נורמה חוקתית המסדירה את אופן חקיקת חוקי היסוד, אין שום מגבלה על תיקונם, ומשכך, קיים צורך להבטיח, כי לא נעשה בתיקונם שימוש לרעה.
שופטי המיעוט, ובעיקר השופט אלרון, טענו כי אין לדוקטרינה הנ”ל תחולה בישראל, וזאת מאחר שאין בנמצא הוראת חוק המסמיכה את בג”ץ לבטל חקיקה “רגילה”, ומקל וחומר חקיקת יסוד. מדובר בסמכות שבג”ץ החליט ליטול לעצמו, תוך הפרת האיסור על “חקיקה עצמית”, ודי בכך כדי לקבוע שאינה קיימת.
יתרה מכך, אין בנמצא הוראת חוק המגבילה את סמכותה המכוננת של הכנסת, או קובעת כיצד עליה להפעיל את סמכותה זו, ולאור זאת, “בהמשך פיתוחה של דוקטרינת ה”שימוש לרעה” במסגרת ההלכה הפסוקה יש משום היפוך היוצרות: בית המשפט הוא שמתווה את גבולות סמכות החקיקה, במקום שהמחוקק יתווה את גבולות סמכות השיפוט.
אם לא די בכך, מדובר בדוקטרינה שפיתוחה טרם הסתיים, יש בה עוד הרבה סוגיות בלתי פתורות, ומשכך, עדיין לא ניתן להחילה בשיטת המשפט הישראלית.
המחלוקת בדבר המבחנים להפעלת הדוקטרינה
בהיסטוריה הקצרה יחסית של דוקטרינת השימוש לרעה בישראל, נקבעו מספר מבחנים להחלתה, קרי – לאפשרות לבטל חקיקה ה-“מתחזה” לחקיקת יסוד.
נקודת המוצא הייתה בפרשת “בנק מזרחי”, שם נקבע, כי האבחנה בין חקיקת יסוד לחקיקה רגילה, תיעשה ע”פ המבחן הצורני. כלומר, די בעצם העובדה שהכנסת הכתירה את המסמך בכותרת “חוק יסוד”, כדי לקבוע שמדובר בחקיקת יסוד, אותה חוקקה הכנסת מכוח סמכותה המכוננת, ומשכך יש לה מעמד חוקתי על-חוקי.
למעשה, בפרשת “בנק מזרחי”, נקבעה מעין חזקת תקינות, המניחה, כנקודת מוצא, שהמחוקק אינו עושה שימוש לרעה בסמכותו המכוננת.
נדמה כי מדובר בקביעה בעייתית, ואכן, כבר בפסק הדין בעניין בנק מזרחי עצמו, עמד בגצ על כך שהמבחן הצורני אינו מושלם, ויש בו כדי לאפשר חדירת נורמות שמטבען אינן חוקתיות, לתוך חוקי היסוד, אולם העדיף להשאיר את העניין ב-“צריך עיון”, בשל פשטותו של המבחן הצורני, וכדי שלא לאלץ את בית המשפט לבחון את ההסדר החוקתי גופו, ובכך להפוך בעל כורחו לשחקן במגרש הפוליטי, המחליף את שיקול דעתה של הכנסת בכובעה המכונן בשיקול דעתו של השופט, תוך פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות.
בפסיקה מאוחרת, החל בגצ לעסוק בשאלה שהושארה בעניין בנק מזרחי בצריך-עיון, והחל לפתח מבחנים רכים יותר, להחלתה של דוקטרינת השימוש לרעה.
בפסק הדין “בעניין בר-און” – פסק הדין הראשון בו התייחס בית המשפט לדוקטרינת השימוש לרעה בסמכות המכוננת – נדונה השאלה, האם ניתן לקבוע במסגרת הוראת שעה, שתקציב המדינה ייקבע כתקציב דו-שנתי, שיאושר אחת לשנתיים במקום מדי שנה, ויסדיר מראש את התקציב לשנתיים רצופות. באותו עניין, הצדיקו משיבי הממשלה והכנסת את השימוש בהוראת השעה לחוק יסוד, בטענה כי מדובר ב”ניסוי חוקתי”, אשר נעשה בדרך של הוראת שעה כדי לאפשר את בחינת ההסדר, לפני שיוחלט אם לאמצו בחוק-יסוד דרך קבע.
בפסק הדין “בעניין בר-און”, נקבעו מספר מבחנים, כדי להכריע האם הכתרת דבר החקיקה בכותרת “חוק יסוד” מהווה שימוש לרעה בסמכות מכוננת, מבחנים עליהם הסתמכה דעת הרוב בענייננו, ואף פיתחה אותם.
במסגרת ההלכה הפסוקה יש משום היפוך היוצרות: בית המשפט הוא שמתווה את גבולות סמכות החקיקה, במקום שהמחוקק יתווה את גבולות סמכות השיפוט.
בענייננו נקבע, כי הבחינה תיעשה בשני שלבים: “שלב הזיהוי” – בו נבחנת שאלת התאמת דבר החקיקה להיכלל בחוקה, ו-“שלב ההצדקה”, בו במידה ונמצא כי אין מדובר בהסדר בעל אופי חוקתי, ניתנת למשיבים, הממשלה והכנסת, האפשרות להצדיק את חקיקתו כחוק יסוד, מכוח סמכותה המכוננת של הכנסת, חרף אי התאמתו.
לשלב הזיהוי, נקבעו בפסה”ד דנא שלושה מבחני עזר:
מבחן ראשון: יציבותו של דבר החקיקה. כלומר, אם אכן מדובר בחוקה, הרי שנועדה היא להחזיק זמן רב, ואם מדובר בהסדר זמני ורגעי כהוראת שעה, הרי שיש בכך כדי לתמוך בטענה שאין מדובר בהסדר חוקתי, ומדובר בשימוש לרעה.
מבחן שני: כלליותו של דבר החקיקה. כלומר, הסדר חוקתי, מטבעו אמור לקבוע עקרונות כלליים, אשר יפורטו בחקיקה רגילה, וככל שההסדר יותר מפורט, וודאי אם תחולתו פרסונלית (בין אם לאדם מסוים ובין אם למוסד מסוים, כמו כנסת או ממשלה מסוימות כבענייננו), הרי שיש בכך כדי לתמוך בכך שאין מדובר בהסדר חוקתי, ומדובר בשימוש לרעה.
מבחן שלישי: המארג החוקתי. כלומר, בחינה האם הנורמה עולה בקנה אחד עם אופיים של אותם נושאים שהוסדרו בחוקי-יסוד אחרים, או בחוק-היסוד שאליו מתווסף התיקון.
שופטי המיעוט שללו את תחולת המבחנים הנ”ל, ובעיקר למבחן הראשון והשלישי, שכן אלו כבר אינם עוסקים רק בצורתו של דבר החקיקה, אלא גם בתוכנו, ומקנים לביהמ”ש שיקול דעת שהמחוקק לא התכוון להעניק לו.
שופטי הרוב לעומתם, טענו כי אין מדובר בבחינת דבר החקיקה לגופו, קרי – האם טובות ורצויות הוראותיו לדעת השופט, אלא רק בבחינת אופיו החוקתי או הלא חוקתי.
משקבעו שופטי הרוב כי התיקון לחוק אינו בעל אופי חוקתי, עברו לשלב הבחינה השני, “שלב ההצדקה”, ובחנו האם קיימות נסיבות שהצדיקו את התיקון במסגרת חוקתית.
המשיבים בענייננו טענו, כטענה חלופית, כי גם אם יקבע שאין מדובר בהסדר שמקומו בחוק יסוד, הרי שיש לכך הצדקה, הן בשל מגפת הקורונה שמחייבת תקצוב נוסף מעבר לתקציב ההמשכי, והן מאחר ולאור התמשכות המשבר הפוליטי, התקציב ההמשכי מבוסס על תקציב שעבר בשנת 2018, וקיים הכרח לעדכנו.
נקצר ונאמר, כי שופטי הרוב קבעו שלא משבר הקורונה הצריך את חקיקת התיקון, אלא צורך פוליטי מקומי ופרסונלי הוא שגרם לחקיקה מסוג זה, וזאת במטרה לעקוף את המגבלות החוקיות שהייתה מעוררת חקיקתו בחקיקה “רגילה”. כן קבעו שופטי הרוב, כי תיקון הפער שנוצר בתקציב עקב המשבר הפוליטי המתמשך ואי העברת תקציב משך קרוב לשלוש שנים, ראוי שיעשה בדרך אחרת, ולא בחקיקת חוקי יסוד פרסונליים וזמניים.
תוצאת פסה”ד, משמעותו והשלכותיו
ראשית ראוי להבהיר, שלא רק דעתו של בגצ, אלא גם דעתו של האדם הממוצע אינה נוחה מהשימוש שנעשה בחוקי היסוד לצרכי השעה, באופן העלול לשחוק את מעמדם, ואין חולק כי רצוי לפתור עניינים כנ”ל באמצעות כלים משפטיים אחרים.
סיכום פסק הדין
לאחר שקבע כי העתירות טרם התיישנו ולחלופין חל החריג לכלל בדבר הכרעה בעניינים תיאורטיים, ולאחר שקבע כי התיקון נשוא העתירה מהווה שימוש לרעה בסמכות המכוננת של הכנסת, וכי לא הייתה לכך הצדקה, קיבל בגצ בדעת רוב את העתירות, אולם לא הורה על השבת סך של כ-6 מיליארד ₪ לגביו קבע שהעתירה לא התיישנה, אלא כאמור הוציא “התראת בטלות”, קרי – פסק דין הקובע מראש שחקיקת תיקונים מסוג זה אינה יכולה להיעשות בסמכותה המכוננת של הכנסת, כלומר במסגרת חוקי יסוד, ולפיכך חקיקה שכזו בטלה מראש.
האם אכן מדובר בהפיכה שלטונית?
על פניו, התשובה שלילית, אולם לא בהיבטה המהותי, אלא בהיבט זה, שמדובר “רק” בצעד נוסף שעושה בגצ בכיוון זה.
לפסק הדין הנ”ל אין נפקות מעשית, מאחר והתנאים שהולידו את הצורך בתיקון כבר הפכו תיאורטיים, ובניגוד לדעת הרוב, וכדעתו הנחרצת של המיעוט, לא סביר שיחזרו על עצמם.
נשאלת אם כן השאלה: מדוע כה התאמץ בגצ להגיע לפסק דין שאין לו שום נפקות מעשית, לא בהווה וסביר שגם לא בעתיד ומדוע השתמש בנימוקים מלאכותיים, כדי להתגבר על העובדה שהעתירות כבר הפכו תיאורטיות?
אף שלאורך פסק הדין הכחישו זאת מרבית שופטי הרוב, ובדומה לשופטי המיעוט, נראה כי פסק הדין הנ”ל מהווה נדבך נוסף בניסיונו של בגצ לנטרל את סמכותה המכוננת של הכנסת, ולנכסה לעצמו.
מדובר בתהליך שהחל לפני כשלושה עשורים, העלה הילוך בשנת 1995 בפס”ד בנק מזרחי, בו נטל לעצמו בגצ את הסמכות לבטל חוקים “רגילים, ומתקדם עקב בצד אגודל לכיוון נטילת הסמכות לבטל חוקי יסוד, ובכך למעשה לסיים את שלטון העם, את הדמוקרטיה.
כאמור, שופטי הרוב הכחישו כי ישנה כוונה להעמיק את עיסוקם בחוקי יסוד, ואף חזרו והדגישו כי אין הם עוסקים בתכנו של דבר החקיקה אלא רק בהתאמתו לחקיקה באמצעות סמכותה המכוננת של הכנסת.
עם זאת, עצם הפעלתה של דוקטרינת השימוש לרעה בסמכות מכוננת, והשימוש במבחנים שנקבעו בפסק הדין, מאפשרים לבית המשפט לבחון את טיבם של ההסדרים גופם, ולמעשה, להעביר את חוקי היסוד ביקורת שיפוטית, אם לא כיום אזי לכשתגיע ההזדמנות המתאימה מבחינתו.
במילים אחרות: בגצ בחר לבסס על העתירות דנא את דוקטרינת השימוש לרעה, דווקא משום שהפכו תיאורטיות, כך שלפסק הדין לא תהיינה בשלב זה השלכות מעשיות, מה שיפחית את מידת ההתנגדות לקביעות שנעשו בו.
במאמר מוסגר יאמר, כי גם המועד בו ניתן פסק הדין, מיד לאחר תקופת לחימה אינטנסיבית, ובעוד דעת הקהל עסוקה באינספור עניינים אחרים שלא ניתן להגזים בחשיבותם, נראית דומה לאופן פעולתו במקרים דומים בעבר, ומעלה את החשד שגם מועד פרסום פסק הדין נועד להקטין את מידת ההתנגדות הציבורית לקביעות החדשניות שנעשו בו.
מדובר בשלב נוסף בדרכו של בגצ, לאחר שיצר לעצמו יש מאין סמכות לבטל חוקים רגילים, ליצור לעצמו סמכות לבטל גם חוקי יסוד, ובכך להשתלט גם על סמכותה המכוננת של הכנסת, ולחסל סופית את הפרדת הרשויות ואת שלטון העם, או כדברי כב’ השופט סולברג: “חוששני, כי מעתה… כינון חקיקת-יסוד על-ידי הכנסת עלולה להיחשב כ’קריאה ראשונה בלבד’; לאחריה ידון בית המשפט ב’קריאה שניה ושלישית’, אם חוק-היסוד שעל הפרק ‘נאה לשמו’ ו-‘שמו נאה לו’, ואם ראוי הוא לעטרה שעיטרה לו אמו. אם נשיג את גבולה של הרשות המכוננת, ונקיים – ללא הסמכה מפורשת – ביקורת שיפוטית על החלטותיה, הדבר עשוי להתפרש כשימוש שלא לטובה בסמכות הביקורת השיפוטית, אשר כל קיומה, בהסמכה המשתמעת שהעניק לנו המכונן-המחוקק בגדרי חוקי-היסוד”.
הפתרון המוצע
לאורך כל פסק הדין, שבו וחזרו כמעט כל שופטי ההרכב, על הצורך בחקיקת חוק יסוד: החקיקה, אשר יסדיר את מעמדם של חוקי היסוד, תכולתם, תחולתם, דרכי חקיקתם, דרכי שינויים, ובעיקר את מידת הביקורת השיפוטית לה יהיו נתונים מצד בגצ, אם בכלל.
על פי דעת רוב הגורמים, כי במידה והוראות החוק הנ”ל תהיינה אפקטיביות ומעשיות, קרי – יאפשרו לחוקק ולשנות את חוקי היסוד ברוב שמחד יקשה על שינוי הוראותיהם, ומאידך לא יהפוך את השינוי לבלתי אפשרי, יהא בכך כדי לספק פתרון מניח את הדעת.
ברם, חקיקתו של חוק יסוד כנ”ל, תלויה בסיטואציה הפוליטית, כלומר בקיומו של רוב התומך בריסון כוחו של בגצ, וכרגע, במשבר הפוליטי בו אנו נתונים, ועל אף קיומו התיאורטי של רוב כאמור, כלל לא ברור אם בפועל, ניתן להביא את הרוב הנ”ל לידי מימוש.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
