נפטרה נשיאת העליון בדימוס מרים נאור

מרים נאור, יו"ר ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון המירון ולשעבר נשיאת בית המשפט העליון נפטרה הלילה מדום לב בביתה בגיל 74. היא כיהנה כנשיאה מינואר 2015 ועד אוקטובר 2017. לבית המשפט העליון נבחרה ב-2003. לפני כן כיהנה בבית המשפט המחוזי בירושלים. נאור הייתה נשואה לפרופ' אריה נאור, ששימש מזכיר הממשלה בממשלות מנחם בגין והוא בנה של אסתר רזיאל נאור, חברת כנסת מטעם חירות ואחותו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל.

קראו עוד בכלכליסט:

"בראש בית המשפט העליון היום עומדת נשיאה, מרים נאור, שופטת מעולה שבמעולות", כתב מאיר שמגר באוטוביוגרפיה שלו. שמגר, שידוע בשימוש זהיר ומדויק במילים, הכפיל את המחמאה לנאור כשופטת – "מעולה שבמעולות".

כאשר סיימה נאור את כהונתה, שאלתי אותה מה היה ההישג הגדול ביותר שלה? והיא השיבה: "העובדה שהצלחתי לסיים את המשמרת שלי והחזרתי את הפיקדון מבלי שנגרם נזק ממשי לבית המשפט העליון ולמערכת המשפט". זו הערכה מפוכחת וגם קצת כואבת בהינתן המתקפות הגוברות על מערכת המשפט.

למרות המתקפות על המערכת, הקדנציה של נאור הצטיינה ביבול לא מבוטל של פסקי דין שמעידים כי בית המשפט לא הרכין ראש, וכי המשיך לקיים את האתוס הטבוע בדנ"א שלו – נאמנות לעקרונות, לתקדימים ולרוח שמנחים אותו מאז הקמתו, בראש ובראשונה עצמאות מקצועית נטולת מורא. ביטול חוק הגיוס, ביטול חוק מיסוי דירה שלישית וביטול כליאת מסתננים ליותר מ־60 יום הם כמה מפסקי דין אלה.

1 צפייה בגלריה

מגזין נשים 2.7.18 שוויון יושג מימין מרים נאור ו אסתר חיותמגזין נשים 2.7.18 שוויון יושג מימין מרים נאור ו אסתר חיות

מימין נשיאת ביה"מ העליון לשעבר מרים נאור ונשיאת ביה"מ הנוכחית אסתר חיות

(צילום: אורן בן חקון)

הנכס הגדול ביותר של נאור, שגם יריביה הכירו בו, היה היותה שופטת מאופקת ועניינית. כזו שמאמינה בעבודה "לפי הספר", שפיה ולבה היו שווים. תכונה זו הכשילה אותה לא פעם גם כשצדקה לגופו של עניין. כנשיאה הונחה בפניה בקשה מצד שופטי השלום בירושלים להקים בחצר בית המשפט פינת הנצחה לשופט מוריס בן עטר שהתאבד. נסיבות התאבדותו נקשרו להתמודדותו עם עומס העבודה ולתגובת המערכת. נאור סברה, ואולי בצדק מבחינתה, שטרגדיה זו אינה ראויה להנצחה, אבל הדרך שבה דחתה את הבקשה לא הצטיינה ברגישות רבה.

עניין זה התקשר גם לנוקשות המסויימת של נאור לתלונות השופטים על עומסי העבודה. את הנוקשות הזו ניתן היה לקשור לאירוע מכונן בעברה. ב־1990, כשכיהנה בבית המשפט המחוזי בירושלים, הוגש אליו כתב האישום נגד בכירי המערכת הבנקאית בפרשת ויסות המניות. אף שהיה זה תיק ענק שכלל מאות ארגזי חומר וכעשרה נאשמים, לא חשב הנשיא דאז ורדי זיילר להקצות לו שלושה שופטים. זיילר כינס את השופטים ושאל מי יסכים לקבל עליו את ניהול המשפט לבדו. רק שתיים התנדבו: מרים נאור ודליה דורנר. המשימה הוטלה על נאור, והיא הקדישה ימים ולילות להביא את התיק לידי סיום.

נאור החמירה בהרשעת הבנקאים ואף שלחה כמה מהם למאסר בפועל. העליון ביטל את עונשי המאסר וזיכה את הבנקאים מהסעיף החמור שבו הרשיעה – פגיעה ביודעין ביכולת הבנק לקיים את התחייבויותיו. ברגע זה הבינה נאור ששינוי אמיתי בטיפול בשחיתות הצווארון הלבן והפוליטיקאים אפשר לעשות רק בבית המשפט העליון. אם הלקח הכלכלי נלמד אצל הבנקאים, הלקח הפוליטי נלמד בתיק דרעי. ההרכב שכלל את נאור, יעקב צמח ומוסיה ארד שלח את אריה דרעי לארבע שנות מאסר. שוב היה זה העליון שהמעיט בסכומי השוחד שבהם הורשע דרעי והפחית שנה ממאסרו. ואכן, בעליון הזדמן לנאור לבטא את השינוי המחמיר. כך, למשל, בבג"ץ המפורסם שבו פסקה על הדחתם של ראשי הערים שמעון גפסו מנצרת עילית ויצחק רוכברגר מרמת השרון לנוכח כתבי האישום שהוגשו נגדם, אף שהחוק לא חייב זאת. בהמשך תוקן החוק ברוח פסק הדין. בפסק דינה "חינכה" נאור את הפוליטיקאים במועצת העיר להדיח את הפוליטיקאי שמכהן כראש העיר: "פוליטיקאי חייב לשאול את עצמו אם בהיעדר כל אינטרס פוליטי לכאן או לכאן, הוא, כאזרח הממלא תפקיד ציבורי, היה מסכים שאדם שנהג כפי המיוחס בכתב אישום למועמד מסיעתו – יישאר במשרתו. אם התשובה היא בשלילה – עליו לתמוך בהעברתו מכהונה. המוסר וטוהר המידות אינם ניתנים לחלוקה על פי שיקולים פוליטיים. עלינו לשאוף לכך שהצבעות, גם של פוליטיקאים, תהיינה הצבעות 'נקיות' שלא יביישו את המצביע".

הנוכחים בטקסי הפרידה שנערכו לנאור בבתי המשפט השונים מספרים על נאור שהתרגשה, הזילה דמעות, הקרינה טוב לב אנושי. כולם תהו מדוע הרחיקה נאור את הממד החומל הזה מארגז הכלים הנשיאותי. נראה שנאור האדם, השופטת והנשיאה הכילה שילוב מורכב, שהתגלם בטיפוסי האישיות הקוטביים של שני המנטורים שנאור גדלה עליהם – משה לנדוי המתון והסולידי ומישאל חשין הסוער והיצרי. בביוגרפיה של לנדוי שכתבה מיכל שקד מסופר על העצה לחיים שנטלה כברכת הדרך מלנדוי: "השופט עוסק בתיקים רבים, אך עליו לזכור כי לגבי המתדיין כל תיק הוא המשפט האחד והיחיד שיש לו. על השופט לראות בכל תיק ובכל עניין כעולם ומלואו, כפי שרואה אותם המתדיין".



פורסם במקור

כתיבת תגובה