סערת הרב מלמד | האם כל תלמיד חכם רשאי לפסוק כהבנתו?

סערת הרב מלמד | האם כל תלמיד חכם רשאי לפסוק כהבנתו?

לצערנו בימים האחרונים מתנהל דיון סביב הפסקים המובאים בספרי פניני הלכה לרב אליעזר מלמד שליט"א, סערה לא נעימה שהפכה לפולמוס שאינו מוסיף לכבודה של תורה.

עוד באותו נושא

אין חרם על הרב מלמד – יש ויכוח אמיתי ונוקב


14

ברשות הקוראים, אני מבקש לא להיכנס לדיון לגופם של אנשים, קטונתי, הדבר מסור לגדולי הת"ח שבדור, אני בא לחדד היבטים מהותיים לגופו של עניין, לכן דבריי להלן על מוסבים על התופעה ולא מעבר לכך, כפי שבעבר התייחסתי אליה בהקשרים שונים, ולהבנתי מהווים את שורשי הוויכוח גם כאן.

אחת השאלות המרכזיות העולות מדיונים מעין אלו, האמנם כל תלמיד חכם רשאי לפסוק כהבנתו גדול ככל שיהיה או שמא קיימים עקרונות התוחמים גם את הנועזים שבהם?

עוד באותו נושא

הסיבה לזעם של הרבנים על הרב אליעזר מלמד


33

מסורת הפסיקה בעם ישראל הינה הליבה של ההלכה, משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכך הלאה עד תלמיד החכמים הצעיר ביותר הרי הוא מהווה המשך למשה רבנו כמידתו כמובן, וזהו היסוד ממנו הכל מתחיל כל חריגה ממסורת ההלכה מקומה לא יכירנה בעולמה של תורה.

תלמידי החכמים מוגדרים כמעתיקי השמועה, כל סמכותם לחדש הלכות נעוצה בהיותם ממשיכים את יסודות ועקרונות ההלכה המסורה ממשה רבנו, דרך כל גדולי הדורות עד הדור בו הם נמצאים, וכל פסק חדשני יבחן בכך. ת"ח אינו אוטודידקט עצמאי כי אם 'תלמיד חכמים' כלשון הרמב"ם, שתורתו נובעת מקודמיו ומקורותיו מסתמכים עליהם, וחייבים את הסכמת גדולי התורה שהתקבלו בעם ישראל באותה תקופה.

וכלשון הירושלמי כל תורה שיש לה "בית אב" היא תורה שניתן לסמוך עליה, ולא החריפות או הידענות או הסדרנות (כלשון מרן הרב קוק), אלה אינן ערובה לאמתותה של תורה. כפי התיאור [בירושלמי פסחים] על הלל הזקן שהמוכנות של זקני בני בתירא לקבל את פסקו בהלכה גם לאחר שהושיבוהו כנשיא במקומם, נבעה מכך שקיבל את תורתו משמעיה ואבטליון שהיו מראשי הסנהדרין, ולא כתוצאה מידענותו או חריפותו הפרסונאלית עצמאית.

כשרון ולהט פנימי לפעמים עשויים להוות מכשול ולגרום לצורבים מוכשרים ללכת אחר שרירות ליבם ולאבד את הכיוון. שמעתי כמה פעמים ממו"ר הרב יהושע רוזן שליט"א בשם רבו הרצי"ה קוק זצ"ל, שהזהירם מבעלי כשרון עצמאיים וככל שהכישרון גדול המכשלה מצויה.

עוד באותו נושא

הרב שרלו: יהי חלקי עם הרב אליעזר מלמד והזכויות שלו


44

להבנתי, התופעה מתחילה בשלבים מאוד ראשוניים שהפכו לטריוויאליים וכחלק מתפיסה פוסט מודרנית המייתרת כל סמכות, ובכללה רבנית ורואה אותה כמאיימת ומגבילה.

צאו ובדקו בכמה בתי כנסיות בארץ קיימת סמכות רבנית שמנחה את סדרי התפילה ואת ההתנהלות בבית ה', וכפועל יוצא מהפקרות זאת איש הישר בעיניו יעשה.

וכנגזרת של חטא זה תופעה מוזרה, סבב הקיים בין חברי הקהילה באמירת דבר תורה בערבי שבת או העברת שיעורים בנושאים תורנים ע"י אנשים טובים אך שאינם תלמידי חכמים, שלמדו עשרות שנים ולנו באוהלה של תורה ולא הוסכמו ללמד או להורות, מניח שיש שיראו בכך מגמה חיובית המחברת ומלכדת את קהילת בית הכנסת.

עוד באותו נושא

הרב אברהם סתיו מסביר: זה הסיפור עם הרב מלמד


89

אך שוו בדעתכם את ההשפעה על ילדים הגדלים באווירה זאת, בה כל אחד יכול לדבר בשם התורה גם אם אינו מכיר את גנזיה אפילו לא מבחוץ. לענ"ד היחס שעשוי להתגבש בנפשם הרכה הוא שהתורה הינה פונקציה של ורבליות נטולת עומק או שיטתיות, וכל מאן דבעי יכול ללהג לאחר שיטוט מהיר ברחבי הרשת וכבר יש לו דרשה מלוטשת, וכמובן ישליך לתוך המלל את תחושותיו ולפעמים יחלק ציונים לפרשנים ויכריע בסוגיות העומדות ברומו של עולם ל'אניות' דעתו (ב א' ולא ב ע').

האם יעלה על הדעת של מוסד אקדמי המכבד את עצמו, להזמין חובבן ואף מי שהיה בחוג נוער שוחר מדע שמגלה עניין רב במדע להרצות בכנס מדעי באשר הוא? אז מדוע בית ה' הפך למערת פריצים בה יד הכל ממשמשת?

בחוסר שימת לב, בית ה' נהפך למעין מתנ"ס או 'בית העם' בו כל הרוצה ליטול השם מוכן ומזומן, וחלילה אין כאן ניסיון למידור והתנשאות או יצירת אליטה מורמת מעם. להיפך, כל יהודי ראוי ואף נדרש להיות תלמיד חכמים אך לכך יש דרך ארוכת שנים, לכן ההסתייגות מהנעשה כיום נובעת מהשאיפה לאחריות ונאמנות לדבר ה', שהרי לא חרבה ירושלים אלא על שהושוו בה קטן וגדול [שבת קיט].

עוד באותו נושא

לא מתרגש: הרב מלמד נפגש עם רקפת גינסברג


77

זרמים מעין אלו חלחלו עמוק גם לבתי המדרש והאיצו את היד על המקלדת לכתוב ולפרסם ספרים כמעט ללא הבחנה. בעוד בדורות עברו הייתה זהירות והקפדה רבה מצד גדולי תלמידי החכמים על כתיבת חידושי תורה ופרסומם וכל שכן על פסקי הלכה, ועדויות רבות נמסרו בנוגע לכך, כיום המחשב ומאגריו מסורים לכל צורב לכתוב ככל העולה על רוחו, ופעמים רבות ללא בירור דבריו עם גדולי הת"ח והסכמתם.

רבינו החתם סופר התייחס בחריפות רבה לכותבים חידושי תורה ממניעים פרסונאליים שאינם לשם שמים. לדבריו, ההיתר לכתוב דברי תורה שבעל פה רק כאשר כוונת המחבר לשם שמים ולא אחרת.

וזה לשונו: "כל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו, רבצה בו האלה האמורה במילי דאבות 'נגיד שמא אבד שמא', ולא תעשה ידיו תושיה להוציא מחשבתו אל הפועל כי יבואו מבקרי מומין ויחפשו וימצאו, מלבד שהוא עובר איסור דאורייתא דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן ולא הותר אלא משום עת לעשות לה', ואם איננו עושה לה' הרי איסורו במקומו עומד" [אל תשיבוני ממה שכתב על דבריו בשו"ת יחוו"ד כי לא באתי בשורות אלו לברר הלכה].

השלכה נוספת הנגזרת מתופעה זאת ניתן לראות, לדאבון ליבנו, בהלכי הרוח הפוסט מודרניים שמקודמים ע"י גורמים שונים בחברה הישראלית, מתוך מגמה להחליש כביכול את 'המונופול' הרבני על התורה ובפרט של הסכמות העליונה הרבנות הראשית לישראל, מאבקים אלו יצרו השפעה רבתי על החברה כולה, כדלהלן.

כדוגמה, המאבק בסוגיות ציבוריות כגון סוגיית הגיור וכיוב', הגיעה לכדי שפל מוסרי שפוליטיקאים ויועציהם שאין להם כל הבנה רצינית וכל שכן סמכות בהכרעות תורניות, מרשים לעצמם לקדם ולחוקק החלטות בעלות אופי הלכתי וציבורי מובהק המסור לגדולי ישראל.

האמירה שהם מתייעצים עם רבנים היא מקוממת ומבישה, ללא קשר לאמיתותה, בהיות וההתנהלות צריכה להיות הפוכה; על גדולי התורה להכריע את מה לקרב ומה לרחק בסוגיות אלו, ואח"כ להתייעץ עם הפוליטיקאים איך לקדם את החקיקה.

כל בר דעת מבין כי בסוגיות ביטחוניות או רפואיות הדבר מסור למומחים בלבד, ומי שיהין לגלות דעתו לא רק שרלטן יכונה כי אם חסר אחריות שדמי ישראל תלויים בצווארו. אך לבושתנו בסוגיות חמורות שבתורה יד הכל שווה בה.

סוף דבר; בעיניי אנו נתונים להתקפה פרוגרסיבית חדורת מטרה לפרק כל ערך וכל סמכות ובפרט אם היא רבנית. זרמים אלו מזמן אינם סמויים. הם חיים נושמים ובועטים במלא המרץ בכולנו, וחדרו כגייס חמישי לתוככי הקהילה הדתית לגווניה ולבתי המדרש, ואת ההשפעות לכך אנו חווים כיום על בשרנו בצורות שונות.

כיום היחס לרבנים בתוככי הקהילה הדתית מזמן כבר לא כאל סמכות, רבים פונים אליהם כאל חוות דעת אינפורמטיבית הנתונה בידי השואל להחליט אם ומה לקבל.

כפי הנראה השלב הבא שאנו בפניו ואולי צריכים לקדם כדי להפסיק להתבוסס בביצה הטובענית של הפוסטמודרניזם בה לית דין ולית דיין, המפוררת אותנו מבפנים, הינו שינוי מהותי ביחס לסמכויות באשר הן ובפרט תורניות, אך לא ממקום חיצוני וכפייתי אלא מתוך הכרה חירות ורצון של הציבור והרבנים כאחד.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו



פורסם במקור

כתיבת תגובה