פסק הדין של נאשמי "חתונת השנאה" מכה גלים, הפרקליטות הואשמה למעשה באפליה

לא בכל יום סופגת הפרקליטות ביקורת נוקבת כמו זו שנשמעה שלשום בבית משפט השלום בירושלים, בפסק הדין שזיכה את חמשת הקטינים שהואשמו בהסתה באירוע שכונה "חתונת השנאה". למעשה, הדברים שכתב שופט הנוער שמעון לייבו תואמים כמעט לחלוטין את טענותיהם של אנשי ימין רבים ללהיטות יתר של תובעי הפרקליטות, שהשקיעו בפרשה משאבים גדולים לאין ערוך מאשר באירועי הסתה דומים כלפי יהודים.

"פסק הדין הזה הוא דוגמה יפה של הפרדה כירורגית בין סוגיית הפסול המוסרי של מעשה מסוים ובין השאלה אם יש מקום להטיל אחריות פלילית", אומר עו"ד דוד ברהום מהסנגוריה הציבורית, שייצג את אחד הנאשמים בתיק. "בגלל המקום המיוחד שיש לחופש הביטוי במדינה דמוקרטית, יש פער עצום בין מעשה פסול מוסרית ובין אחריות פלילית. למשל, השופט קבע שיש ספק אם הנערים בכלל היו מודעים לכך שהם מסיתים.

"נקודה נוספת שהשופט הצביע עליה היא שנכון שהסתה יכולה להתבטא בכל מיני דרכים, אבל פה מדברים על הסתה באמצעות ריקודים ושירים, ומדובר בשירים שממילא נוגנו, ושאין להם משמעות פסולה לכשעצמה, מכיוון שאלה ציטוטים מהמקורות. לכן מצד אחד יש לך את התמונות ובקבוקי התבערה, ומצד שני יש שאלה בסיסית אם הוכח שנעשתה פה עבירה".

אחד הנאשמים במהלך מעצרו. צילום: הדס פרוש – פלאש 90

אף שהשופט לייבו פותח את פסק הדין הארוך, הכולל יותר ממאה עמודים, בהדגשת הפסול המוסרי שבמעשי הנאשמים, בהמשכו הוא קובע שבמעשים לא היה צד פלילי. אך השופט אינו מסתפק בעיסוק בשאלה הטכנית, ומותח ביקורת על עצם החלטת הפרקליטות לפתוח בהליך.

"העמדה לדין דווקא של קטינים אלו והימנעות של העמדה לדין של אחרים בתיקים שונים… מובילה לתוצאה לא צודקת", כותב השופט, ומוסיף כי "ביצוע מעצרים והיקף המאמצים שהושקעו בתיק זה… בניגוד למדיניות דה־פקטו בתיקים שלא הוגש כתב אישום או לא הוחלט לפתוח בחקירה, מלמד כי כל תוצאה אחרת, שאיננה זיכוי, אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות הצדק וההגינות".

עו"ד ברהום מסביר כי "השופט למעשה אמר לפרקליטות: תראו, בתיק הזה השקעתם משאבי עתק, גם מבחינת הזמן וכוח האדם וגם מבחינת ההתעקשות, ואני לא מצליח להבין למה, בזמן שבתיקים אחרים נואשתם, הרמתם ידיים. מזה הוא מגיע למסקנה שמה שהיה בעוכרי הנאשמים הוא הפרסום. כלומר, משום שהיה לתיק הד תקשורתי, הוא גם קיבל עוצמה גדולה מדי במשרדי הפרקליטות".

"בהלה מוסרית"

כדי להבין את התנהלות הפרקליטות, צריך לחזור שש שנים לאחור. ביולי 2015 אירע כזכור רצח בני משפחת דוואבשה בכפר דומא, באמצעות בקבוקי תבערה שנזרקו על הבית. החקירות שערכו כוחות הביטחון במסגרת מאמציהם ללכוד את הרוצחים, כללו לפי דיווחים שימוש באמצעים "לא שגרתיים" וחמורים. הדבר עורר ביקורת ציבורית רבה, בעיקר בקרב אנשי ימין.

על רקע הביקורת הזו פורסם בערוץ 10 סרטון מחתונתם של מי שהוגדרו "נערי גבעות", ובו נראו חלק מהחוגגים רוקדים לצלילי השיר "זכרני נא" כשהם מנופפים בכלי נשק, ומניפים תמונות של בני משפחת דוואבשה המתים. אחד מהם אף צולם דוקר תוך כדי ריקוד את תמונת הפעוט שנרצח, עלי דוואבשה.

הסערה  הציבורית שהתעוררה בעקבות פרסום הסרטון, הביאה לגל מעצרים ולבסוף להגשת כתבי אישום נגד חמשת הקטינים ונגד קבוצה של בגירים שהמשפט בעניינם עודנו מתנהל. כבר אז היו מי שטענו שהמטרה בהפצת הסרטון (לא אנשי הגבעות הפיצו אותו) ובגל המעצרים וכתבי האישום שהוגשו בעקבותיו הייתה הסטה של הביקורת הציבורית כלפי מערכת הביטחון.

"הפרקליטות לקחה את בית המשפט והפכה אותו לחזית שנייה", טוען עו"ד ברהום מהסנגוריה הציבורית. "החזית הראשונה שלה הייתה בתקשורת, ביחס לחקירת השב"כ והניסיון לתפוס את הרוצחים בתיק דומא, אז הם ניסו ללכת למעגלים נוספים.

"יש מונח שנקרא בספרות המקצועית 'פאניקה מוסרית', מצב שבו שדולה פועלת למגר איזו תופעה שלילית מסוימת, ובעקבות זאת צצים כל מיני חוקים, ויש אכיפת יתר ושפיטת יתר. זה בדיוק מה שקרה כאן. הייתה בהלה מוסרית מוצדקת כי יהודים פגעו בערבים חסרי ישע, והיה צורך למצוא את האשמים. הבעיה היא שנוצרה בהלה מוסרית ברמה כזו שכל מי שנקשר לרוצחים היה צריך להיות חלק מ'וביערת הרע מקרבך', והתפיסה הייתה שעכשיו הולכים להעמיד לדין את כל נערי הגבעות. זה משהו שהמשפט הפלילי לא יכול להרשות".

אכיפה בררנית

עניין נוסף שהביא את השופט לייבו למתוח ביקורת על הפרקליטות, הוא השוואה של הלהיטות שגילתה במקרה של "חתונת השנאה", מול התנהלותה הנרפית והאיטית במקרים של הסתה נגד יהודים.

"קיימות כמה דוגמאות, חלקן בולטות ומשמעותיות, שיש בהן הסתה לאלימות… ולגביהן המאשימה נמנעה מנקיטת הליך פלילי", כתב השופט. "מקרים אלו אולי לא זכו לתהודה פרסומית… אולם לפי אמות המידה שהמאשימה נקטה בתיק זה… היה מקום לפעול גם שם בהגשת כתב אישום בהליך מזורז – ודבר לא נעשה. אדרבה, באותם מקרים… המאשימה נמנעה מנקיטת הליך פלילי נגד גורמים שבמידה מסוימת עניינם חמור מהנידון דנן".

אחד המקרים שבלטו מבין מקרי ההסתה הללו היה סיפורה של ח"כ לשעבר היבא יזבק, שרק לפני כחודש נחקרה באשמת הסתה, למעלה משנה וחצי אחרי שהטענות נגדה הועלו.

"מבחינה מסוימת עניינה של יזבק אף חמור לכאורה לנוכח גילה, מעמדה הרם, היותה מלומדת בעלת תואר… והשפעתה על אחרים לבצע מעשי אלימות, והן לאור הימשכות האמירות על פני מספר שנים…", כתב השופט לייבו. "המאשימה לא נתנה טעם מדוע עד מועד הגשת הסיכומים לא נחקרה יזבק. גם אם תיערך חקירה בשלב מאוחר יותר, עדיין נידרש לקבל תשובה לשאלה מדוע הדבר לא נעשה משך תקופה ארוכה".

לעומת זאת, המשיך  השופט, "בעניינם של הקטינים ניכרת מוטיבציה רבה לניהול יעיל ומהיר של ההליך המשפטי, חרף המשוכות המשפטיות שהיו בדרכה של המאשימה… רשויות אכיפת החוק תרו להשיג חומרים בעוד שבעניינה של יזבק עדיין לא התקבלו חומרים… המאשימה המתינה זמן רב כי המשטרה תעביר חומרים… עניין יזבק מלמד כי התבטאויות לכאוריות, ולו בשבח רוצחי ילדים, אינן עולות בתכיפות על סדר יומה של המאשימה, בשונה מהמשאבים המושקעים בתיק זה (חתונת השנאה, ג"ד) וכי היא מרשה לעצמה להתמהמה שנים עד לפתיחה בחקירה. המשמעות הציבורית של ההתנהלות הזו היא שנוצר אבסורד ולפיו בקטן מטפלת המאשימה לאלתר, אולם במקרה הגדול מטפלים באיחור".

המידע על תיקי ההסתה שהוזנחו ולא הוגשו בעניינם כתבי אישום הגיע לבית המשפט בעקבות בקשה שהוגשה בהליך המשפטי המקביל, המתנהל ביחס לבגירים שהועמדו לדין על אירועי אותה חתונה.

צילום: איתי סמולינסקי
עו"ד דוד ברהום. צילום: איתי סמולינסקי

"בהליכים המקדמיים דרשנו לקבל מהפרקליטות את כל תיקי ההסתה בשנתיים־שלוש האחרונות", מסביר עו"ד עדי קידר מארגון חננו, המייצג את הנאשמים שם. "בפרקליטות נלחמו נגד זה, ואחרי התנגדות קשה מצידם השופט קבע שהם צריכים למסור לנו את החומרים האלה. שלחו לנו טבלאות של עשרות עמודים, וגילינו שלמעט מקרה אחד של ראאד סלאח, לא העמידו אף אחד לדין. ראינו שחור על גבי לבן איך האכיפה הבררנית פועלת".

"נלמד את ההכרעה"

בפרקליטות העדיפו שלא להתראיין לכתבה. בתגובה הרשמית שפרסמו השבוע הדגישו שם את חומרת הפסול המוסרי במעשי הנאשמים, וטענו ש"כתבי האישום הוגשו לאחר בחינה עובדתית ומשפטית יסודית, ובהתאם להליכי האישור המיוחדים הנדרשים בעבירות הנושקות לחופש הביטוי, לרבות אישור היועץ המשפטי לממשלה. הפרקליטות תלמד את הכרעת הדין לעומקה ותשקול את צעדיה".

כעת השאלה היא אם יבחרו שם לערער על החלטת בית משפט השלום. "אני מעריך שבפרקליטות יערערו על ההחלטה, ולו בגלל האמירות הנוקבות של השופט. זה תיק דגל שלהם, צוות פרקליטים בכיר עם ליווי של שב"כ", סבור עו"ד קידר. "ייצגתי בזמנו את אורי ברעם, שהואשם בהפצת סרטון נגד שי ניצן. ברעם לא זוכה, אבל השופטת קבעה ששי ניצן נהג לאורך שנים באכיפה בררנית כלפי אנשי הימין. בפרקליטות בחרו אז לערער אף על פי שהשיגו הרשעה, כך שאין לי ציפיות שהם יפעלו אחרת כאן".

עו"ד ברהום משמיע תחזית שונה: "אם בפרקליטות יבחרו לערער אני חושב שהם יצטרכו לעמוד מול משוכה גבוהה. מדובר בהכרעת דין מפורטת, מיוסדת על אדנים יציבים, מלאה באסמכתאות משפטיות. אין טענה שהשופט לא התייחס אליה. אני מסופק אם יגישו פה ערעור. בפרקליטות יצטרכו לבחון את התועלת והנזק מערעור כזה, שעלול לייצר תקדים שלילי. יש פה גם שאלה של משאבים. כבר השקיעו שש שנים, והשאלה היא אם להשקיע עוד זמן, כשיש סיכוי שזה לא יעצור במחוזי אלא יגיע לעליון.

לדעת עו"ד ברהום, "השאלה החשובה ביותר היא העניין הציבורי. הגשת כתב אישום נועדה לא רק לגמול לנאשם על מעשיו הרעים, אלא גם להרתיע ולהראות ששומרים על הסדר הציבורי. צריך לזכור שמדובר בקטינים, לא ברוצחים מסוכנים או אנשים שעסוקים בטרור או בעלי עבר פלילי. מדובר בנערים שהיו אז בני 13 ו־14. אז מה האינטרס הציבורי לערער?"אחד הנאשמים במהלך מעצרו



פורסם במקור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.