רגע לפני ט' באב, האופוזיציה עסוקה במריבות ילדותיות וחסרות היגיון

1. מריבות אחים

לא קל לראות את מה שמתרחש בכנסת, במיוחד בשבוע שבסופו מגיע ט׳ באב. הרי הבית חרב בגלל מריבות פנימיות שכל כך החריפו, עד שגרמו לעיוורון והאפילו על טובת העם. אז נניח שבהצבעה האנטי־אידיאולוגית של הליכוד נגד חוק איחוד המשפחות, חוק שהמפלגה עצמה יזמה, המטרה החשובה והעילאית הייתה להביך את הקואליציה.

אבל להצביע נגד חוק שימור ערכות אונס, שאמור להגן על יכולתן של נפגעות אונס להתלונן גם מעבר לשלושה חודשים אחרי איסוף הראיות? את מי זה אמור להביך שמפלגה שטוענת שהיא צריכה להיות בשלטון מצביעה כך, במיוחד לאור העובדה שהחוק עבר בכל מקרה?

מריבות שאינן לשם שמיים אלא לשם המריבה ויהי מה, הן לא רק ילדותיות אלא גם הרסניות. איך יכול להיות שהתבונה הישראלית נפגעה עד כדי כך שהרברבנים מברברים את עצמם לדעת ומתקוטטים לגבי איראן מעל כל במה, במקום לפתור דברים מאחורי הקלעים כפי שהיינו נוהגים פעם, בשקט ובחוכמה?

חברי ממשלת השינוי לרוב לא נגררים, לא מגיבים לכל הטרלה של חברי האופוזיציה המתודלקים ברוח ״דווקא״ אינפנטילית שמזמן איבדה כל היגיון. אבל לפעמים קשה להם לא להגיב. בכל זאת – לא היה חכם יותר מבחינתם להצביע בעד החוק לפיצוי נפגעי אסון הר מירון שהגישה האופוזיציה השבוע, ולשנות את הדינמיקה הזו? הרי תפקיד ממשלת השינוי הוא להחזיר ערכים אחרים. הם לא חייבים ללכת בדרך של קודמיהם. מרביתנו עייפנו מאוד ממלחמות היהודים.

2. חשיבותה של מילה

לפי האגדה התלמודית על חורבן הבית, נבוכדנצר הבבלי האכזר אכל ארנבת בעודה חיה בפני צדקיהו, ואחר כך התבייש ודרש ממנו לנדור שלא יספר על כך לאדם. צדקיהו התייסר עם הסוד והתייעץ עם חכמי הסנהדרין, שהרשו לו להתיר את הנדר. נבוכדנצר זעם על צדקיהו על שריכל ולא עמד בדיבורו, וזה היה הטריגר לכך שחרב בית המקדש.

בין שהאגדה מבוססת על סיפור אמיתי ובין שלא, הנמשל הוא כוחה של מילה. חשיבות ההתחייבות האישית בין אדם לחברו. עם כל אהבתנו לעיגול פינות, אצל הישראלים תמיד היה כוח למי שיודע לעמוד בדיבורו. אבל חשיבותה של מילה התדרדרה לתהומות בשנים האחרונות.

איך אפשר להשוות בין כוחה של מילה שפורסמה ברבים לפני 20 שנה לבין מילה שמקבלת פומביות היום? פעם היא הייתה נבדקת בחרדת קודש כדי להשתדל להגן על האמת, והיום מה שחשוב הוא הוויראליות – מה שיתפוס – גם אם יהיה מומצא.

לכל תחמנות בריאה יש גבול, ולא ניתן לנהל שום דבר במדינה שבה הישרים הופכים נלעגים, האמת נרמסת והתחמנות היא הנורמה. אם כבר חוקים שמשנים את המציאות – זו הזדמנות טובה לקואליציה להגביל את התעמולה ברשת. לאסור על שימוש בבוטים ובפרופילים מזויפים, ולהעניש בחומרה מפלגה או נבחר ציבור שמפיצים פייק ניוז ועוברים על החוקים.

זה צעד חשוב כדי לחזור להסכמה על עובדות בסיסיות, שעוותו על ידי יותר מדי מניפולציות ציניות בשנים האחרונות. כדי להחזיר חשיבות וכוח למילה. בינתיים, נתפשר על כך שלמי שפירק ממשלה בתחמנות רק כי לא רצה לקיים הסכם רוטציה, מגיע לשלם את מחיר שבירת מילתו בכך שיישב זמן רב באופוזיציה.

3. לעשות היסטוריה

אנחנו עם עתיר ניסיון וזיכרון, אבל המנהיגים שעושים עבורנו היסטוריה נשפטים רק עשרות שנים אחרי מותם, לא תוך כדי מעשיהם. לכן העדויות העצמיות הריקות לגבי ״מהלכים היסטוריים״ על כל מעשה, רק מחבלות בזיכרון הקולקטיבי. מהלכים היסטוריים אמיתיים ייקבעו ככאלה רק אחרי שיישארו איתנו שנים.

בהיבט הזה, ייתכן שגם בנט ולפיד עושים היסטוריה ברגעים אלה ממש, מבלי שאף אחד מאיתנו מכיר בכך. בנט הוא לא סתם ראש הממשלה הראשון שהכניס מפלגה ערבית לקואליציה, הוא המנהיג הימני הראשון שנוהג כך.

שינוי המציאות דורש אומץ, וניפוץ תפיסות הוא לא רק עניין של ססמה טובה. לא פשוט ליישם בוקר בהיר אחד פתגם כמו ״וגר זאב עם כבש״, במיוחד בהתחשב בעובדה שהכבשים הן לא תמימות כל כך. כרגע מסתבר שהח״כים הערביים ברע״ם הם לא פחות דרמה קווינס מהח״כים החרדיים. רגע אחד הם צועקים – אין קואליציה! ורגע לאחר מכן – טוב, בעצם יש – כי קיבלו את מבוקשם.

אחרי 73 שנות התבדלות של מפלגות ערביות, התחלנו לחיות מציאות אחרת. המתח בין המשותפת לרע״ם הוא חדשות מצוינות למדינת ישראל, אבל חובת ההוכחה עליהן. מעבר ליכולתן להשיג תוצאות עבור בוחריהן, הח״כים הערביים יצטרכו להתפשר לא מעט כדי לשמור על יציבות הממשלה. אחרת הם לא ישיגו דבר וייזרקו כמו קודמיהם – לפח האשפה של ההיסטוריה.

4. בריאות אחת, מוסר אחד

פעם המעמד של הנביאים והחכמים היה המצפן של העם. מאוחר יותר הוא עבר לסופרים, למשוררים ולאנשי הרוח, שהקדימו ברעיונותיהם את המעשה. אבל היום אין מצפן אמיתי. יש רק מצפנים בכאילו. הסופרים, המשוררים, העיתונאים ואנשי הרוח, לפחות ברובם, הם לא פחות פופוליסטים מאחרון הפוליטיקאים.

פאינה קירשנבאום קיבלה עונש מאסר של עשר שנים בעוון שוחד, מרמה והפרת אמונים. עונש ראוי או תיק תפור? מרשיעים ומוקיעים מרגע הגשת כתב האישום, או שחזקת החפות נשמרת עד שיש פסק דין חלוט? תלוי בפוזיציה, כמובן. כמו כל דבר שאנחנו שמים עליו בשנים האחרונות את התווית המזויפת ״מוסר״.

את אותו הדבר אפשר לומר גם לגבי הדאגה המזויפת לבריאות הציבור. במשך שנה התנהלות הקורונה של הליכוד והחרדים הייתה רשלנית, מזיקה ומקומבנת, עד למבצע החיסונים המוצלח. אבל ככל הנראה, כוחם של החיסונים למנוע הידבקות יורד לאחר חצי שנה. זה כל הסיפור, ולא כל הססמאות של האופוזיציה והקואליציה על הצלחה וכישלון, שהן מיותרות, משעממות ובעיקר מותירות את הציבור מבולבל.

באופן כללי, טוב שבחודש האחרון יש שקט של עשייה במקום בלבולי שכל מכיוון הממשלה. אבל יש קצת יותר מדי שקט בעניין הקורונה. התחושה היא שהדברים מתנהלים בעצלתיים ושלא ברור מהי המדיניות בעניין המגיפה בעידן פוסט־חיסונים. גם מסיבת העיתונאים של בנט והורוביץ השבוע לא הייתה מספיק חותכת וברורה.

קיצור הבידוד הוא צעד חיובי, אבל בוודאי לא מספיק. הבקשה מהציבור לשתף פעולה היא נחמדה, אבל ספק כמה תהיה אפקטיבית. מתי חוזרים לתו הירוק? האם יאכפו מסיכות? מהו היעד הלאומי? צריך לבטל חופשות? ההסברה לציבור הייתה כושלת בזמן ממשלת המעבר הזחוחה, אבל היא כושלת למדי גם עכשיו. אומנם רובנו מחוסנים, ובכל זאת – כדאי להתאפס במהירות ולתקן אותה.

[email protected]



פורסם במקור

כתיבת תגובה