שי להב: הסגנון של אמסלם ודומיו מונע מהם לקדם את רעיונותיהם

בזמן האחרון דומה שגסות הרוח הפכה לאופנתית מאוד בקרב פוליטיקאי ישראל. אם זה במקרה של ח"כ בצלאל סמוטריץ', שרגע אחרי מותה של השופטת מרים נאור הזדרז להזכיר את חטאיה בעיניו (“אזכור אותה כעוד נשיאה אחת בשרשרת נשיאים מאז אהרן ברק שהחריבו מוסד מפואר"). או בהתבטאויות הרבות של ח"כ דוד אמסלם, לדוגמה האופן שבו פנה לשופטת בית המשפט העליון יעל וילנר: “ילד בכיתה ו' לא יכתוב פסק דין הזוי כזה", הוא אמר מעל בימת הכנסת, “אני חושב שאת לא ראויה להיות שופטת אפילו בשלום… אחרי שאמרתי על השופט ששתה (דוד מינץ, בהתבטאות קודמת – ש"ל), אני מציע לכל הצופים שהם יחליטו מה שווה הגברת וילנר. בושה וחרפה לעם ישראל".

הקדמתי ואמרתי – “גסות רוח", שזה תיאור שיפוטי בהחלט. אבל נדמה שהשיפוט שלי, בדומה לזה של שופטי העליון, שנוי מאוד במחלוקת. כי חלק מהטרנד החדש הוא לסנגר על אמירות פרובוקטיביות מהסוג הזה, בטענה שהדובר “מדבר דוגרי", בניגוד לאחרים שחושבים בדיוק כמוהו אבל לא מוכנים לבטא זאת. מחמת פחדנות או צביעות. ח"כ סמוטריץ' ניסח זאת במפורש. ״אשתף אתכם בדילמה של הצוות שלי", הסביר. “מצד אחד כביכול מן הראוי להיות ממלכתי ולספוד לה, מצד שני מה לעשות, אני לפחות – אזכור את מרים נאור כמי שהתעקשה להרוס את הבתים בעופרה ובעמונה ובנתיב האבות". בהתייחסו לשרת הפנים איילת שקד, שכיהנה כשרת המשפטים בזמן כהונתה של נאור וספדה לה בחום, הוא אמר: “ראיתי את שקד כותבת עליה 'חברה אהובה', קשה לי להיות צבוע".

הביקורת שלי על סמוטריץ' היא לא על עצם הדברים, אלא על העיתוי שלהם – ביום מותה של השופטת. במקרה של ח"כ אמסלם, הניסוח עצמו בעייתי, בלשון המעטה. כמו ה"טענה" שלפיה לפחות שניים משופטי העליון השתכרו, ולכן כתבו פסקי דין כה שערורייתיים בעיניו. אבל גם כאן, לא מעט הזדרזו לסנגר עליו ולטעון שיש להפריד בין התוכן ובין המעטפת – שהיא אולי פחות מוצלחת, אבל גם פחות חשובה.

ואני טוען אחרת. אני טוען שאותה “מעטפת" היא לא רק חשובה, אלא קריטית. מה שסמוטריץ' מכנה כמעט בלגלוג “ממלכתיות" הוא לא רק נימוס אלמנטרי – ערך חשוב כשלעצמו, אלא ביטוי לכבוד הדדי ולקבלת העובדה שאתה מכיר בסמכותן של רשויות השלטון השונות, גם אם אינך מסכים איתן. ואגב, שיהיה ברור – זה נכון לכל חלקי הקשת הפוליטית, לא משנה על מי נמתחת הביקורת. ברגע שפוליטיקאי פופולרי משרטט את שופטי בית המשפט העליון כאלכוהוליסטים או כגזענים שונאי מזרחים, הוא פוגע בכוונה במידת הלגיטימיות שלהם בעיני חלק ניכר מהישראלים. וזה דבר מסוכן מאין כמוהו. רק תחשבו על כך שמישהו יבצע בכם פשע חמור ואז יעמוד למשפט בפני שופטים שכל כבודם וסמכותם קועקעו. כל זה לא אומר, חלילה, שאסור למתוח עליהם ביקורת – מותר, ולטעמי גם צריך, כפי שכתבתי כאן בעבר. אבל אמסלם לא מתעסק בביקורת. הוא הולך ישר על הראש שלהם. ואנשים מוחאים לו כפיים בטענה שהוא “אמיתי" ו"לא משחק משחקים".

אגב, הגישה המתונה – אם תרצו הממלכתית – היא לא פעם גם יעילה הרבה יותר. אני מבין שההתבטאויות האחרונות של אמסלם הגבירו את הפופולריות שלו במרכז הליכוד. אבל בהנחה שהוא באמת רוצה להביא לשינוי אמיתי במערכת המשפט, מדובר בגול עצמי. כי האופן שבו נאמרים הדברים מרתיע הרבה מאוד ישראלים שאולי מסכימים עם התוכן, אבל לא סובלים את הטון. ולכן מונע מהרעיונות שהוא רוצה לקדם לזכות בתמיכה רחבה.

ולכל מי שמנסה לעשות את ההפרדה בין התוכן ובין המעטפת, תחשבו לרגע על שיר פופ/רוק של שלוש דקות. אפשר לקחת את אותו שיר בדיוק, עם אותן מילים ואותו לחן, ולהגיש אותו בהפקה מוזיקלית שונה לגמרי. מבלדה מתקתקה ועד לשיר פאנק זועם. ה"תוכן" יישאר זהה, אבל ההשפעה על המאזין תהיה אחרת בעליל. בקיצור: לחיי הממלכתיות. אנחנו עוד זקוקים לה, כולנו.

על הסכין

  • פסטיבל "שיר היונה", שיתקיים לאורך שלושה לילות החל מרביעי הקרוב בפארק תמנע, הוא אירוע מוזיקלי יוצא דופן. כי הוא לא רק מופע ענק, בהשתתפות אומנים בולטים ורבים, אלא גם כזה שיש מאחוריו אידיאולוגיה ואג'נדה ברורות: “למען השלום ושיתוף הפעולה האזורי". בהתאמה, יהיו בו לא מעט חיבורים בין יהודים וערבים, והצדעה למזרח תיכוניות של כולנו.
  • בנטפליקס מככבת עכשיו סדרה איטלקית קצרה עם שם ארוך: "Devotion, a Story of Love and Desire". היא מגוללת סיפור של זוג נשוי ששני מרכיביו נמשכים לאחרים, מה שמסכן את חיי הנישואים שלהם. זה אולי הסיפור הכי בנאלי בעולם, אבל מוגש באופן מאוד אמין, קולח ולא פחות חשוב – סקסי.
  • "Somebody Somewhere" (סלקום טי־וי) היא סדרה חצי אוטוביוגרפית של הקומיקאית ברידג'ט אוורט, שמתרחשת בעיירה נידחת בקנזס, כמו זו שגדלה בה. הדמות שאוורט מגלמת היא של אישה מלאה עם אם שתיינית ואחות שהתאבדה, המוקפת בלוזרים מוחלטים. ועדיין כל זה הופך לקומדיה מחממת לב, מלאת תקווה ומומלצת במיוחד.



פורסם במקור

כתיבת תגובה