09 מאי 2023
לפני:
כב’ השופטת יפית מזרחי-לוי
המערערת
קארן ארז
ע”י ב”כ: עו”ד חיה כהן – סיוע משפטי
–
המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע”י ב”כ: עו”ד ירון לוין
פסק דין
לפני ערעור על החלטת הוועדה לעררים (אי כושר) מיום 24.8.22 אשר דחתה את הערר וקבעה כי המערערת לא איבדה כדי 50% מכושרה לעבוד.
תמצית העובדות ועיקר טענות הצדדים
למערערת נכות רפואית משוקללת בשיעור של 68%, בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט”ז-1956 (להלן-התקנות).
ועדת אי כושר מדרג ראשון קבעה כי המערערת לא איבדה 50% מכושרה להשתכר.
ביום 24.8.22 התכנסה הוועדה לעררים לדון בערר שהגישה המערערת על החלטת הדרג הראשון, וזו דחתה את הערר, ונימקה את החלטתה כדלקמן:
” מדובר בתובעת בת 37. הוועדה עיינה בפרוטוקול הרפואי, לפיו בגין פוסט טראומה נקבעו 20%, כאב ראש, כאב כף יד שמאל 15% לכל ליקוי, ראיה כפולה, הגבלה קלה בצוואר, טינטון, כאב גב 10%, לכל ליקוי, דורבן בעקב, פיברומיאלגיה 5% לכל ליקוי, מסמכים רפואיים, דו”ח שיקום, צורף מסמך והאזינה בקשב רב לדברי העוררת וב”כ. מדובר בעוררת צעירה בעלת השכלה של 13 שנות לימוד, עבדה כמאפיינת ממשקים במשרדים שונים, מוגבלת במאמץ בתנאי דחק ולחץ, ליקוייה העיקרי נפשי אולם לדעת הוועדה במצבה הנוכחי אין עילה לשינוי החלטת דרג ראשון לפיה לא איבדה כדי 50% מכושרה לעבודה, יכולה לעבוד כמלווה ילדים בהסעות משגיחה בבחינות, עבודות משרדיות בקו אחורי.
הוועדה דוחה את הערר.”
לטענת המערערת, החלטת הוועדה לא התייחסה למכלול הליקויים ולתופעות הלוואי של הטיפול התרופתי לרבות תופעות הלוואי, שהרי לכל אלה יש השפעה על התפקוד. אין הלימה בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית והחלטת הוועדה אינה מנומקת. המערערת הפנתה להלכת מוהרה (עב”ל 327/07 עזאת מוהרה – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 15.4.2004) והלכת אופנר (בר”ע 3926-03-15 אופנר – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 6.7.2016) באשר לפער בין קביעת הנכות הרפואיות לתפקודית המחייב מידת הנמקה גבוהה.
כמו כן, הוועדה מציינת כי ההיבט הנפשי הוא העיקרי, אך יש ליקויים רבים נוספים, הגורמים להפרעות תפקודיות ואין התייחסות לעניין זה בהחלטת הוועדה.
בנוסף, העבודות שהוועדה מציינת אינן מתאימות למצב התפקודי והרפואי של המערערת. היא פוטרה מליווי בהסעות בגלל מצבה הרפואי לרבות העצבים והלחץ הנפשי. כך גם ביחס למשגיחה בבחינות – הוועדה התעלמה מליקוי הראיה ואי יכולתה לכתוב ביד שמאל. כמו כן, אין התייחסות לדוח השיקום.
המערערת הציגה מסמכים אשר לטענתה הוצגו בפני ועדת אי כושר אך לא הוצגו בפני הועדה הרפואית לדוגמה מסמך מיום 1.6.22 מקופ”ח כללית. ביחס למסמך מיום 24.8.21 אשפוז יום פסיכיאטרי המציין כי קיימת ירידה משמעותית בתפקוד, הפרעות שינה, ירידה בריכוז וכו’, הוועדה התעלמה ממסמך זה.
לטענת המשיב, מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה כי זו התייחסה לכלל מגבלותיה התפקודיות של המערערת לרבות שיעור הנכות שנקבעה בגינם. כמו כן, התייחסה לנכותה הנפשית כנכות הדומיננטית מבין כלל הנכויות, המגלם את הנכות בשיעור הגבוה ביותר בהשוואה ליתר הליקויים ואף המערערת וב”כ מתארים אותו כגורם המשפיע על כושר עבודתה.
הוועדה התייחסה לגילה של המערערת, ניסיונה התעסוקתי וכן השכלתה.
ועדת הערר אף פירטה את מגוון העבודות התואמות את יכולותיו המוגבלות של המערערת נוכח מצבה הרפואי. ביחס לדוח השיקום – אין טענה כי הוא מגלם נכות גבוהה יותר ומכל מקום דוח השיקום מהווה חלק מהדרג הראשון, ודי בכך שהוועדה ציינה כי עיינה בו כדי להשלים מלאכתה.
ביחס למסמכים שלא הוצגו בפני הוועדה הרפואית, עת קבעה את שיעור הנכות הנפשית, ככל שחלה החמרה במצבה הנפשי של המערערת הרי שוועדת אי כושר אינה הערכאה המתאימה לדון בשיעור נכותה הנפשית שכן היא מסתמכת על שיעור הנכות כפי שנקבע ע”י הוועדה הרפואית.
בעניין הטיפול התרופתי שנוטלת המערערת – פריט הליקוי גם מגלם טיפול תרופתי והמערערת לא הצביעה על טיפול תרופתי חריג אשר מחייב התייחסות מיוחדת.
עוד טען המשיב בעניין ליקוי הראיה, כי מדובר באחד משני ליקויי הראיה, שלא נלקח בחשבון והוא בבחינת ליקוי מנופה.
לפיכך, החלטת ועדת הערר מפורטת ומנומקת באופן המאפשר להתחקות אחר הלך מחשבתה, ומשכך עתר המשיב לדחיית הערעור.
דיון והכרעה –
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בתיק בית הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל מהטעמים שאפרט להלן.
בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ”ה- 1995, זכות הערעור לבית הדין על החלטות ועדה לעררים (אי כושר) מוגבלת לשאלה משפטית בלבד. בהקשר זה נפסק, כי הואיל וועדה מעין זו, להבדיל מוועדה רפואית לעררים, פועלת בתחום שאינו מחייב ידע מיוחד בשדה הרפואה, רשאי בית הדין להתערב בהחלטתה, אך רק במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות שכמוה כטעות שבחוק (דב”ע שם/1318-01 עטיה נ’ המוסד לביטוח לאומי, פד”ע טו 60).
עוד נפסק, כי לא בכל מקרה שבו נפל פגם כלשהו ולו זניח, יהיה מקום להתערב בהחלטת הוועדה, זאת, כל עוד שוכנע בית הדין כי החלטת הוועדה עונה לדרישות המהותיות של חובת ההנמקה ולתכליות המרכזיות של חובה זו והן: היכולת גם של מי שאינו מצוי ברפואה להתחקות אחר הלך מחשבתה; האפשרות המעשית להפעיל ביקורת שיפוטית בנוגע להחלטת הוועדה וכן, שיפור איכות ההחלטות של הוועדות הרפואיות והגברת האמון הציבורי בהתנהלותן (בר”ע (ארצי) 39263-03-15 אופנר נ’ המוסד לביטוח לאומי (6.7.2016)).
עיון בהחלטת הוועדה מעלה כי הוועדה לא נתנה דעתה למשקלם המצטבר של ליקוייה הרפואיים של המערערת, ממילא לא נימקה החלטתה כנדרש. הוועדה פירטה בהחלטתה כי ליקוייה של המערערת מגבילים אותה בביצוע מטלות הדורשות ” מאמץ בתנאי דחק ולחץ”. כן ציינה כי המערערת בעלת 13 שנות לימוד, עבדה כמאפיינת ממשקים במשרדים שונים . אולם בכך אין משום הנמקה למסקנה כי חרף מצבה הנפשי והפיזי ונכותה הרפואית הגבוהה, לא מצאה הוועדה כי המערערת איבדה כדי 50% מכושרה להשתכר.
קביעת הוועדה כי המערערת יכולה להיות מועסקת בעבודות כגון מלווה ילדים בהסעות, משגיחה בב חינות ועבודות משרדיות בקו אחורי אינה ברורה ואינה מנומקת.
טעתה הוועדה שעה שהסתפקה בדחיית הערר והשארת קביעת הוועדה בדרג הראשון. פרוטוקול הוועדה בדרג הראשון והן דוח השיקום לא הוצגו לפנינו. ממילא לא נוכל להתייחס אליהם. מכל מקום, שעה שהוועדה עצמה מבקשת להפנות אל נימוקי הדרג הראשון, היה עליה לפרט האמור בו בצורה שתובן לקורא החלטתה .
באשר לטענות המערערת כי הציגה מסמכים אשר לטענתה הוצגו בפני ועדת אי כושר אך לא הוצגו בפני הועדה הרפואית ולא קיבלו התייחסות בהחלטה, אבהיר כי עיון בפרוטוקול הוועדה הרפואית מיום 18.5.22 מעלה כי מסמך מיום 1.6.22 מקופ”ח כללית, וכן מסמך מיום 24.8.21 בעניין אשפוז יום פסיכיאטרי לא נכללו ברשימת המסמכים אשר עמדו בפני הוועדה הרפואית. לפיכך, לכאורה לא עמדו לפני הוועדה הרפואית.
נראה לכאורה מרישום דברי ב”כ המערערת כי לאור הפער בין המצב העדכני כפי שעלה מדברי המערערת, מייצגה והמסמכים הרפואיים, במהלך הדיון בוועדה הוצגה למערערת ומייצגה שאלה לגבי רצונה לפנות בערעור על אחוזי הנכות הרפואית. שאלה אשר עליה השיב ב”כ בדחייה ובקש להמשיל בדיון. בחירתה זו של המערערת קיבעה למעשה שיעור הנכות הר פואית, אף שאפשר שבשלב זה , לפחות לפי טענת המערערת, אינן משקפות את מצבה העדכני. אולם היא בחרה וכך גם מייצגה בוועדה – שלא לברר את גובה הנכות העדכנית קודם לדיון בשאלת אי הכושר.
נכון שהוועדה הרפואית, היא זו שקובעת את שיעור הנכות הנפשית ו ועדת אי כושר בוחנת את מצבה הנפשי של המערערת על בסיס החלטת הוועדה הרפואית. וכן נכון היה להציע למערערת כי ככל שיש החמרה במצבה הנפשי היא רשאית לנקוט בהליך המתאים.
עם זאת, עולה מפרוטוקול הוועדה כי הוועדה היתה ערה לפער שבין טענות המערערת לגבי מצבה העדכני ודרגת הנכות הנפשית שנקבעה לה בוועדה הרפואית. בין אם כתוצאה מתלונות המערערת או כתוצאה מהמסמכים שהוצגו לה. מכל מקום, סביר ש עצם היותה של דרגת הנכות הגבוהה שנקבעה למערערת היוותה שיקול מבחינתה של המערערת לוותר על הליך נוסף בוועדה רפואית ולהסתפק בנכויות המצטברות המשמעותיות שנקבעו לה באותה נקודת זמן . אין בכך כדי לפטור הוועדה מהצורך להתמודד עם פער בין מצבה של המערערת כפי שהשתקף לפניה ודרגת הנכות המחייבת.
יתרה מזו, נכותה הרפואית של המערערת הינה 68% והיא נקודת המוצא לקביעת דרגת אי כושר אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. משכך, ככל שהוועדה ביקשה לסטות מנקודת מוצא זו היה עליה לנמק מדוע היא עושה כן תוך התייחסות לנסיבותיה האישיות של המבוטחת (עב”ל (ארצי) 327/03 מוהרה נ’ המוסד לביטוח לאומי (15.4.04)).
אכן נקבע בהתייחס להלכת מוהרה כי “העובדה שקיים פער מסויים בין שיעור הנכות הרפואית לבין דרגת אי הכושר איננה מלמדת כשלעצמה על פגם משפטי אלא, לכל היותר, על היקף ההנמקה לו תידרש הוועדה על מנת להסביר פער זה” ( בר”ע 41455-06-15 פלוני-המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 2.8.2016).
בענייננו, הוועדה הפניתה את המערערת לצורך בבירור נוסף בוועדה הרפואית שעה שממילא כבר נקבעה לה נכות גבוהה, וסטייתה של הוועדה מאותה נכות גבוהה נעשתה לכיוון ההפוך. בהינתן שזו מסקנת הוועדה היה עליה לפרט ולנמקה וזאת לא עשתה. הוועדה אמנם פרטה את רשימת ליקויה הרפואיים של המערערת ומגבלותיה התפקודיות, ואף ציינה את גילה, השכלתה ועברה התעסוקתי באופן לקוני וחלקי, אך לא התייחסה באופן מנומק למשקלם המצטבר של כלל הליקויים.
הוועדה לא נימקה כיצד הליקוי הנפשי בשילוב עם הפיברומיאליגיה אשר גם לה צד נפשי ועם ליקוי כאבי הראש מ תכנסים לכדי מסקנה כי למערערת מסוגלות לעבוד ברשימת העבודות שפורטו, לרבות עבודה זהה לזו שממנה פוטרה המערערת לטענתה ( ליווי בהסעת ילדים).
סוף דבר
הערעור מתקבל.
עניינה של המערערת יוחזר לוועדת אי כושר לעררים לצורך דיון מחדש בשאלת כושרה לעבוד בשים לב למצבה הרפואי העדכני לרבות הנפשי, ולמשקלם המצטבר של נכויותיה.
על הליך זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מיום קבלת פסק-הדין.
ניתן היום, י”ח אייר תשפ”ג, (09 מאי 2023), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .