20 אוקטובר 2022
לפני כבוד השופטת יפית מזרחי-לוי
נציג ציבור (עובדים) – מר שמואל רגב
נציג ציבור (מעסיקים) – מר צבי ליברמן
התובע
פרופ' יחזקאל סידי ת"ז XXXXXX403
ע"י ב"כ עוה"ד ליאת סעדון לוי, ורד ארד – דוד
נגד
הנתבעות
.1 קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ
(בניהול מיוחד)
ע"י ב"כ עו ה"ד אלישע שור, רוית קוטק
.2 מדינת ישראל – משרד האוצר – מנהלת הגמלאות
ע"י ב"כ עו"ד תמר שריאל
<#1#>
פסק דין
לפנינו תביעה לתיקון שיעור הזכאות לפנסיה שהתובע זכאי לקבל מהמדינה בהשתתפות קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (בניהול מיוחד) (קג"מ).
עיקר המחלוקת נוגעת לפרשנות סעיף 9 להסכם רציפות הזכויות שנחתם בשנת 1973 בין המדינה, ההסתדרות הכללית וקרנות הפנסיה הוותיקות (הסכם הרציפות) ומעמדו ביחס לתקנון האחיד.
סעיף 9 להסכם הרציפות קובע מהו שיעור הגמלה המרבי שעובד זכאי לקבל בעת פרישתו, כאחוז מהמשכורת הקובעת שהייתה לו בעת פרישתו:
"שיעור מירבי
9. (א) בכל מקרה לא יעלה שיעור אחוזי הגימלה על שבעים אחוז מהמשכורת הקובעת הגבוהה ביותר במדינה או בקרן שלפיה משתלמת הגימלה.
9. (ב) עלה שיעור אחוזי הגימלה על שבעים אחוז מהמשכורת הקובעת, יופחת השיעור העודף מהגימלה המשתלמת על ידי המדינה".
השאלה שבמחלוקת היא כיצד יש לחשב את השיעור המרבי ביחס להשתתפותה של הקרן? בעוד שהתובע טוען שהשיעור המרבי הינו 70% מהמשכורת הקובעת הגבוהה ביותר, קג"מ טוענת שהשיעור המרבי הינו 70% מהמשכורת הקובעת אצלה.
הרקע הצריך לעניין
התובע יליד פברואר 1948, בוטח בקג"מ במסגרת עבודתו בשירותי בריאות כללית, מחודש 6/76 עד חודש 6/83 וכן מחודש 9/84 עד חודש 12/94, תקופה מצטברת של 210 חודשים.
בינואר 1995 עבר התובע לעבוד בשירות המדינה, בבית חולים תל השומר, עד פרישתו בספטמבר 2015, תקופה מצטברת של 245 חודשים.
ביום 17.1.96 חתם התובע על הסכם רציפות זכויות אישי שהחיל עליו את הסכם הרציפות במדינה.
התובע מקבל גמלה המשולמת לו על ידי המדינה (המוסד המשלם), בהשתתפות קג"מ (המוסד המשתתף).
השכר הקובע של התובע במדינה במועד פרישתו הוא 20,633.43 ₪.
ביום 13.2.18 שלחה קג"מ לתובע מכתב שבהתאם לפסק דין בעניין קוריצקי, השכר הקובע שלו בקג"מ במועד פרישתו הוא 13,688.43 ₪. כן היא הוסיפה וכתבה שאחוז ההשתתפות שלה בגמלה הינו 29.17%. זאת, בהתאם לתחשיב המניח בבסיסו שצבירת הזכאות לפנסיה צריכה להיות מחושבת בכול אחד מהמוסדות (המדינה וקג"מ) בנפרד.
על פי מכתבה של קג"מ ותחשיבה התובע צבר זכאות לגמלה בשיעור שעולה על 70%. בהתאם לכך היא הפחיתה את שיעור השתתפותה בגמלת התובע כך שלשיטתה התובע יקבל גמלה בשיעור כולל של 70% ממנה ומהמדינה.
להלן סיכום והסבר לתחשיבה של קג"מ (נספח 4 לתצהיר התובע; סעיפים 27-32 לסיכומי קג"מ):
תקופת עבודתו של התובע בכללית הייתה 17.5 שנים (210 חודשים); במהלך תקופה זו התובע צבר זכאות לגמלה בשיעור של 2% לכל שנת עבודה (או החלק היחסי ממנה); כך שסך הכול הוא צבר, במהלך עבודתו בכללית, זכאות לגמלה בשיעור של 35%;
לאחר מכן, בתקופת עבודתו של התובע במדינה (20.416 שנים) הוא צבר זכאות לגמלה בשיעור 40.83% (2% לשנה);
אחוז שיעור הגמלה המצטברת של התובע מכללית ומהמדינה הינו 75.83%;
התובע אינו זכאי לגמלה בשיעור העולה על 70%.
כיוון שהתובע זכאי לגמלה מרבית בשיעור של 70%, יש להפחית את שיעור הגמלה שלו ב-5.83%.
בהתאם לתחשיבה, קג"מ הפחיתה את שיעור ההשתתפות שלה ב-5.83%, מ-35% ל-29.17%, כך שסך הכול התובע נותר זכאי לגמלה מצטברת בשיעור 70% מהמדינה ומקג"מ (40.8% מהמדינה ו-29.17% מקג"מ).
זה המקום לעמוד על כך שלפי סעיף 9(ב) להסכם הרציפות, במידה ושיעור הגמלה של עובד עולה על 70% מהמשכורת הקובעת, המדינה היא זו שצריכה להפחית את השיעור העודף. חלף זאת, במקרה דנן, הייתה זו קג"מ שהפחיתה את חלקה בגמלה.
כפועל יוצא מאופן החישוב שביצעה, שילמה קג"מ לתובע מענק שנים עודפות. מענק שנועד לפצות את התובע על כך שהוא היה מבוטח מספר שנים בקג"מ מבלי שהוא יהיה זכאי עוד, לשיטת קג"מ, להמשיך לצבור ולהגדיל את זכאותו לגמלה. גובה המענק עמד על סך של 8,824.81 ₪.
בתגובה לפניות התובע אל המדינה בשאלה אם הוא זכאי למענק שנים עודפות גם ממנה, השיבה לו המדינה בשלילה. בניגוד – יש לומר בסתירה – לעמדת קג"מ, המדינה הסבירה לתובע שהוא לא הגיע לשיעור הגמלה המרבי. זאת, אף כי המדינה ערכה את תחשיבה מבלי לצמצם את שיעור השתתפותה של קג"מ בגמלה .
כך, במענה הראשון מיום 21.8.18 כתבה המדינה לתובע כדלקמן (מכתב המדינה מיום 21.8.18 צורף כנספח:
"סעיף 39(ז) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] התש"ל-1970, קובע מספר תנאים מצטברים לזכאות למענק שנים עודפות:
- הגמלאי פרש מהשירות לאחר שהגיע לגיל 60.
- הגמלאי זכאי לגמלאות כפל, או לקצבת פרישה מכוח הסכם רציפות.
- סך כל תקופות שירותו של הגמלאי מצטרפות ביחד לתקופה של 35 שנים לפחות.
- הגמלאי זכאי לקצבה בשיעור המרבי.
סעיף 4 הנ"ל אינו מתקיים בעניינך, שכן סך הקצבאות המשולמות לך אינן מגיעות לתקרה של 70% מהמשכורת הקובעת הגבוהה, על פי החישוב הבא:
חלק המדינה בקצבתך נכון לחודש אוקטובר 2015: 8,424.63 ₪ (21,470.79 ₪ * 0.961 * 40.83%) [+] חלק הקרן בקצבתך נכון לחודש אוקטובר 2015, לפני צמצום: 4,790.95 ₪ (13,688.43 ₪ * 35%) [=] סה"כ 13,215 ₪.
תקרה 70% מהמשכורת הגבוהה: 15,029.55 ₪ (21,470.79 ₪ * 70%).
בהתאם לאמור לעיל, אינך זכאי לפיצוי עודף שנים מהמדינה.
במענה השני של המדינה לתובע מיום 14.5.19, נכתב כך:
"1. …לעניין שיעור השתתפות קרן הפנסיה גמלאות מרכזית בקצבתו של מר סידי, הנושא הינו בתחום טיפול קג"מ בלבד;
2. לעניין זכאות לתשלום מענק שנים עודפות, אוסיף ואפרט לגבי התנאי הרביעי בסעיף 39 לחוק הגמלאות.
סעיף 4 קובע: 'הוא זכאי לקצבה בשיעור המרבי בשל הקבוע בסעיפים 85 או 86 או על פי פיהם, או בשל האמור בסעיף 32(ב), או שהיה זכאי לה לולא נסתיים שירותו בפטירתו'.
כפי שפורט במכתב שנשלח למר סידי ביום 21 באוגוסט 2018 בעניינינו מתקיימים שלושת התנאים הראשונים הקבועים בסעיף 39(ז) לחוק הגמלאות, בעוד שהתנאי הרביעי אינו מתקיים. יובהר כי מר סידי לא זכאי לקצבה בשיעור המרבי מהמשכורת הקובעת הגבוהה מבין שתי המשכורות, וכך אינו עונה על התנאי של זכאות לקצבה בשיעור המרבי.
3. יובהר בהקשר זה כי סעיף 9 להסכם להבטחת רציפות זכויות הפנסיה במעבר עובדים משירות המדינה לקרנות הפנסיה של ההסתדרות ומהקרנות לשירות המדינה, שנחתם ביום 31 במאי 1973 (להלן – הסכם הרציפות) קובע כי ה'שיעור המרבי' הוא שיעור שאינו עולה על 'שבעים אחוז מהמשכורת הקובעת הגבוהה ביותר במדינה או בקרן שלפיה משתלמת הגמלה'. פירוט החישוב בעניינו של מר סידי פורט במכתב האמור.
4. עוד נבהיר בהקשר זה כי האופן שבו מיישמת מנהלת הגמלאות את הוראות סעיף 39 לחוק הגמלאות, עולה בקנה אחד עם לשונו ולשון הסכם הרציפות, ואף עולה בקנה אחד עם הרציונל שלפיו מתן פיצויי פיטורים על 'שנים עודפות' בנוסף לקצבה, נועד לפצות על שנות עבודה שאינן מזכות בקצבה (או מגדילות את הקצבה המגיעה לו)…".
טענות התובע
לטענת התובע, קג"מ פעלה שלא כדין עת ביצעה הפחתה בשיעור הגמלה שצבר במהלך תקופת ביטוחו אצלה. שיעור הזכאות לגמלה שהוא צבר אצלה היה 35% מהשכר הקובע אצלה. קג"מ לא הייתה רשאית להפחית את שיעור השתתפותה ל-29.17% משני טעמים: האחד, כיוון שהגמלה המלאה שהוא צבר מקג"מ והמדינה לא הגיעה לשיעור המרבי – 70% מהמשכורת הקובעת הגבוהה ביותר; והשני, כיוון שאף אם הגמלה שלו הייתה עוברת את השיעור המרבי, המדינה ולא קג"מ הייתה זו שרשאית להפחית את הגמלה;
אין עילה חוקית או הסכמית להפחתת שיעור ההשתתפות של קג"מ. קג"מ פעלה מכוח הוראות פרק י"א לתקנון, המסדיר מעבר בין קרנות ותיקות. אלא שפרק זה אינו רלוונטי ואינו חל כאשר קיים הסכם רציפות זכויות עם המדינה המבטחת בפנסיה תקציבית;
סעיף 9(א) להסכם הרציפות קובע שהגמלה המרבית לתשלום היא הסכום המתקבל ממכפלת אחוזי הגמלה במשכורת הקובעת במדינה או בקרן, לפי הגבוה מבין השתיים. בהמשך לסעיף 9(א) גם המונח "המשכורת הקובעת" המצוין בסעיף 9(ב) להסכם הרציפות מתייחס למשכורת הקובעת הגבוהה יותר במדינה או בקרן. זאת, אף שלשון סעיף 9(ב) אינה מציינת שמדובר במשכורת הגבוהה ביותר באופן מפורש. פרשנות זו אינה מתחייבת רק מקריאת סעיף 9 כמכלול אלא גם מתכליתו של הסעיף כולו, שנועד להגן על הגמלאי ולפעול לטובתו. לא ניתן לצמצם את הגמלה אם היא נמוכה מ-70% מהמשכורת הקובעת;
שיעור זכאותו לגמלה, טען התובע, לא עלה על 70% מהמשכורת הקובעת הגבוהה ביותר. בתוך כך הפנה התובע לנתונים שפורטו במכתב המדינה מיום 21.8.18 (לעיל) שדחתה את בקשתו לקבל מענק שנים עודפות מן הטעם שהוא שסך הקצבאות המשולמות לו מקג"מ וממנה אינן מגיעות לתקרה של 70% מהמשכורת הקובעת במדינה. בהתאם לכך טען התובע שהוא זכאי לגמלה מצטברת של מלוא הזכאות מהמדינה וקג"מ;
עוד הוא טען שבכל מקרה אסור היה לקג"מ להפחית את שיעור השתתפותה בגמלה. אף אם הוא עבר את שיעור הגמלה המרבי. סעיף 9(ב) להסכם הרציפות קובע שבנסיבות בהן שיעור הגמלה עולה על 70% מהמשכורת הקובעת הגבוהה ביותר, המדינה, ורק היא, רשאית להפחית את שיעור הגמלה. מכאן שקיים הסדר שלילי במסגרתו הקרן מנועה מלבצע הפחתה;
לחילופין טען התובע שהוא זכאי למענק שנים עודפות מהמדינה. ככל שייקבע שהשיעור המרבי לגמלה הוא 70% שלא מתוך המשכורת הקובעת הגבוהה ביותר, כפי שטענה קג"מ, אזי מתחייב שיש לראות בו כמי שעומד בתנאי הרביעי של סעיף 39(ז) לחוק הגמלאות. היינו, כי "הוא זכאי לקצבה בשיעור המרבי", ובכך מתמלאים בו כל התנאים הקבועים בסעיף המזכים אותו במענק שנים עודפות. לשון הסעיף בחוק, כך טען, כמו גם לשון סעיף 32 להסכם הרציפות המעודכן מיום 15.3.88, המסדיר את הזכות למענק שנים עודפות, אינן מציינות שהתנאי לתשלום מענק הוא דווקא לפי המשכורת הקובעת הגבוהה יותר. אלא רק לפי המשכורת הקובעת (הסכם הרציפות, מהדורת 1993, הכולל את התיקון מיום 15.3.88 צורף כנספח 1 לתצהיר העדות מטעם קג"מ של עו"ד ירון סימון מהלשכה המשפטית).
טענות המדינה
המדינה טענה שהיא אינה אחראית לסכומים שקג"מ משלמת, אלא רק להעברת התשלום של קג"מ לתובע. לטענתה דין התביעה ביחס אליה להידחות על הסף שכן אין לתובע יריבות עמה. המדינה אינה רואה בעצמה אחראית לבחינת הסכומים שהתובע זכאי לקבל מהקרן. הסכסוך האמיתי בהליך זה הוא בין התובע לבין קג"מ;
המדינה לא התייחסה לטענות שהעלו התובע וקג"מ ביחס לפרשנות סעיף 9 להסכם הרציפות. היא נמנעה מלנקוט עמדה בעניין ובשאלה אם קג"מ הפחיתה את שיעור השתתפותה בגמלת התובע כדין. כן הודיעה המדינה שהיא מצדה תעדכן את הסכום שהיא משלמת לתובע בהתאם למה שייקבע לגבי שיעור ההשתתפות של קג"מ בגמלה;
אשר לטענת התובע שהוא זכאי למענק שנים עודפות, המדינה טענה שהתובע אינו עומד בתנאי הקבוע בסעיף 39(4) לחוק הגמלאות. סעיף זה קובע כתנאי מצטבר שכדי להיות זכאי למענק על הגמלאי להיות זכאי לגמלה בשיעור המרבי. שיעור הגמלה המרבי לגבי התובע ביחס לסעיף זה הינו 70% מהשכר הקובע במדינה שעומד על 21,470.79 ₪ וסך הכול 15,029.55 ₪. גמלת התובע נמוכה יותר. מכאן טענה המדינה שהתובע אינו מקבל קצבה בשיעור המרבי ולכן הוא לא זכאי למענק שנים עודפות .
טענות קג"מ
קג"מ טענה שדרישת התובע שהיא תשתתף בחלקה בגמלה בשיעור המלא שהתובע צבר אצלה (35% במקום 29.17%) מבוססת על פרשנות שגויה של הסכם הרציפות ומתעלמת מקביעות בג"ץ בעניין קוריצקי. אם היא תוסיף את השיעור שהופחת (5.83%) יצא שהתובע יקבל בסך הכול, ממנה ומהמדינה, זכאות לגמלה בשיעור 75.83%, בעוד שהתובע אינו זכאי לגמלה בשיעור שעולה על 70%.
לטענת קג"מ, הדרך שבה יש לחשב את הגמלה המרבית של התובע היא כך: יש לקחת בחשבון את מלוא הזכויות שהוא צבר במדינה, על פי השכר הקובע הגבוה יותר (40.83% משכר קובע בסך 20,633.43 ₪; ואז להשלים את יתרת הזכאות ל-70% (29.17%) לפי השכר הקובע אצלה. כאשר, השכר הקובע אצלה הוא השכר הקובע שנקבע שעליה לשלם לפיו בבג"ץ קוריצקי (שכר קוריצקי).
קג"מ אינה חולקת על כך שהסכם הרציפות שריר וקיים וכי הוא חל לצדו של התקנון האחיד, כפי שנקבע בבג"ץ קוריצקי. עם זאת, קג"מ חולקת על הפרשנות של התובע לסעיף 9 להסכם הרציפות. על פי הפרשנות שמציעה קג"מ, יש שוני מהותי בין לשון הדיבור "המשכורת הקובעת הגבוהה ביותר" שבסעיף 9(א) לבין לשון הדיבור "המשכורת הקובעת" שבסעיף 9(ב). סעיף 9(א), טוענת קג"מ "מתייחס אך לתקרה לפיה לא תשולם בשום מקרה גמלה בשיעור העולה על 70% מהמשכורת הגבוהה יותר". סעיף 9(ב) לעומת זאת "מתייחס לשאלה מתי יופחת השיעור העודף העולה על 70%. בהתאם לקבוע בסעיף האמור, השיעור העודף יופחת כאשר שיעור אחוזי הגמלה עולה על 70% מהמשכורת הקובעת ולא מהמשכורת הקובעת הגבוהה ביותר" (ר' סעיף 85 לסיכומי קג"מ).
בהמשך הדברים ממשיכה קג"מ ומסבירה שעיקרון העל הוא ששיעור ההשתתפות של כל גוף (המדינה והקרן) נקבע בכל גוף על פי השכר הקובע אצלו (ר' סעיף 87 לסיכומי קג"מ). פרשנות זו, היא טענה, מתחייבת לאור הקשר שבין סעיף 9 לבין סעיף 11 להסכם הרציפות. כשם שסעיף 11 להסכם הרציפות קובע שהשתתפות הקרן תהיה לפי תקנונה והמשכורת הקובעת תחושב לפי השיטה שנקבעה בבג"ץ קוריצקי, כך גם סעיף 9 מחייב שחישוב המשכורת הקובעת יהיה על פי תקנון הקרן. גם חובת השוויון בין עמיתי הקרן, שהוא עיקרון יסודי בקרנות הפנסיה הוותיקות, מחייב נקיטת אמת מידה זהה בין כלל עמיתי הקרן לבין אלה שעברו לעבוד בגופים שעובדיהם אינם מבוטחים בקרנות, כולל עמיתים אשר חלות עליהם הוראות הסכם הרציפות.
כטענה חלופית טענה קג"מ שבהתאם לסעיף 8(א) להסכם הרציפות, שיעור השתתפותה בגמלה צריך להיות לכל היותר 31.6% (סעיפים 43-50 לכתב ההגנה של קג"מ). על פי סעיף זה, הדרך לחשב את שיעור אחוזי הגמלה לכל שנת חברות היא בחילוק "אחוז הפנסיה אותו זכאי היה העובד לקבל אילו נמשכה חברותו בקרן ברציפות מיום כניסתו לראשונה לשירות המדינה או לקרן, הכול לפי המועד המוקדם יותר, במספר השנים מיום תחילת שירותו במדינה או מיום תחילת חברותו בקרן, הכל כאמור לפי המועד המוקדם יותר ועד הגיעו לגיל הפרישה… שיעור זה ייקרא להלן ’השיעור השנתי הממוצע‘".
חישוב שיעור הפנסיה לעובד בהתאם לסעיף זה יהיה "מכפלת ה’שיעור השנתי הממוצע‘ במספר שנות החברות בפועל בקרן עד גיל 65 לגבר – 60 לאישה, למעט התקופה בעדה הוצאו כספים מן הקרן כאמור לעיל " (סעיף 8(א) להסכם הרציפות המעודכן). שיעור הפנסיה שהתובע היה זכאי לקבל משלא נמשכה חברותו ברצף עד גיל פרישה הוא 70% ובחילוק למספר שנות הוותק של התובע בקרן ובמדינה, יוצא השיעור השנתי הממוצע של התובע עומד על 1.806%. מכפלת השיעור השנתי הממוצע (1.806%) במספר שנות ביטוחו של התובע בקרן (17.5) הינו 31.6%.
עדי הצדדים
מטעם התובע העידו התובע עצמו; ד"ר רחל הרצוג – יועצת לענייני יחסי עבודה ופנסיה בארגון רופאי שירותי בריאות כללית (ד"ר הרצוג); ומר ניר זילברברג, עו"ד ויועץ פנסיוני מחברת מעברים – אקטואריה וייעוץ פנסיוני בע"מ (המומחה);
מטעם המדינה העידה הגב' אירית צייגר, מנהלת תחום בכיר (שכר וגמלאות) במשרד האוצר – מנהלת הגמלאות (הגב' צייגר).
מטעם קג"מ העיד עו"ד ירון סימון, עובד מבטחים משנת 2002, עורך דין בלשכה המשפטית של קרנות הפנסיה הוותיקות שבהסדר לרבות קג"מ בשנים 2003-2016 ומנהל אגף תקנון, מידע וזכויות של קרנות הפנסיה הוותיקות שבהסדר כיום (עו"ד סימון).
התשתית הנורמטיבית
בשנת 1973 חתמה המדינה על הסכם רציפות זכויות פנסיוניות בינה ובין קרנות ההסתדרות הכללית וקרנות הפנסיה הוותיקות, לרבות קג"מ. זאת, מכוח סמכותה לפי סעיפים 90-86 לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל – 1970 (חוק הגימלאות). מטרת ההסכם הייתה להסדיר את זכויותיהם הפנסיוניות של עובדים שבוטחו בקרנות ותיקות ועברו לעבוד בשירות המדינה ולהיפך. בין היתר, הוסכם שהגמלה תשולם על ידי המוסד שבו היה העובד מבוטח עובר לפרישתו ונקבעו הוראות בדבר צירוף הזכויות וחלוקת הזכויות בין הגופים.
תכליתו של הסכם הרציפות, הייתה "לאפשר מעבר של עובדים בין מוסדות שבהן נהוג הסדר של פנסיה צוברת"; " להקל על ניידות עובדים בין מקומות העבודה, למנוע נגיסה ופגיעה בזכויותיו של העמית בעת המעבר מקרן לקרן, ולהבטיח את גרירת הוותק של החבר, במובן זה שהחבר לא מצטרף לקרן החדשה כחבר חדש נטול זכויות פנסיוניות"; וכן, בין היתר, "להשוות את זכויותיו של העובד העובר לקבלת גמלאות לזכויותיהם של עובדי המדינה" (בג"ץ קוריצקי). בהקשר לתכלית אחרונה זו עוד נקבע (שם):
"ממכלול הוראותיו של הסכם הרציפות עולה כי מנסחיו והחתומים עליו (לרבות: שר האוצר) ביקשו להעניק לזכאים מכוחו זכויות פנסיה 'מובטחות', 'וודאיות', שאינן תלויות בהפרשות לקרן ובשינויים שעשויים להיערך מעת לעת בתקנון הקרן (ובשיטת חישוב הזכויות לפנסיה הנהוגה בה), אשר תשקפנה את רמת החיים המיטבית של הגמלאי, לפני הפרישה. בתוך-כך, מבקש הסכם הרציפות להשוות, ככל שניתן, בין זכויותיהם של עובדי שירות המדינה, הזכאים לגמלאות לפי הוראות חוק הגימלאות, מכוח עבודתם הרציפה במדינה, לבין זכויותיהם של עובדים, אשר עבדו במשך תקופה מסוימת בגוף אחר, אך פרשו פרישת זיקנה מהמדינה, ולהפך".
בין הוראותיו השונות של הסכם הרציפות ניתן לציין את ההוראות הבאות הנוגעות לעניינינו:
"תקופת שירותו של עובד עובר במוסדות יובאו בחשבון לצורך רציפות זכויות הגימלה בהתאם להסכם זה" (סעיף 2); "גימלה בהתאם להסכם זה תשולם על ידי המוסד האחרון בו מבוטח העובד ערב פרישתו…" (סעיף 5).
סעיף 8(א) להסכם הרציפות קובע, כאמור לעיל, את "השיעור השנתי הממוצע" – שיעור הפנסיה לכל שנת המתקבל מחלוקת אחוז הפנסיה אותו העובד היה זכאי לקבל אם היה ממשיך את חברותו בקרן ברציפות מכניסתו לשירות המדינה או לקרן, במספר השנים מיום תחילת שירותו במדינה או חברותו בקרן ועד גיל פרישה;
הסכם הרציפות קובע כאמור, בסעיף 9(א) ששיעור אחוזי הגמלה בכל מקרה לא יעלה על 70% מהמשכורת הגבוהה ביותר וממשיך בסעיף 9(ב) שאם אחוזי הגמלה יעלו על 70% מהמשכורת הקובעת, יופחת השיעור העודף מהגמלה המשתלמת על ידי המדינה.
ביחס לעובד שפרש משירות המדינה קובע סעיף 11 להסכם הרציפות – "פרש עובד פרישת זיקנה מהמדינה, יקבל את הגימלה המגיעה לו מהמדינה והגימלה בעד השירות בגוף תהיה לפי תקנות הקרן. המשכורת הקובעת תהיה המשכורת הקובעת של העובד בעת פרישתו משירות המדינה ובלבד שמשכורת זו לא תעלה על המשכורת הקובעת המירבית הנהוגה לגבי המבוטחים בקרן".
הסכם הרציפות גם צופה ומתייחס לאפשרות שהמשכורת בגוף שהעובד הועסק בו ערב פרישתו נמוכה יותר ביחס למשכורת הקובעת בגוף הקודם שהוא עבד בו. במקרה כזה קובע סעיף 12 להסכם הסדר מטיב – "הייתה המשכורת הקובעת של הזכאי בעל הפרישה מן המוסד המשלם נמוכה מן המשכורת הקובעת של הזכאי במוסד קודם ערב עזיבתו, תשולם לזכאי גימלה בעד שירות ובמוסד הקודם בהתאם למשכורת הקובעת במוסד הקודם ערב עזיבתו את המוסד הקודם".
במסגרת בג"ץ קוריצקי נידונה השאלה אם הסכם הרציפות, ובפרט סעיף 11 להסכם, בוטל. סעיף 11 להסכם הרציפות קובע את האופן בו יש לחשב את גמלת הפרישה מהמדינה:
"פרש עובד פרישת זיקנה מהמדינה, יקבל את הגימלה המגיעה לו מהמדינה והגימלה בעד השירות בגוף תהיה לפי תקנות הקרן. המשכורת הקובעת תהיה המשכורת הקובלת של העובד בעת פרישתו משירות המדינה ובלבד שמשכורת זו לא תעלה על המשכורת הקובעת המירבית הנהוגה לגבי המבוטחים בקרן".
השאלה אם הסכם הרציפות בוטל התעוררה עקב הרפורמה בקרנות הפנסיה הוותיקות, ובפרט החלת התקנון האחיד על הקרנות, מכוח סעיף 78ט לחוק הפיקוח. חוק הפיקוח קבע בהוראות שונות את העיקרון שהוראות התקנון האחיד עדיפות על פני כל הוראה אחרת בכל דין או הסכם (למשל: סעיף 78י(ב), סעיף 78יח, סעיף 82(ה)). והשאלה, כאמור, הייתה אם התקנון האחיד גובר על הסכם הרציפות. אך, לבסוף נפסק שסעיף 11, כמו גם הסכם הרציפות, לא התבטל. אלא, נקבע כי יש לפרש את הסכם הרציפות באופן שההסכם והתקנון האחיד יוכלו להתיישב יחדיו.
לאחרונה הובהר וחודד כי הסכם הרציפות כולו שריר וקיים ולא רק הוראת סעיף 11 לפיו (עק"ג (ארצי) 43131-11-20 שלום חרזי – מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (29.5.22)):
"בבג"ץ קוריצקי נפסק בהקשרו של הסכם רציפות הזכויות שהמדינה היא צד לו, כי ’הסכם הרציפות, שעל פיו נהגו המדינה והקרנות במשך למעלה מ-30 שנה – לא בוטל, והוראותיו לא שונו עם תיקונו של חוק הפיקוח‘".
יצוין כי קיימת הוראה דומה, בסעיף 10 להסכם הרציפות ,לגבי מבוטח שפרש מ-"גוף", היינו, מגוף מבוטח על ידי קרן ולא מהמדינה:
"פרש עובד פרישת זיקנה מגוף, יקבל את הגימלה המגיעה לו מן הקרן, והגימלה בעד השירות במדינה תהיה לפי חוק הגימלאות. המשכורת הקובעת תהיה המשכורת הקובעת של העובד בעת פרישתו מהגוף ובלבד שהדרגה לפיה מחושבת משכורת זו לא תעלה על הדרגה הגבוהה ביותר הקיימת לפי הסכמי העבודה בשירות המדינה לגבי סולם הדירוג בו שובץ העובד העובר ערב עזיבתו את שירות המדינה…".
יישומו של בג"ץ קוריצקי עורר שאלות ומחלוקות נוספות בין המדינה לבין קרנות הפנסיה. מדינת ישראל וקרנות הפנסיה עתרו בבקשה לדיון נוסף בבג"ץ. בקשתם נידונה בדנג"ץ 7730/15 מדינת ישראל נ' קוריצקי (23.2.2016)) ונדחתה תוך שצוין כי מצופה מהעותרות (המדינה והקרנות) " ליצור שיתוף פעולה עם הגורמים המדינתיים הרלבנטיים וכן עם ההסתדרות, כדי לאסוף את הנתונים ולבצע את פסק הדין כהלכתו, ובמקום שבו הדבר לא יהא אפשרי אובייקטיבית, חזקה שיימצאו פתרונות הוגנים בקירוב – בהסכמת הגורמים הרלבנטיים, לרבות ההסתדרות".
לבסוף הגישו המדינה וקרנות הפנסיה הסדר מוסכם שקיבל תוקף של החלטה (החלטה מיום 25.10.18 בבג"ץ קוריצקי, צורפה כנספח 3 לתצהיר של מומחה התובע, מר זילברברג). החלק הרלוונטי מהסדר לעניינינו מופיע בסעיף 13:
"בקצבת חודש נובמבר 2018 (שתשולם ביום 30.11.18) גמלאים שלא הגישו בקשה בהתאם לסעיף 9 לעיל, יקבלו, לאחר עדכון קצבתם לפי הנוסחה המוסכמת, גם הפרשי קצבה בהתאם…
במקרים חריגים בהם יתעורר קושי לשלם הפרשים עד ליום 30.11.18, נוכח הצורך לערוך חישוב מחודש של שיעור הקצבאות כך שלא יעלה על 70% מהמשכורת הקובעת הגבוהה יותר, ישולמו הפרשים בגין העבר כאמור בקצבת חודש דצמבר 2018 (עד ליום 31.12.18)". (ההדגשה לא במקור י.מ.ל).
על רקע ההלכות העקרוניות שלעיל נפנה לבחון אם קג"מ הפחיתה את שיעור השתתפותה בגמלה כדין.
דיון והכרעה
מסקנותינו להלן מיוסדות בעיקר על ההוראות הנורמטיביות שחלות על ההסדר הפנסיוני של התובע עם המדינה ועם קג"מ. עדויות הצדדים ביחס לנוהגה של קג"מ ביישום הסכם הרציפות ברצף, אף כי יש בהן כדי להוות שיקול פרשני, הן בעלות משקל נמוך יותר ביחס ללשונו של החוק, התקנון האחיד והסכם הרציפות.
מעבר לכך שלשונו של החוק (או ההסכם) היא נקודת המוצא במלאכת הפרשנות ועיקרה, מקום שמדובר בהסכמים מסדר נורמטיבי גבוה, שכוננו ונוסדו על ידי המדינה או בשיתוף פעולה עמה, להבדיל מהסכם בין גופים פרטיים, לשון ההסכמים מקבלת משנה תוקף. בכלל זאת ראוי להזכיר כי מקום בו עסקינן בפרשנות הנוגעת להסדרים פנסיוניים "ככל שנותר ספק בדבר פרשנותם של הוראות הסכם הרציפות הנ"ל… יש להעניק להוראותיו של ההסכם, המעגן זכויות בתחום הביטחון הסוציאלי – פרשנות לטובת הגמלאי" (בג"ץ קוריצקי).
האם קג"מ הפחיתה את שיעור השתתפותה בגמלה כדין?
נקודת הפתיחה לדיונינו היא שהמדינה והקרן פעלו בדרך שאינה עולה בקנה אחד עם הוראות הסכם הרציפות. זאת, בנפרד לשאלה אם התובע צבר זכויות גמלה ביתר (מעבר ל-70%). נסביר.
הסכם הרציפות אינו שותק ביחס למצב שבו עובד צבר זכויות גמלה ביתר. אלא, הוא קובע בצורה ברורה ומפורשת בסעיף 9(ב) להסכם שני דברים: האחד, שיש להפחית את צבר הזכויות חזרה ל-70%; והשני, שהמדינה, ולא הקרן, היא זו שצריכה להפחית את צבר הזכויות – "עלה שיעור אחוזי הגימלה על שבעים אחוז מהמשכורת הקובעת, יופחת השיעור העודף מהגימלה המשתלמת על ידי המדינה".
בעניינינו, קג"מ הייתה זו שהפחיתה את חלקה בגמלה ולא המדינה. מחדל זה של הנתבעות לא קיבל מענה ענייני מצדן. המדינה לא התייחסה לחריגה זו מהוראת סעיף 9(ב) להסכם הרציפות כמו גם לטענות השונות שהעלו התובע וקג"מ ביחס לפרשנות הסכם הרציפות כלל. קג"מ מצידה טענה שההסדר הפנימי בין המדינה לבין קג"מ ביחס לגוף שיפחית את גובה הגמלה, אינו עניין לתובע ואף פועל לטובתו. בסעיף 107 לסיכומיה היא הוסיפה שהרציונל להסדר הוא שהמדינה מבקשת לתמוך בקרנות הפנסיה הוותיקות עקב מצבן הגרעוני.
אלא שטענתה של קג"מ מניחה את הרצוי והיא איננה מקובלת עלינו. כיוון שקג"מ מניחה שהיה מקום להפחית את שיעור הגמלה של התובע מלכתחילה, היא יכולה לטעון שהתובע הרוויח מכך שהיא זו שהפחיתה את שיעור השתתפותה בגמלה. טענת קג"מ, לפיכך, שלתובע אין עניין בהסדר הפנימי שלה עם המדינה בנושא זהות המוסד המפחית, מניחה את הרצוי. כמו כן, אין ברציונל שקג"מ הצביעה עליו כדי לבסס מבחינה נורמטיבית את סטייתן של המדינה וקג"מ מהוראות הסכם הרציפות.
דעתנו, כפי שעוד נרחיב להלן, היא שונה. איננו סבורים שהתובע הגיע לגמלה המרבית, כך שקג"מ לא הייתה רשאית להפחית את שיעור השתתפותה בגמלה. דעתנו, למעשה, עולה בקנה אחד עם עמדת המדינה, כפי שזו השתקפה ממכתבי התשובה שלה לתובע בעניין זכאותו למענק שנים עודפות (ר' לעיל).
זאת ועוד, הוכח בפנינו גם במסגרת הליך זה שלו הייתה המדינה זו שצריכה לקבל החלטה אם יש מקום להפחית חלקה בגמלת התובע, היא לא הייתה עושה כן. כך עלה מעדותה של הגב' צייגר, שכאמור העידה מטעם המדינה. הגב' צייגר הבהירה בחקירתה הנגדית שהתובע לא רק שלא עבר, את הגמלה המרבית אלא גם שאם קג"מ לא הייתה מפחיתה את שיעור השתתפותה, המדינה הייתה משלמת לתובע לפי אותו שיעור ואת אותו סכום שהיא שילמה לו (עמ' 61 לפרוטוקול):
"עו"ד סעדון לוי: מתי המדינה מפחיתה את חלקה בגמלה של המבוטחים?
העדה, גב' צייגר: אז אמרתי לך, הפניתי אותך לסעיף 32 ב' לחוק שירות המדינה גמלאות. רשום שם, סעיף 32 ב' מתייחס לכך, שאם אדם מקבל קצבה נוספת, הוא לא יכול לקבל יותר מהתקרה.
עו"ד סעדון לוי: שהתקרה היא?
העדה, גב' צייגר: במקרה,
עו"ד סעדון לוי: 70% מהמשכורת הקובעת הגבוהה?
העדה, גב' צייגר: מהמשכורת הקובעת הגבוהה ביותר.
עו"ד סעדון לוי: ואז במצבים כאלה
העדה, גב' צייגר: במצבים כאלה,
עו"ד סעדון לוי: המדינה תפחית את חלקה,
העדה, גב' צייגר: בוודאי, אני אתן לך דוגמה, אם אדם מקבל קצבה מהמדינה ומקבל מצה"ל, אדם יכול לקבל קצבה מהמדינה ומהעירייה, אדם יכול לקבל קצבה מהמדינה ומהסוכנות, אדם יכול לקבל קצבה, מוגדר כאן בסעיף 32, אם בעניין הסכמי רציפות זכויות זה גם כמו שתי קצבאות, אם בעניין,
עו"ד סעדון לוי: כלומר, במקרה שלנו, של התובע, בנסיבות הספציפיות שלו גם אם קג"מ לא הייתה מפחיתה את חלקה מ-35% ל-29%, המדינה עדיין הייתה משתתפת באותו שיעור, למדינה זה לא משנה,
העדה, גב' צייגר: מה זה משתתפת באותה שיעור? המדינה,
עו"ד סעדון לוי: משלמת לו את חלקה?
העדה, גב' צייגר: המדינה הייתה משלמת בהתאם למה שמגיע, היות ולפי סעיף 32 ב' לחוק, הוא לא עובר את התקרה.
עו"ד סעדון לוי: מעולה. בסדר גמור".
אם כן, מעדותה של הגב' צייגר עולה, ככל שסעיף 9(ב) להסכם הרציפות היה מיושם כלשונו והמדינה, ולא קג"מ, הייתה זו שבוחנת אם עליה להפחית את שיעור הגמלה של התובע, הגמלה לא הייתה מופחתת.
זה המקום להזכיר שתכליתו של הסכם הרציפות הוא, בין היתר, להשוות את זכויות הפרישה של העובדים שעברו לשירות המדינה מגוף מבוטח לזכויותיהם של עובדי המדינה בפנסיה תקציבית. במקרה דנן, אם קג"מ לא הייתה מפחיתה את שיעור השתתפותה בגמלת התובע לא היה בכך כדי להשוות לחלוטין את מצבו לעובד דומה שהועסק רק בשירות המדינה. לעומת זאת, אם התובע היה מועסק רק בשירות המדינה הגמלה שלו הייתה גבוהה יותר שכן היא הייתה מתבססת כולה על שכרו האחרון בשירות המדינה. טענת התובע שהוא זכאי לקבל את מלוא הגמלה מקג"מ משפרת במידה מסוימת את מצבו ומצמצמת את הפער בין זכויותיו הפנסיוניות עם עובדים דומים בפנסיה תקציבית שהועסקו רק בשירות המדינה. טענתה של קג"מ, לעומת זאת, והגישה שהיא מייצגת, מרחיבה את הפער בין עובדים דוגמת התובע, לבין עובדים בפנסיה תקציבית שהועסקו רק בשירות המדינה. זאת, בניגוד לתכליתו של הסכם הרציפות.
עד כה התמקדנו בתוצאה המשפטית הראויה והמסתברת לאור הוראת סעיף 9(ב) סיפא להסכם הרציפות. הוראה שלפיה על המדינה האחריות להפחית את גמלת העובד במקרה שהוא צבר זכויות גמלה ביתר. עתה נעבור לדון בסעיף 9 להסכם הרציפות בכללותו ובמיוחד בשאלה אם " המשכורת הקובעת" המצוינת בסעיף 9(ב) היא המשכורת הקובעת הגבוהה ביותר, כפי שטען התובע, או המשכורת הקובעת לפי תקנון הקרן, כפי שטענה קג"מ.
נקדים את המאוחר ונאמר כבר עתה שהעדפנו את פרשנותו של התובע. בהתאם לכך, מסקנתנו היא שהמקרה בו נדרשת המדינה להפחית את השיעור העודף מהגמלה הוא רק כאשר שיעור אחוזי הגמלה שצבר העובד עולה על שבעים אחוז מהמשכורת הקובעת הגבוהה יותר.
לנוחיות הדיון ורצף הקריאה נזכיר את הוראות סעיף 9(א) להסכם הרציפות: "בכל מקרה לא יעלה שיעור אחוזי הגימלה על שבעים אחוז מהמשכורת הקובעת הגבוהה ביותר במדינה או בקרן שלפיה משתלמת הגימלה".
לצד זאת קובע סעיף 9(ב) כי אם "עלה שיעור אחוזי הגימלה על שבעים אחוז מהמשכורת הקובעת, יופחת השיעור העודף מהגימלה המשתלמת על ידי המדינה".
סעיף 9 להסכם הרציפות עושה שימוש בין שני מונחים שיש להבין את הקשר ביניהם – "המשכורת הקובעת הגבוהה ביותר" שמוזכרת בסעיף 9(א) ו-"המשכורת הקובעת" המוזכרת בסעיף 9(ב). המונח "המשכורת הקובעת" מוגדר בסעיף 1 להסכם הרציפות – "כמשמעותה בחוק הגימלאות לגבי הגימלה המשתלמת על ידי המדינה או המשכורת לפיה מחושבת הגימלה המשתלמת על ידי הקרן".
מהגדרה זו אנו למדים כי משמעותה של "המשכורת הקובעת" תלויה בזהות המוסד המשלם. ככל שהמדינה היא המוסד המשלם והקרן היא המוסד המשתתף, המשכורת הקובעת היא בהתאם לחוק הגמלאות. לעומת זאת, כאשר הקרן היא המוסד המשלם והמדינה היא המוסד המשתתף, המשכורת הקובעת היא אותה משכורת שלפיה מחושבת הגמלה המשתלמת על ידי הקרן. היינו "משכורת קוריצקי" שנקבע שעל הקרן לשלם לפי בג"ץ קוריצקי.
בהתאם לסעיף 1 להסכם הרציפות, כיוון שבמקרה הנידון הגמלה משתלמת על ידי המדינה, ההגדרה של "המשכורת הקובעת" היא ההגדרה שלפי חוק הגמלאות. מכאן יש לפרש את סעיף 9(ב) המשתמש במונח "המשכורת הקובעת" כמשמעותה בחוק הגמלאות.
פרשנות זו של סעיף 1 – הגדרת "המשכורת הקובעת" – עולה בקנה אחד עם הוראת סעיפים 10 ו-11 להסכם הרציפות: כשם שבסעיף 10 נאמר ש"המשכורת הקובעת תהיה המשכורת הקובעת של העובד בעת פרישתו מהגוף"; ובסעיף 11 נאמר שהמשכורת הקובעת תהיה "המשכורת הקובעת של העובד בעת פרישתו משירות המדינה"; כך קובע סעיף ההגדרות ש"המשכורת הקובעת" נקבעת בהתאם למוסד המשלם – המדינה או הקרן. בדומה לכך נקבע בבג"ץ קוריצקי, באופן שאינו משתמש לשני פנים:
"הסכם הרציפות מורה כי בכל מקרה…המשכורת הקובעת במוסד המשתתף תהיה זו שבמוסד המשלם".
במילים אחרות ולעניינינו – הסכם הרציפות מורה כי המשכורת הקובעת בקג"מ תהיה המשכורת הקובעת במדינה. ודוק, הקביעה בבג"ץ קוריצקי שהמשכורת הקובעת בקרן תהיה המשכורת הקובעת במדינה, לא אומרת שעל הקרן לאמץ את המשכורת הקובעת במדינה. אלא, שעל הקרן לחשב את המשכורת הקובעת אצלה כאילו שהיא המשיכה לבטח את העובד גם בתקופת עבודתו בשירות המדינה. כך בג"ץ שילב בין ההוראה שאומרת שהמשכורת הקובעת בקרן תהיה זו שבמדינה (סעיף 11 סיפא) ובין ההוראה שאומרת שהגמלה בעד השירות בגוף תהיה לפי תקנות הקרן (סעיף 11 רישא).
לתוצאה דומה אנו מגיעים גם כאשר קוראים את סעיפים 9(א) ו-9(ב) להסכם הרציפות כמכלול, ואת סעיף 9(ב) כהמשך לעיקרון העל הקבוע בסעיף 9(א). כך, בעוד סעיף 9(א) אוסר על תשלום גמלה בשיעור גבוה מ-70% מהמשכורת הקובעת הגבוהה יותר, סעיף 9(ב) קובע שבמקרה ששיעור הגמלה גבוה מ-70% "מהמשכורת הקובעת" יש להפחית את השיעור העודף. אף אם סעיף 9(ב) לא היה נוקט במילים "מהמשכורת הקובעת", ניתן היה להבין שמדובר היה בהוראת המשך לסעיף 9(א) המתייחסת למקרה שבו שיעור הגמלה המצטבר עולה על 70% מהמשכורת הקובעת הגבוהה יותר. אכן, המילים "המשכורת הקובעת", על פי פרשנותו המילולית של סעיף 9 כמכלול, מתייחסים למילים "המשכורת הקובעת הגבוהה יותר" שבסעיף 9(א). פרשנות מילולית זו עולה בקנה אחד גם עם תכליתו של הסכם הרציפות כהסכם שנועד להסדיר "רצף של זכויות" להבדיל מ-"צירוף של זכויות" (כמשמעותם בבג"ץ קוריצקי). זאת בניגוד לפרשנות קג"מ לפי המילים "המשכורת הקובעת" מתייחסות ל"משכורת קוריצקי". פרשנות היוצרת שני בסיסי שכר שונים לתחשיב שיעור הקצבה המרבי.
אם כן, מן ההוראות שלעיל עולה שהאיסור לשלם גמלה בשיעור העולה על 70% והחובה להפחית את השיעור העודף, רלוונטי רק אם וכאשר שיעור הגמלה גבוה מ-70% מהמשכורת הקובעת הגבוהה יותר.
כאמור, המשכורת הקובעת הגבוהה יותר בעניינו היא זו של המדינה – 21,470.70 ₪. בהתאם לסעיף 9 להסכם הרציפות זכאי התובע לגמלה שלא תעלה על 70% מהמשכורת הקובעת במדינה, בסך של 15,029.55 ₪. לו הייתה משלמת קג"מ לתובע את חלקה המלא, היינו, גמלה לפי 35% מהמשכורת הקובעת אצלה, הוא היה מקבל בסך הכול 13,215.58 ₪ (8,424.63 ₪ מהמדינה לפי 40.83% ממשכורת קובעת של 21,470.79 ₪; ו-4,790.95 ₪ לפי 35% ממשכורת קובעת של 13,688.43 ₪). בהנחה שסעיף 9(ב) מורה להפחית את שיעור הגמלה רק במקרה שהיא עולה על 70% מהמשכורת הקובעת הגבוהה ביותר (15,029.55 ₪), ומכיוון שהגמלה הכוללת (מהמדינה ומהקרן) שהיה התובע מקבל אם קג"מ הייתה משלמת לו לפי 35% אינו עולה סכום זה, קג"מ לא הייתה רשאית להפחית את השתתפותה בגמלה.
על בסיס הנתונים המפורטים לעיל, ובהנחה שסעיף 9(ב) מורה להפחית את שיעור הגמלה רק במקרה שהוא עולה על 70% מהמשכורת הקובעת הגבוהה, ניתן להבין מדוע המדינה טענה שהתובע לא הגיע לגמלה המרבית ומדוע העידה הגב' צייגר שהמדינה לא הייתה מפחיתה לתובע את אחוזי הגמלה.
מסקנותינו שלעיל מסירים מן הדרך את המכשול הלכאורי שקג"מ הציבה בפנינו. כאמור, קג"מ טענה שאם היא לא הייתה מפחיתה את שיעור השתתפותה, היה התובע זכאי לגמלה בשיעור העולה על 70%. אך טענה זו של קג"מ היא פועל יוצא של ההנחה השגויה שבסיס השכר ממנו גוזרים את שיעור הגמלה הינו השכר הקובע אצלה. כיוון שהשכר הקובע אצלה נמוך יותר מהשכר הקובע במדינה, הגמלה המרבית – בשיעור 70% מהמשכורת הקובעת – אף הוא נמוך יותר.
לפיכך ועל רקע דיונינו לעיל, גובה ההשתתפות של קג"מ בגמלה של התובע צריך להיות 35% מתוך השכר הקובע אצלה. המדינה אינה רשאית, מנגד, להפחית את שיעור ההשתתפות שלה בגמלה.
עיינו בפסק הדין שניתן בהליך ק"ג (ירושלים) 32168-10-19 תמר אורנשטיין – מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (בניהול מיוחד) (2.9.21) ושעסק בסוגיה דומה לזו שבהליך דנן ( עניין אורנשטיין) אך פרש אחרת את סעיף 9 להסכם הרציפות.
אף שאנו מסכימים עם כך שההקשר החקיקתי תומך בכך שעובדים שעברו מקג"מ לשירות המדינה לא יקבלו יותר מעובדים שהועסקו רק בשירות המדינה, לא מצאנו שהפרשנות שלנו לסעיף 9 תסכל תכלית זו. כך, בעניינינו, ככל שהתובע היה מועסק רק בשירות המדינה הגמלה שלו הייתה גבוהה יותר. זאת, אף אם קג"מ תשלם לו 35% מהשכר הקובע אצלה, כיוון ששיעור הגמלה מקג"מ מחושב משכר קובע נמוך יותר ("שכר קוריצקי").
שיקול פרשני נוסף התומך במסקנתנו נעוץ בתוצאה האבסורדית הנגזרת מהדרך בה יישמו הנתבעות את הסכם הרציפות. כפי שצוין לעיל, על רקע טענותיהן הגיעה כל אחת מהנתבעות למסקנה הפוכה ביחס לזכאות התובע למענק שנים עודפות – בעוד שהמדינה טענה שהתובע אינו זכאי למענק שנים עודפות כיוון שהוא לא מקבל את הגמלה המרבית, קג"מ טענה שהיא הפחיתה את שיעור השתתפותה כיוון שהתובע צבר זכויות מעבר לגמלה המרבית. גישתנו, לעומת זאת, מיישרת בין ההדורים ומובילה לכך שהתובע לא עבר את הגמלה המרבית ולכן אינו זכאי למענק שנים עודפות מצד מי מהנתבעות.
התובע הפנה, ובצדק, להוראות מתווה ההסכמות שהגיעו אליו הגופים המשלמים לצורך יישומו של פסק דין קוריצקי (נספח 1 לתצהירו של המומחה מטעם התובע) בו נכתב, בין היתר, כך – "במקרים חריגים בהם יתעורר קושי לשלם הפרשים עד ליום 30.11.18, נוכח הצורך לערוך חישוב מחודש של שיעור הקצבאות כך שלא יעלה על 70% מהמשכורת הקובעת הגבוהה יותר, ישולמו הפרשים בגין העבר כאמור בקצבת חודש דצמבר 2018 (עד ליום 31.12.18)". לשון ההסכם מכירה בכך שגבול הקצבאות הינו 70% מהמשכורת הקובעת הגבוהה יותר. היינו, שהגבול הינו ערך כספי ולא שיעור מסוים באחוזים.
לא למותר לציין גם את הערתו של כב' השופט רובינשטיין בדנג"ץ קוריצקי:
"לא אכחד כי הטענה לפיה תוצאתו הסופית של פסק הדין חוטאת במובן מסוים לעקרון השוויון, העומד בבסיס פרשנות ההסדרים הפנסיוניים, היתה מעיקרא שובת לב… כך, שכן על פני הדברים, המבוטחים שבוטחו בשלב שני של חיי עבודתם בפנסיה תקציבית, לאחר שהיו מבוטחים בפנסיה צוברת, זוכים לפי פסק הדין להטבה הבאה לידי ביטוי בזכאות לגמלה מוגדלת אף בתקופה בה בוטחו בפנסיה צוברת. ואולם, במישור המשפטי נזכור, כי המחוקק הוא שמצא מעיקרא להבחין בין עובד המדינה (בגלגול הקודם, בטרם ביטול הפנסיה התקציבית ברובה) לבין העובד מחוץ לשירות המדינה, הן בעצם הענקתה של הפנסיה התקציבית והן בחקיקתן והתקנתן של נורמות שונות המקשות על שינויים בהסדרים הקיימים, כדוגמת ההסדר נשוא ענייננו, בסעיף 11 להסכם הרציפות וסעיף 63א לתקנון האחיד".
אשר לטענות קג"מ שפרשנות התובע לא יושמה מעולם על ידי הקרנות – ראשית, כי לא הוכח נוהג מסוים לכאן או לכאן שיתמוך בעמדת מי מהצדדים; שנית, עמדת המדינה, כפי שזו השתקפה מחומר הראיות, הייתה שהאיסור לשלם גמלה בשיעור העולה על 70% נבחן ביחס לבסיס המשכורת הקובעת הגבוהה יותר; ושלישית, טיעוני הצדדים ביחס לנוהג כזה או אחר ומשקלם זניח יחסית שכן השאלות שבמחלוקת הן שאלות שנולדו לאחר ובעקבות בג"ץ קוריצקי (מאוקטובר 2015) שלמעשה עדיין מתנהל. בנסיבות אלו אין מקום לדבר על נוהג מחייב במידה כזו שיכריע את הכף לכאן או לכאן.
כיצד יש לחשב את "שיעור אחוזי הגימלה"?
כאמור, קג"מ טענה שגם אם היא לא הייתה רשאית להפחית את שיעור הגמלה, היא עדיין לא הייתה צריכה לשלם 35% מהמשכורת הקובעת אצלה, אלא 31.6% בלבד. זאת, בהתאם לסעיף 8(א) להסכם הרציפות.
סעיף 8(א) להסכם הרציפות אומר כך:
"שיעור אחוזי הגימלה מטעם קרן יהיה בהתאם לגיל הכניסה לראשונה לקרן או למדינה, הכול לפי המוקדם יותר ובהתאם לאחוזי הגימלה שנקבעו בתקנות הקרן.
הוציא עובד לאחר 1 בינואר 1972 כספים שהקנו לו וותק פנסיוני בקרן, ולגבי עובד שהיה מבוטח בקרן פועלי הבניין – אם הוציא את הכספים מקרן זו לאחר 1 בינואר 1967, או קיבל הטבות פרישה משירות המדינה לאחר 1 באפריל 1971, ייקבע שיעור אחוזי הגימלה בהתאם לגיל בו נכנס לראשונה לקרן או למדינה.
שיעור הפנסיה לכל שנת חברות בקרן יהיה השיעור המתקבל מחלוקת אחוז הפנסיה אותו זכאי היה העובר לקבל אילו נמשכה חברותו בקרן ברציפות מיום כניסתו לראשונה לשירות המדינה או לקרן, הכול לפי המועד המוקדם יותר, במספר השנים מיום תחילת שירותו במדינה או מיום תחילת חברותו בקרן, הכול כאמור לפי המועד המוקדם יותר, ועד הגיעו לגיל הפרישה – 65 לגבר ו-60 לאישה. שיעור זה ייקרא להלן 'השיעור השנתי הממוצע'.
חישוב שיעור הפנסיה לעובד בהתאם לסעיף זה יהיה מכפלת ה'שיעור השנתי הממוצע' במספר שנות החברות בפועל בקרן עד גיל 65 לגבר – 60 לאישה, למעט התקופה בעדה הוצאו כספים מן הקרן כאמור לעיל".
להשלמת התמונה, סעיף 8(ב) קובע כי "שיעור אחוזי הגימלה מטעם המדינה יהיה שני אחוז מן המשכורת הקובעת של העובד עבור כל שנת שירות בכפיפות להוראות חוק הגימלאות".
קג"מ טענה שהתובע אינו רשאי לבחור, היכן שנוח לו, אילו הוראות מהסכם הרציפות יחולו ואילו לא. לשונו של הסעיף, היא טענה, מורה שחישוב הפנסיה צריך להיות בהתאם לתחשיבה.
התובע טען מנגד בסיכומיו שפרשנות קג"מ לסעיף 8 סותרת את הוראות התקנון האחיד לפיו שיעור הגמלה לא יפחת מ-2% לשנה, אלא אם המבוטח משתייך לקבוצת עמיתי תקופת הביניים. מטרתו של סעיף 8, הוא טען, היא למנוע ניצול לרעה של מנגנון ההאצה הטמון בטבלאות שיעורי הפנסיה לפיו ככל שתקופת הביטוח של המבוטח קצרה יותר, כך הוא זכאי לצבירה גבוהה יותר החורגת מ-0.1665% לחודש, או 2% לשנה. מנגנון זה נועד לסייע במקרים בהם לא היה לעובד שנקלט אפשרות לעבוד משך זמן רחב יותר, כגון עולה חדש שלא נותרו לו די שנים לצבור זכאות לפנסיה מלאה. אך ניתן לעשות במנגנון שימוש לרעה על ידי מבוטחים שמספר שנות החברות שלהם בקרן היה מועט עקב נסיבות שאינן מצדיקות זכויות מיטיבות כדוגמת הפסקה ארוכת שנים שביצעו בביטוח או משיכת זכויות בגין תקופות חברות קודמות. בהתבסס על תכלית זו עוגן סעיף 8 בו נקבע מנגנון חישובי לפיו ניתן לקחת בחשבון גם את תקופת הביטוח הקודמת במדינה, אם היתה (דבר שהקטין את השיעור שבו משתתפת הקרן בפנסיה המשותפת) וגם הפסקות ביטוחיות אשר בוצעו במהלך התקופה הנדרשת לחישוב. זאת כדי למנוע תשלום גמלה בשיעור ממוצע שנתי מוגדל מקום שבו ניתן היה לצבור אותו בפועל. עוד טען התובע שקג"מ לא עשתה שימוש בפועל בסעיף 8 לאורך השנים וכי יישומו על פי שיטתן יביא לתוצאות אבסורדיות לגבי מבוטחים.
אשר לדעתנו, אין לנו אלא להסכים עם טענות התובע בסיכומיו.
ראשית יצוין כי קג"מ עצמה מודה בסעיף 55 לסיכומיה שעל פי התקנון כי "קיימת הוראה [בתקנון הקרן] לפיה שיעור הקצבה לא יפחת מ-2% לשנה". הוראה זו, הרלוונטית למבוטחים שאינם "עמיתי תקופת הביניים" (מבוטחים שחודש הביטוח הראשון שלהם הוא נופל בינואר-מרץ 1995) סותרת את פרשנותה לסעיף 8 ויישומו. אמנם, היא ממשיכה וטוענת שלצד הוראה זו "עומדת ההוראה לפיה בכל מקרה לא יעלה שיעור הקצבה על 70% (המופיעה בסעיף ההגדרות בפרק א' לתקנון האחיד)" ויש לקרוא את ההוראות יחדיו, אך איננו שותפים למסקנה זו של קג"מ.
את סעיף 8 יש לפרש באוריינטציה לתכליתו. בנושא זה, מסכימים אנו עם התובע שתכליתו של סעיף 8 נועדה למנוע ניצול לרעה של מנגנון ההאצה הטמון בטבלאות שיעורי הפנסיה. כאמור, מנגנון ההאצה קובע למעשה שככל שהוותק של עובד מסוים קצר יותר, כך שיעור הפנסיה שנצבר לזכותו יהיה גדול יותר. ואכן, בפסיקה נידונו מקרים בהם עובדים ביקשו ליהנות ממנגנון ההאצה בסיטואציות בהן הוותק הביטוחי הקודם שלהם הוחרג כתוצאה מסיבה כזו או אחרת, כגון קבלת הטבות פרישה, ונקבע שיש להסתכל על "התקופה הכוללת" של עובדים אלו, במסגרת חישוב שיעור הפנסיה הנצבר שלהם. כך נקבע (ע"ע (ארצי) 327-05 תמרה זסלנסקי – מבטחים – מוסד לביטוח לאומי סוציאלי בע"מ (17.10.06):
"אין לאבחן לעניינו, בין חבר מבטחים מלכתחילה, שהוציא את כספי ההפרשות לרבות בגין פיצויי פיטורים והמשיך לאחר מכן את חברותו בקרן; לבין חבר קרן אחרת שעשה כן ולאחר מכן היה לחבר מבטחים; או עובד מדינה שקיבל פיצוי פיטורים ואיבד עקב כך זכאות פנסיונית עתידית ולאחר מכן היה לחבר מבטחים. לכל אלה צריך להיות דין אחד באשר לאופן בחינת רצף תקופת ביטוחם במבטחים…
קרן הפנסיה על פי טיבה מושתתת על ערבות הדדית בין חבריה. עיקרה הוא שדור המצטרפים החדש מממן בדמי גמוליו לקרן את גמלת הדור הותיק הפורש, בבחינת 'דור לדור יביע אומר'. על מנת שתצטבר יתרה כספית מספקת למימון פנסיית הפורשים, לא בלתי סביר הוא שתוגבלנה זכויותיו של חבר בקרן המושך כספו ממנה – ובוחר לשוב ולהצטרף אליה לאחר מכן. לכן גם לא בלתי סביר הוא, להרתיע את החבר ממעשה שכזה, שהרי דור החברים הוותיק סומך על דמי גמוליו ומימונו את הזכויות הפנסיונית שלו, והוצאת דמי הגמולים על ידו פוגעת למעשה בזכות אותו דור הוותיק להבטיח קיומו בכבוד מגמלאות קרן הפנסיה. משום כך אין פסול ואך טבעי הוא, שזכויותיו של אותו חבר תקבענה על פי תקופת ביטוחו הפנסיוני הכוללת לרבות זו, שאינה נושאת זכות לפנסיה בהגיע החבר לגיל פרישה".
ר' בנוסף בש"א (ארצי) 499-06 נתיב קרן הפנסיה של פועלי ועובדי משק ההסתדרות בע"מ (בניהול מיוחד) – יוסף שטיינמן (18.2.09); ע"ב (ירושלים) 1904-00 זסלנסקי תמרה – מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי בע"מ (11.4.05).
סעיף 8(א) פותח ואומר ששיעור אחוזי הגמלה מטעם הקרן יהיה "בהתאם לאחוזי הגמלה שנקבעו בתקנות הקרן". והרי, על פי תקנות הקרן, כאמור, שיעור הגמלה השנתי אינו יורד מ-2% (0.1667% לחודש). ובלשון התקנון – שיעור אחוזי הגמלה "לחודש ביטוח רגיל החל מהחודש הקובע (באחוזים) (1) לגבי מבוטח שאינו מבוטח קבוצת הביניים – 0.1667%" (מתוך סעיף ההגדרות לתקנון האחיד; יצוין כי עד לחודש הקובע קיימת טבלה הקובעת את שיעור הקצבה לחודש בהתאם לתקופת ההצטרפות של המבוטח ותקופת הביטוח שגם בה השיעור השנתי לא יורד מ-2% לשנה). אין זכר בתקנון לכך שצריך להפחית את שיעור הגמלה השנתי מתחת ל-2% למבוטח שצבר מעל 35 שנות ביטוח. אלא, בהמשך להגדרת שיעור הקצבה החודשי שלעיל קובע סעיף ההגדרות – "שיעור קצבת זקנה (באחוזים) – שיעור השווה לצירוף שתי המכפלות האלה, ובכל מקרה לא יעלה שיעור זה על 70%: (1) מכפלת שיעור קצבה לחודש ביטוח רגיל לפני החודש הקובע (באחוזים) בסך חודשי הביטוח של המבוטח בתקופה שקדמה לחודש הקובע; (2) מכפלת שיעור קצבה לחודש ביטוח רגיל החל מהחודש הקובע (באחוזים) בסך חודשי הביטוח של המבוטח בתקופה החל מהחודש הקובע ועד להגיעו לגיל קצבת זקנה".
הינה כי כן, הגדרת "שיעור קצבת זקנה (באחוזים)" אינה אומרת שצריך להפחית את שיעור הגמלה השנתי למבוטח כדי שתוצאת צירוף המכפלות יסתכם ב-70%. אלא, עורכים חישוב רגיל ובכל מקרה לא נותנים למבוטח מעל ל-70%. היינו, מתעלמים מהחלק שעולה על 70%. אף סעיף 8(א) עצמו אינו מורה לנו לערוך את החישוב (על פי הנוסחה המפורטת בו) תחת ההנחה ששיעור הגמלה המצטברת אינו יכול לעלות על 70%.
זאת ועוד, יישומו של סעיף 8 לפי שיטתה של קג"מ יביא לתוצאה אבסורדית שאינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של הסכם הרציפות להבטיח רצף זכויות. זאת שכן, על פי שיטתה של קג"מ, ככל שהתובע היה עובד אצלה יותר שנים, "כוח" צבירת הזכויות שלו היה פוחת. ותק נוסף בעבודה בכללית היה מאט את קצב צבירת הזכויות שלו לגמלה.
על רקע האמור לעיל ובנסיבות המקרה של התובע, כיוון ששיעור הצבירה לאחר 35 שנות עבודה עומד באופן קבוע על 1.667% לחודש או 2% לשנה, יוצא שלמעשה אין מקום להפחית את שיעור ההשתתפות של קג"מ מתחת ל-35%. שיטתנו מובילה לכך שלאחר צבירה של 70% תמיד יצא ששיעור הפנסיה לכל שנת עבודה יעמוד על 2% (או 0.1667% לחודש).
פרשנות זו בה נקטנו מיישבת גם בין סעיף 8(א) רישא המורה ששיעור אחוזי הגמלה מטעם הקרן יהיה בהתאם לאחוזי הגמלה שנקבעו "בתקנות הקרן" לבין סעיף 8(א) המורה ששיעור הפנסיה (המוגדרת בהסכם הרציפות כ-"גמלה") יהיה בהתאם לנוסחת השיעור השנתי הממוצע. ככל שהנוסחה בסעיף 8(א) סיפא אינה מניחה שהמכנה (הגמלה המצטברת) אינו יכול להיות גבוה מ-70%, לא יצא מצב שלפי הנוסחה שיעור הגמלה השנתי יהיה פחות מ-2% והשלכותיה של הנוסחה יהיו רלוונטיות רק כלפי עובדים שנהנו מהסדר הצבירה המואצת מבלי שהם עבדו בפועל לאורך כל תקופת הביטוח.
הפרשנות שהצענו עולה בקנה אחד גם עם הדרך שבה קג"מ בעצמה מיישמת את ההוראות. כך עולה מעדותו של עו"ד סימון שהעיד מטעם קג"מ (עמ' 52 לתקנון):
"עו"ד סעדון לוי: שנייה, רק רגע, כשהיא מחשבת את קצבת, את הגמלה של המבוטחים שלה בנסיבות של רציפות זכויות. האם היא פועלת בהתאם לסעיף 8, מחשבת את אחוז הגמלה ואחר כך מבוצעות ההפחתות בהתאם לדרך, שבה היא רואה שזה צריך להתבצע?
העד, מר סימון: אחוז הגמלה, הסיפור של התקופה הכוללת כמעט ולא יודע אם קיים, בגדול קג"מ חישבה, מחשבת את שיעור הגמלה בהתאם להוראות התקנון האחיד.
עו"ד סעדון לוי: לא לסעיף 8?
העד, מר סימון: בהתאם להוראות התקנון, מה שקובעות התקנות בתקנון האחיד".
בהמשך לעדות זו, יש לציין, הודה עו"ד סימון שסך השנים שבהן חילקו לתובע את שיעור הפנסיה שלו (70%) כלל תקופות בהן הוא כלל לא עבד ולא בוטח (עמ' 54, ש' 21-24 לפרוטוקול):
"תקופות ביטוח כוללת, כפי שמציינת גם בסעיף 8 להסכם הרציפות, במועד הראשון, מועד הצטרפותו לראשונה ועד מועד פרישתו, יכול להיות ששם יש חודשים, לצורך העניין, שהוא לא בוטח לא ב'מדינה' ולא ב'קרן', ולכן התקופה הזאת יותר גבוהה".
מדבריו של עו"ד סימון עולה כי אף שתקופת עבודתו של התובע בפועל כבר זיכתה אותו בזכאות לפנסיה בשיעור 70%, קג"מ ביקשה למעשה להשוות את מצבו לאדם שעבד בפועל תקופה שאינה מזכה ב-70%, בניגוד גמור לתכלית הוראת סעיף 8 המתוקן להסכם הרציפות. התובע חצה את רף הוותק שהיה יכול לאפשר לו ליהנות ממנגנון הצבירה המואצת של שיעור הפנסיה ואין היגיון להכליל תקופות שהתובע כלל לא עבד ולא בוטח בהם במסגרת החישוב.
לפיכך, טענת קג"מ ששיעור ההשתתפות שלה צריך לרדת מ-35% ל-31.6% נדחית.
אחריות המדינה
כאמור, המדינה טענה שהיא אינה אחראית לשיעור הגמלה שקג"מ צריכה לשלם וכי אין לה יריבות עם התובע. טענה זו של המדינה על שני חלקיה, דינה להידחות.
ראשית, טענת המדינה עומדת בחזית גמורה לאמור בבג"ץ קוריצקי לפיו הגוף המשלם הוא הגוף שאחראי כלפי העובד:
"נטל תשלום מלוא הגמלה לזכאי מוטל על המוסד המשלם, שממנו פורש העובד לגמלאות וממנו עליו לקבל את מלוא הגמלה המגיעה לו. נטל זה מותנה, לכאורה, בכך שהמוסד המשתתף 'ימלא' אחר חובת השתתפותו בתשלום הגימלה – למוסד המשלם. ואולם, התקיימותו של תנאי זה איננה מותנית, כשלעצמה, במילוי חובת ההשתתפות במלואה בפועל. לשון העתיד ('ימלא'), שבה נוקט הסכם הרציפות, ביחס לעצם קיומה של חובת ההשתתפות של המוסד המשתתף (להבדיל מדרישת מילוי, בפועל, של חובת ההשתתפות), לצד מנגנון יישוב הסכסוכים הקבוע בסעיף 27 להסכם הרציפות, אשר עשוי להתכנס גם בעקבות תביעה אישית, ללא מעורבות של הגמלאי בהליך האמור – תומכת, לגישתי, בעמדתם של הגמלאים בסוגיה האמורה. פרשנות זו מגשימה את תכליתו של הסכם הרציפות, להסדיר (לצד ההסדר המהותי המעוגן בו) גם את 'הפן הטכני' שבתשלום הפנסיה לעובד, באמצעות הטלת חובת התשלום על מקום העבודה האחרון של העובד, וזאת כדי להקל על הגמלאי, ובמידה מסוימת גם על המעסיקים (ראו: דברי הנשיא ס' אדלר בפסק-הדין, מושא העתירות, וכן: ע"ע (ארצי) 61/10 נג'אר נ' מועצה מקומית כעביה (10.11.2010)). מכל מקום, ככל שנותר ספק בדבר פרשנותם של הוראות הסכם הרציפות הנ"ל, הרי שגם כאן יש לנקוט, לגישתי, בכלל שלפיו יש להעניק להוראותיו של ההסכם, המעגן זכויות בתחום הביטחון הסוציאלי – פרשנות לטובת הגמלאי"
מדברים אלו עולה שהאחראית העיקרית לכך שהתובע יקבל גמלה מלאה היא דווקא המדינה. עניינו של התובע אינו כרוך בשאלות פרטניות הנוגעות לנתוני העסקתו. נתוני ההעסקה של התובע אינם שנויים במחלוקת וכל שנותר היה לחשב את גובה הפנסיה שהתובע זכאי לה על פי חוק הגימלאות, התקנון האחיד והסכם הרציפות. לו הייתה המדינה עורכת את החישוב בהתאם לכללים המקובלים אצלה (ר' לעיל חקירתה של הגב' צייגר) לפיהם הגמלה מחושבת מתוך השכר הקובע הגבוה יותר, שיעור זכאותו של התובע לא היה מופחת. במקרה כזה ככל שלקג"מ הייתה טענה כלשהי כלפי שיטת חישובה של המדינה, היה עליה להתדיין על כך בינה לבין המדינה, כפי שנקבע בבג"ץ קוריצקי.
שנית ובהמשך לדיונינו לעיל, ככל שהיה מקום להפחית את גמלת התובע, המדינה ולא קג"מ הייתה צריכה לעשות כן. כך לפי סעיף 9(ב) להסכם הרציפות. מחדל זה של המדינה וקג"מ מחריף לאור מסקנתנו שכלל לא היה מקום להפחית את גמלת התובע. עובדה זו עלתה, כאמור, ממכתבי התגובה של המדינה לתובע בעניין זכאותו למענק שנים עודפות שהמדינה דחתה מן הטעם שהוא לא היה זכאי לגמלה המרבית. מסקנה זו עלתה גם מחקירתה של הגב' צייגר (ר' לעיל) לפיה אם קג"מ לא הייתה מפחיתה את שיעור השתתפותה, גם המדינה לא הייתה מפחיתה את שיעור התשלום שלה.
התנהלותן של הנתבעות הביאה לכך שחיובן כלפי התובע צריך לחול כלפיו ביחד ולחוד.
סוף דבר
ההפחתה שביצעה קג"מ בשיעור הגמלה המועברת למדינה עבור התובע מ-35% ל-29.17% – בטלה. נקבע בזאת כי מיום 29.7.19 (מועד הגשת התביעה) שיעור הגמלה שעל קג"מ להשתתף בו הינו 35% מהשכר הקובע (קוריצקי).
על הנתבעות לשלם לתובע, ביחד ולחוד, את הפרשי הפנסיה שנוצרו כתוצאה מהפחתת שיעור ההשתתפות של קג"מ, בסך של 39,984 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום 1.8.17 (אמצע התקופה מפרישת התובע ועד הגשת התביעה).
מהסכום האמור יקוזז מענק שנים עודפות ששולם על ידי קג"מ.
נוכח מורכבות ההליך והצורך של התובע להיזקק לעד מומחה, על הנתבעות לשלם את הוצאות התובע, ביחד ולחוד, בסך 5,000 ₪ והוצאות שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪.
ניתן היום, כ"ה תשרי תשפ"ג, (20 אוקטובר 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .
מר שמואל רגב,
נציג עובדים
יפית מזרחי – לוי, שופטת
אב"ד
מר צבי ליברמן,
נציג מעסיקים