לפני
כבוד ה שופט מוחמד חאג' יחיא
התובעת
פלונית
ע"י ב"כ עו"ד אשר אביטן
נגד
הנתבעת
הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד עוזי לוי ועו"ד אורן רז
פסק דין
מונחת לפניי תביעה לפסיקת פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") בעטיה של תאונת דרכים אשר אירעה לתובעת ביום 17.8.2016 (להלן: "התאונה"). במועדים הרלבנטיים לתובענה, ביטחה הנתבעת את הרכב בו נהגה התובעת בביטוח חובה.
התאונה הוכרה כתאונת עבודה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") וקביעת הנכות על-ידו מהווה קביעה לפי דין לפי סעיף 6ב בחוק הפיצויים.
הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת אומדן הנזק.
התובעת (ילידת 1973), טוענת בין השאר ובעיקר, כי בתאונה זו היא נפגעה בכל חלקי גופה ובעיקר בכף רגל ימין. מאז התאונה חלה אצלה התדרדרות במצבה הכללי אשר באה לידי ביטוי בדיכאון, עליה חריגה במשקל, כאבים מופשטים בכל הגוף. בנוסף, החלה התובעת לסבול מרגישות באצבעות ומתחושת שריפה ברגל ימין. היא אובחנה כסובלת מפיברומיאלגיה בעקבות וכתוצאה מהתאונה. נוכח זאת, נפגע תפקודה הכללי ונגרע כושר השתכרותה באופן ממשי. הדבר בא לידי ביטוי בהפחתה המשמעותית בהיקף משרתה.
הנתבעת טוענת מנגד, בין השאר ובעיקר, כי התובעת מנסה להאדיר את נזקיה ללא כל אחיזה במציאות, נכותה במל"ל נקבעה רק החל מחודש 01/2020, כאשר עד אז לא נקבעו נכויות זמניות. להיקף הפחתת המשרה, טוענת הנתבעת כי דובר על מהלך יזום של התובעת אשר אינו קשור לתאונה, ובכל מקרה, לתובעת לא נגרמו נזקים של ממש כתוצאה ממנה.
הנכות הרפואית וראיות הצדדים
כאמור, התאונה הוכרה על-ידי המל"ל כתאונת עבודה. ועדה רפואית ראשונה קבעה לתובעת אי-כושר ולאחר מכן נכות זמנית למשך כ-3 חודשים. ביום 1.11.2016 נקבעה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 0%. בהמשך, לבקשת התובעת בגין החמרת מצב, עניינה נדון שוב במל"ל (ש' 22-17, ע' 2).
לאחר בדיקתה, ביום 31.5.2020 נקבעה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10% בגין מחלת הפיברומיאלגיה, לפי סעיף 35(1)(ב) בתוספת שבתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, זאת בתחולה מיום 7.1.2020. כמו כן, הוועדה לא מצאה להחיל את תקנה 15 בתקנות המוזכרות מאחר והתובעת נמצאה "מסוגלת לעבודה ועובדת".
אף אחד מהצדדים לא עתר להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל.
התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית והעידה בעצמה. מטעם הנתבעת הוגשו מסמכים רפואיים, דו"ח רציפות ביטוח וכן בקשה לזימון תעודות עובד ציבור של המל"ל.
אומדן הנזק – דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את מכלול החומר הקיים בתיק, שמעתי את עדות התובעת ונתתי את דעתי למכלול טענות הצדדים, נקבע בזאת גובה הפיצויים המגיע לתובעת לפי הפירוט הבא.
כאב וסבל
בהינתן מועד התאונה, גילה של התובעת ושיעור נכותה הרפואית, מעמיד בזאת את גובה הפיצוי בראש נזק זה על סך (מעוגל) 17,300 ₪.
הפסדי שכר
התובעת טוענת כי עובר לתאונה עבדה במשרה מלאה בתפקיד פקידותי. עקב התאונה, היא שהתה בחופשת מחלה וזאת עד יום 5.11.2019. עובר לתאונה שכרה עמד על סך כ-8,400 ₪. ואולם נוכח מכאוביה, משרתה הצטמצמה באופן משמעותי (5 שעות ביום; 3 ימים בשבוע) וכיום היא משתכרת כ-1,600 ₪ בלבד. בגין העבר היא עותרת לפיצוי בסך כ-250,000 ₪. ביחס לעתיד, לדידה נוכח מחלתה, היא סובלת מכאבים ממושכים בכל היום, מעייפות, מחוסר ריכוז, מקשיי קריאה והבנת הנקרא, מבעיות זיכרון וכן מקושי בנהיגה ממושכת, כאשר כל אלה מגבילים אותה בתפקוד היומיומי עד כדי קושי לצאת מהבית. לאור מגבלותיה, עותרת התובעת לפיצוי לעתיד בסך של כ-1,100,000 ₪.
הנתבעת טוענת מנגד, כי בגין העבר ועד קביעת הנכות על-ידי המל"ל, לא מגיע לתובעת כל פיצוי מאחר ולא סבלה מנכויות כלשהן. היא כבר קיבלה דמי פגיעה. לאחר מכן ומסיבותיה בחרה התובעת לעבוד בחלקיות משרה, כך שלא קמה חובת פיצוי. ביחס לעתיד, מציעה הנתבעת פיצוי בסך גלובאלי 26,300 ₪.
לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי גובה הפיצוי המגיע לתובעת בראש נזק זה, כשהוא כולל גם פיצוי בגין אובדן זכויות סוציאליות, בסך 136,700 ₪. אנמק.
לא אחת נפסק כי יש לדייק במינוחים ולהבחין בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מכושר ההשתכרות (רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי, פסקה 7 (25.3.2012)), כאשר אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מכושר ההשתכרות של הניזוק וייתכנו פערים ביניהן, אם למעלה ואם למטה (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר, פסקה 6 (11.1.2015); ראו גם: ע"א 4716/07 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקה י"ג (13.7.2009); ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה, פסקה 8 (25.7.2010)).
אכן, פיברומיאלגיה מתבטאת בכאבים מופשטים בכל הגוף. הן בתביעתה למל"ל ובעיקר בתצהירה שהוגש בהליך זה, מתארת התובעת כאבים ממושכים בכל הגוף, לכל היום. מכאן, היא לא עבדה משך כשנה וכששבה לעבודה היא עובדת בהיקף משרה שפחת משמעותית. לפי נתוני השכר מלפני התאונה וכיום, קיימת ירידה בכ-70%. אז, היא השתכרה בממוצע כ-7,500 ₪ (ממוצע שכר חודשי לפי נתונים מצטברים שבתלוש עבור חודש 07/2016; ראו גם ממוצע שכר רבע-שנתי לפי מסמכי המל"ל), ונכון לחודש 05/2020 היא השתכרה כ-2,400 ₪ (ממוצע שכר חודשי לפי נתונים מצטברים שבתלוש עבור חודש 05/2020).
בממצאי בדיקת הוועדה הרפואית במל"ל נרשם (סעיף 8): "רגישות מופשטת בכל הגוף הגבלת תנועה בכתפיים דו"צ ויותר בצד ימין, אין הגבלת תנועה בשאר המפרקים". בסופו של יום, העמידה הוועדה את נכותה הרפואית של התובעת על 10% בלבד לפי סעיף 35(1)(ב) בתקנות המל"ל שלפיו " קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות". כאמור, הוועדה לא מצאה להחיל תקנה 15 מאחר והתובעת מסוגלת לעבוד.
זולת טענות התובעת בתצהירה לעניין הפגיעה הממשית לשיטתה ביכולותיה התפקודיות, לא צורפו ראיות נוספות כגון עדים שיכולים לאשש את טענתה בדבר עוצמת הירידה ברמת התפקוד שלה. התובעת תיארה לפניי שלא הייתה לה יכולת לעבוד ולצאת מהבית, ולדבריה: " הייתי במצב "סמרטוטי" ולא הייתה לי יכולת להרים את הראש מהמיטה, הייתי בדיכאון טוטאלי, אחותי היתה מגיעה אליי פעם ביום כדי לחייב אותי לצאת מהמיטה ולהיכנס להתקלח" (ש' 29-26, ע' 3). בהמשך, היא שבה ותיארה את מצבה הדיכאוני ואף העידה כי היו לה התמוטטות רגשית ונטיות אובדניות, עד כדי כך שנטלה "כדורים נוגדי דיכאון" (ש' 7-6, ע' 4). דברי התובעת אינם נתמכים בעדויות של מי מבני משפחתה (אחותה למשל – ש' 28, ע' 3) או של מי ממכּריה (חברתה למשל – ש' 26, ע' 4), וגם אין בחומר הרפואי שהוצג תיעוד מבוסס דיה לתמיכה באמור.
ללא ספק, למחלה זו ונוכח הכאבים, קיימת השפעה תפקודית אך בל נשכח כי עיקר התלונות הן סובייקטיביות. בכל אופן, לא שוכנעתי כי שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות העולה לכאורה מנתוני השכר של התובעת (ירידה של כ-70%) הולם או פרופורציונלי לשיעור הנכות הרפואית.
לאחר שהתרשמתי מעדות התובעת, סבורני כי טענת הנתבעת בדבר האדרה מצד התביעה בתיאור מידת הנזק הגופני הנובע מהתאונה, יש בה ממש. במילים אחרות, אף שלמחלת התובעת קיימת השפעה תפקודית וכנובע מכך השפעה על כושר ההשתכרות, אך זה לא מצוי בהלימה מלאה לשיעור הגריעה בשכר שעולה מהתלושים. הוא אף רחוק מכך.
כשלוש שנים לאחר התאונה התובעת שינתה מקום עבודה. לפי דו"ח רציפות ביטוח, בשנים 2017 ו-2018 לא עבדה כלל. לטענתה היא שבה למעגל העבודה רק בחודש 11/2019. לא הונחה לפניי תשתית משכנעת לפיה התובעת לא הייתה מסוגלת לעבוד במשך שלוש שנים לאחר התאונה. כאמור, לא זומנו עדים שיכולים להעיד על רמת תפקודה אותה תקופה, במיוחד ובשים לב לכך שמדובר בתקופה ממושכת שיכולה גם לבסס את ההנחה הנגדית לפיה התובעת לא הייתה מעוניינת לעבוד.
בנוסף, אין אינדיקציות רפואיות או מקצועיות בחומר הראייתי שהציגה התובעת – וגם לא במסמכי המל"ל – לפגיעה מאובחנת בזיכרון שלה, ביכולות הריכוז, הקריאה והבנת הנקרא אצלה. התובעת העידה לפניי כי לא עשתה כן מאחר ולדבריה: "רק כדי שלא אצטרך להתמודד מול המערכת" (ש' 15, ע' 3). בהמשך הסבירה זאת בבעיית "זיכרון, התנסחות, מחשבה, מיקוד באיזושהי מחשבה…" (ש' 8-7, ע' 5). האמור נכון גם ביחס לטענתה לפיה היא סבלה וסובלת מדיכאון.
עם כל ההבנה לחששה של התובעת מפני הפרוצדורה והבירוקרטיה, אך עת לא מדובר בפגיעה זניחה או שולית אלא לטענת התובעת חייה השתנו "180 מעלות" (ש' 4, ע' 3) כך שהיא סובלת מבעיות רפואיות (אשר לְצֵדן מגבלות תפקודיות) ועוצמתן עולה מונים על הנכות הרפואית שקבעה הוועדה במל"ל, היה מצופה כי תפעל למצות את זכויותיה – ככל שקיימות – בהליך המתאים, בדיוק מכוח אותו היגיון שעל-בסיסו היא פעלה לשם דיון מחודש במל"ל (עקב החמרה) לאחר שזה מצא בהתחלה כי שיעור נכותה הוא 0%. ישאל השואל, מי שסובל מדיכאון, מתחושות אובדניות, מהתמוטטות רגשית, מבריחת שתן (ש' 2, ע' 5) וכן מכאבי גוף, הכל באופן קבוע ומציק, מדוע מתלונן בגין הכאבים בלבד ולא גם בגין היתר (ראו סעיף 6 בתביעה למל"ל).
למען הסר ספק אבהיר, כי אין באמור משום קביעה לפיה התובעת אינה סובלת מבעיות רפואיות נוספות חוץ מזו הראומטולוגית, אך ככל הנראה, גם היא עצמה אינה סבורה כי זה קשור לתאונה מושא התובענה (כך למשל, כעולה מעדות התובעת, היא סובלת מבעיות זיכרון רק משנת 2019 (ש' 9, ע' 5), שלוש שנים לאחר התאונה). מכל מקום, אין מחלוקת כי זולת הנכות הראומטולוגית לא נקבעה בעניינה של התובעת נכות רפואית נוספת.
מעדות התובעת עולה כי צמצום היקף עבודתה נעשה ביוזמתה שכן לדבריה "לא היתה לי יכולת לעבוד יותר ולצאת מהבית" (ש' 27, ע' 3). טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם מסקנת הוועדה במל"ל עוד בחודש 05/2020 לפיה התובעת מסוגלת לעבוד.
ביחס לעבר, ממועד התאונה ועד היום, נפסק פיצוי בגובה 55,100 ₪. הסכום האמור משקף שלוש תקופות.
הראשונה (סך 17,200 ₪): פיצוי בגין אובדן שכר מלא למשך חודשיים מיום התאונה; בסיס שכר 7,500 ₪ (8,100 ₪ משוערך להיום) בצירוף ריבית מאמצע התקופה.
השנייה (8,600 ₪): פיצוי בגין גריעה 50% מהשכר למשך חודשיים ובצירוף ריבית מאמצע התקופה.
השלישית (סך 29,300 ₪) – מתום תקופת 3 חודשים ועד היום, ובגין אותה תקופה נפסק פיצוי המבוסס על שיעור גריעה 5% (מחצית מגובה הנכות הרפואית), בסיס שכר כאמור ובצירוף ריבית מאמצע התקופה.
ביחס לעתיד, נפסק בזאת פיצוי בגובה 66,400 ₪. הסכום האמור משקף שיעור גריעה 5%, בסיס שכר 8,100 ₪ ומקדם היוון עד גיל 67 (164).
לסכומים האמורים יתווסף פיצוי בגין אובדן זכויות סוציאליות בשיעור 12.5% מסך ההפסדים הכספיים ובסך 15,200 ₪.
עזרת הזולת
התובעת טוענת כי נוכח מגבלותיה היא נזקקה לעזרה נרחבת בכל הנוגע לטיפול בעצמה בריאותית והגיינית לצד מטלות הבית. בתקופה שלאחר התאונה אחותה הייתה מגיעה אליה לעזרה. התובעת עותרת לפיצוי ביחס לעבר בסכום גלובלי 40,000 ₪. ביחס לעתיד, היא עותרת לפיצוי בסך כ-187,000 ₪. הנתבעת טוענת מנגד, כי אין כל ראיה לעזרה בתקופת דמי הפגיעה ובתקופה של החודש בו הייתה נכות זמנית.
לקביעתי בנדון שקלתי את אלה: ביחס לעבר – מדובר בנזק מיוחד שטעון הוכחה בראיות ממשיות. כאמור, התובעת לא צירפה כל ראיה (לרבות עדויות מי מבני משפחתה) זולת עדותה; המל"ל הכיר בתקופת אי-כושר מלא למשך כחודשיים ולכן סביר ביותר כי אותה תקופה התובעת נעזרה יותר בבני ביתה או משפחתה; עזרה בין בני משפחה, כשלעצמה, אינה שוללת פיצי אם כי יש להוכיח כי מדובר בעזרה בהיקף שהוא חריג מהמקובל; ביחס לעתיד – לתובעת נקבעה נכות שמהותה כאבים מופשטים ובעלי השלכות תפקודיות. קיימת סבירות לפיה התובעת תזדקק עם התקדמותה בגיל לעזרת הזולת בהיקף בצורה כזו או אחרת למשימות שוטפות; התובעת לא הניחה תשתית ברורה שעל בסיסה ניתן לאמוד את נזקה בנדון.
לאחר שקלול של כל האמור, זאת גם על מנת שלא תקופח זכותה בראש נזק זה, נפסק בזאת פיצוי לתובעת בסכום גלובלי בגין העבר והעתיד, בסך 5,000 ₪.
הוצאות רפואיות וניידות
התובעת טוענת כי עקב התאונה היא נזקקה לטיפולים רפואיים רבים, בין היתר פנתה לקבלת טיפולים נפשיים יקרים במיוחד. התובעת עותרת לפיצוי בראש נזק זה בסך 160,000 ₪. הנתבעת טוענת מנגד, כי טענות התובעת בנדון לא גובּו בראיות, מה גם שמלוא הטיפולים מכוסים במסגרת הרפואה הציבורית, ולכן אין לפצות את התובעת בראש נזק זה.
לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים בנדון וכן לאחר שעיינתי בקבלות שצורפו, בשים לב לכך שמרבית ההוצאות מכוסות ברפואה הציבורית זאת לצד העובדה לפיה מדובר בתאונת עבודה, דרך האומדנה בלבד קובע בזאת פיצוי לתובעת , עבור העבר והעתיד , בסך גלובלי 2,000 ₪.
ניכויים
במסגרת תביעתה במל"ל בגין התאונה, וכעולה ממסמכי המל"ל, קיבלה התובעת דמי פגיעה בסך 7,910 בחודש 01/2017 וכן מענק נכות מעבודה בגובה 23,738 ששולם בחודש 06/2020. שני הסכומים האמורים כשהם משוערכים להיום, עומדים על סך (מעוגל) 35,000 ₪. סכום זה ינוכה מסך הפיצויים שייקבעו.
סיכום
התביעה מתקבלת. הנתבעת תפצה את התובעת בסכומים הבאים:
כאב וסבל: 17,300 ₪
הפסדי שכר: ₪ 136,700 ₪
עזרת הזולת: 5,000 ₪
הוצאות רפואיות וניידות: 2,000 ₪
____________________________
סך-הכל: 161,000 ₪
ניכוי תקבולי המל"ל: (35,000 ₪)
____________________________
סך-הפיצוי: 126,000 ₪
הנתבעת תשלם את הסכומים האמורים לתובעת, בהתווסף הוצאות משפט וגם שכר טרחת עורך-דין בצירוף מע"מ כדין, תוך 30 יום, שכן אחרת – הסכומים האמורים יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.
זכות ערעור כקבוע בדין.
המזכירות – להודיע לצדדים בדבר מתן פסק הדין ולהמציא להם אותו בהתאם.
ניתן היום, כ"ה תשרי תשפ"ג, 20 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.