בפני
כבוד ה שופטת מאג'דה ג'ובראן מורקוס
תובעים
פלוני
ע"י עוה"ד עאהד אגבריה
נגד
נתבעים
1.א. לופו יזמות, פיקוח ובניה בע"מ
2.הראל חברה לביטוח בע"מ
ע"י עוה"ד גסאן אגבריה ואח'
פסק דין
לפני תביעה לפיצוי בגין תאונת עבודה שאירעה לתובע במהלך עבודתו עם דיסק חשמלי לחיתוך עץ.
העובדות בקצרה :
התובע יליד 1957 פועל בניין במקצועו, נפגע בתאונת עבודה מיום 9.9.2014 במהלך עבודתו אצל נתבעת מס' 1. נתבעת מס' 2 הינה מבטחת הנתבעת מס' 1.
בעת התאונה עבד התובע בחיתוך עץ לצורך טפסנות. לטענתו הדיסק הפסיק לפתע לעבוד, והוא סובב את הדיסק על מנת לבדוק את פשר הדבר. בשלב זה הדיסק חזר לפעול והתובע הפיל את הדיסק שפגע ברגלו.
כתוצאה מהתאונה נגרמה לתובע פציעה בכף רגלו השמאלית. הוא פונה באמבולנס לבית החולים שם נמצא כי סובל מחתך אורכי בכף הרגל וקרע מלא של הגיד.
התובע אושפז למשך 5 ימים במהלכם עבר ניתוח לתפירת הפצע ורגלו הושמה בגבס.
מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' דורון נורמן בדק את התובע וקבע כי נכותו בגין התאונה הינה בשיעור 10%. הנכות נקבעה עקב צלקת הגורמת להידב קות ומגבלה קלה בתנועת הבוהן וכן הפרעה תחושתית קלה.
התאונה הוכרה כתאונת עבודה. המוסד לביטוח לאומי קבע כי נכותו של התובע הינה בשיעור 10%.
טענות הצדדים בשאלת האחריות:
התובע טוען כי גירסתו כפי שהובאה בתצהיר מטעמו נתמכה בדוח מד"א ובסיכום האישפוז. כמו כן, עדותו בחקירה הנגדית היתה מהימנה ופשוטה. זאת ועוד, מפנה התובע לעובדה כי הנתבעת נמנעה מהבאת עדים מטעמה והדבר פועל לרעתה ותומך בגירסת התובע.
התובע טוען כי בנסיבות חל הכלל "הדבר מדבר בעדו" ויש להעביר את הנטל לעבר הנתבעת שת וכיח כי לא היתה מצידה רשלנות בנוגע לפעולת הדיסק.
עוד טוען התובע כי בנסיבות, המסור הינו "דבר מסוכן" וגם מטעם זה נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת להוכיח כי לא היתה רשלנות מטעמה שגרמה לתאונה.
בכפוף לטענה בדבר נטל ההוכחה, טוען התובע כי הנתבעת נהגה ברשלנות בכך שלא העמידה לרשותו תנאי עבודה אופטימליים וכי הוא עבד ללא תנאי בטיחות. לא היה פיקוח במהלך העבודה ולא היתה השגחה. לא ניתנה הדרכה באופן כללי ולא לעבודה הספציפית שביצע בעת התאונה. כמו כן, טוען התובע כי לא נטען ולא הוכח כי מונה מנהל עבודה כדין.
נוסף לאמור, טוען התובע כי מתקיימת עוולת הפרת חובה חקוקה של פקודת הבטיחות בעבודה ותקנות אגרון הפיקוח על העבודה .
התובע טוען כי אין ליחס לו אשם תורם לאירוע התאונה ומפנה להלכה הפסוקה בכל הקשור לאשם תורם בתאונות עבודה, לפיה יש להטיל אשם תורם על עובד רק במקרים חריגים.
הנתבעת טוענת כי התובע לא הביא עדים מטעמו להוכחת נסיבות התאונה. הנתבעת מפנה לעובדה כי מדובר בעדות בעל דין יחידה. לטענתה התובע לא הביא את העד עבדאללה שציין אותו כעד בטופס התביעה לביטוח לאומי, והדבר פועל לרעתו.
הנתבעת טוענת כי התובע הינו עובד מנוסה שהכיר את העבודה עם דיסק חשמלי והתקבל לעבודה על בסיס ניסיונו. לטענתה, אין לקבל את טענת התובע להיעדר פיקוח. הנתבעת טוענת כי היה על התובע להחזיר את מפסק ההפעלה למקומו או לנתק את כבל החשמל ואלו הן פעולות ברירת מחדל ראשונות שהיה עליו לעשות.
עוד טוענת הנתבעת כי חתימת הנתבעת על טופס התביעה לקבלת דמי פגיעה לביטוח הלאומי נועדה לאפשר לתובע למצות את זכויותיו. אין בטופס והחתימה עליו כדי לשמש ראיה לתוכן.
עוד טוענת הנתבעת כי לא הובאה כל ראיה כי הדיסק היה לא תקני או שהיה ללא מיגון . הנתבעת טוענת כי לא ניתן להטיל עליה אחריות בגין אירוע פתאומי שלא היה בשליטתה. עוד היא טוענת כי מדובר בסיכון סביר שאין לצידו אחריות בנזיקין.
על כן, טוענת הנתבעת כי אין לראותה כאחר אית לאירוע התאונה שאירעה באשמתו הבלעדית של התובע.
לחילופין, טוענת הנתבעת כי יש ליחס לתובע אשם תורם ניכר שלא יפחת מ- 80%.
דיון בשאלת האחריות
אומר כבר עתה כי לאחר ששמעתי את עדות התובע ושקלתי את טענות הצדדים והמסמכים שהוגשו , אני מקבלת את גירסת התובע וקובעת כי הנתבעת אחראית לתאונה. כמו כן, אני קובעת כי יש ליחס לתובע אשם תורם בשיעור של 10%. להלן אנמק.
אומנם עדותו של התובע היא עדות בעל יחידה, אך מצאתי לנכון להסתמך עליה ולקבלה באופן מלא. עדותו היתה מהימנה ואמינה. כמו כן, העדות נתמכה במסמכים הרפואיים הראשונים מיום האירוע. לזאת יש להוסיף כי לא הובאה עדות כלשהי מטעם הנתבעת.
התובע הצהיר בסעיף 2 לתצהירו לגבי נסיבות התאונה כך:
" ביום 9.9.2014 בעת שעבדתי בתור עובד בניין שכיר, ….אני נדרשתי ע"י גיא, נציג ואחראי על העובדים אצלה, לעבוד עם דיסק חשמלי, שפועל באמצעות כח מיכני (להלן:"הדיסק") לביצוע עבודות טפסנות. אני התחלת לעבוד עם הדיסק האמור שסופק לי ע"י גיא עצמו ואשר היה ללא מגן לחלקו המסוכן, המסור, שהיה חשוף. בשלב מסויים בשעה 10:00 או בסמוך לכך, תוך כדי עבודתי הדיסק נכבה והפסיק לפעול ואז אני בדקתי פשר הדבר תוך שסובבתי אותו. תוך כדי כך לפתע הדיסק החל לפעול ובשל כך הוא נפל מהידיים שלי ופגע במסור שלו , קשה בכף רגל שמאל בעיקר בבוהן(להלן ייקרא אירוע זה-התאונה.) אוסיף כי הדיסק נכבה לפתע ללא סיבה נראית לעין . במצב הרגיל, דיסק תקני לא צריך לפעול בזיג גז כזה, קרי במצב הרגיל הוא מופעל רק עת לוחצים על כפתור ההפעלה שלו ומופסק רק כאשר מחזירים את הכפתור "
התובע נחקר ארוכות לגבי נסיבות התאונה ועדותו היתה מהימנה בעיניי ואמינה. עדותו היתה כנה, פשוטה, עקבית ומסודרת. הוא הסביר בצורה פשוטה כיצד אירעה התאונה וחזר על גירסתו כפי שהובאה בתצהירו. הוא הסביר כי עד לתאונה הספיק לעבוד עם הדיסק שעתיים שלוש והיה בסדר. בשלב מסויים הדיסק הפסיק לעבוד. הוא ביקש לבדוק מדוע הפסיק לעבוד. הוא סובב אותו ופתאום עבד ונגע באצבע והוא שחרר את הידיים ואז הדיסק נפל על הריצפה והתחיל להסתובב ופגע ברגל. הוא הסביר כי זה היה עניין של שניות. ראו עדות התובע בעמוד 4 לפרוטוקול שורות 16-29. וכן ראו עמוד 5 לפרוטוקול שורות 7-8 וכן עמוד 6 לפרוטוקול שורות 3-4.
עוד יש לציין כי עדותו של התובע נתמכת בדו"ח מד"א שם צויין: "בן 57 , נחתך מדיסק בכף רגל שמאל ובאצבע …". מדובר במסמך הרפואי הראשון במקום התאונה וברור כי יש לכך כדי לחזק את גירסת התובע. עוד יש לציין גם את מסמכי בית החולים שם אושפז בעת התאונה: "לדבריו היום בזמן עבודה נחתך בכף רגל שמאלית מדיסק".
אשר לטופס לקבלת דמי פגיעה שהוגש למל"ל שהתובע הפנה אליו וציין כי הנתבעת חתומה על הטופס, לא ראיתי לנכון ליחס לו כל משקל. שכן, פרטי הפגיעה כלל לא הובאו על ידי התובע בטופס. יש בכך כדי ללמד ולחזק את טענת התובע כי נפגע בתאונת עבודה, אך לא נראה מטענות הנתבעת כי עצם העובדה שהתובע נפגע בתאונת עבודה מוכחשת והמחלוקת היא לגבי נסיבות התאונה.
אציין כי אין בהבאת העד עבדאללה כדי לפגוע בתובע. לא השתכנעתי כי התובע נמנע מהבאת העד שכן הוא נשאל על כך בחקירה הנגדית והסביר כי לא היו עדים לאירוע עצמו וכשצעק כולם הגיעו. גם אותו עד עבדאללה היה בצד האחר ולא ראה את התאונה עצמה ולאחר שצעק הגיע.(עמוד 5 לפרוטוקול שורות 23-27)
התובע פירט בתצהירו בהרחבה את נסיבות התאונה הנתבעת לא ראתה לנכון להביא כל עדות מטעמה. התובע טען בתצהירו כי הדיסק לפתע הפסיק לפעול ללא כל סיבה נראית לעין. וכאשר סובב אותו לבדוק מה פשר הדבר הדיסק החל לפתע לפעול ובשל כך נפל מהידיים ופגע ברגלו.
למרות טענתיו כאמור, הנתבעת לא הביאה כל עדות לגבי הדיסק הנטען, אם היה תקין ואם נבדק על ידה לאחר התאונה שאירעה לתובע ומה היתה הסיבה שהפסיק לפעול וחזר כעבור כמה שניות לפעול בשנית.
בנסיבות אלה, עולה מהראיות כי כשל כלשהו בדיסק גרם לו להפסיק לפעול לבדו להתחיל שוב לפעול לפתע, באופן שגרם לתובע להפילו ולהיפגע. התובע הסביר בתצהירו כי דיסק אינו אמור לפעול כך בזיג זג והוא מופסק רק כאשר מחזירים את לחצן ההפעלה. עדות זו כלל לא נסתרה.
למען שלמות התמונה אציין כי טענות התובע לגבי היעדר מיגון בדיסק, הגם שריכך אותן במהלך עדותו, אין להן קשר לאירוע התאונה.שכן, לא הוכח כי היעדר מיגון בדיסק היה הגורם לאירוע התאונה.
אין צורך להכביר מילים על חובות המעביד כלפי עובדו ועל חובתו לספק סביבת עבודה בטוחה. במקרה דנן, הנתבעת התרשלה בכך שסיפקה לתובע את אותו דיסק שכשל כלשהוא גרם לתאונה בעת השימוש בו .
ויובהר, לא מדובר בתאונה שאירעה במהלך שימוש רגיל בדיסק ולא מדובר בסיכון רגיל הנובע משימוש בדיסק. התאונה אירעה כתוצאה מהפסקת הפעילות בדיסק וחידושה לפתע, לבד, באופן שגרם לתובע להפיל את הדיסק. התובע הסביר בעדותו והדבר כלל לא נסתר כי במצב רגיל דיסק תקני לא אמור לעבוד בזיג זג כלשונו והוא מופעל רק כאשר לוחצים על כפתור ההפעלה ומופסק כאשר מחזירים את הכפתור.
הנתבעת הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע , הן המושגית והן הקונקרטית, בכך שסיפקה לו את אותו דיסק לעבוד עימו וכתוצאה מכך נגרמה התאונה. הטענה כי לא הוכח שהדיסק לא היה תקין נדחית על ידי. מקום שהוכח כי הדיסק הפסיק את פעולתו לבדו וחידש אותה לבדו לפתע, אזי התובע עמד בנטל להוכיח קיומו של כשל בדיסק.
טענה נוספת אותה אני מקבלת היא שהתובע לא קיבל כל הדרכה לעבודה עם אותו דיסק. הטענה לא נסתרה בשום שלב. בעניין זה יש לציין כי התובע לא הוזהר ולא הודרך ביחס לעבודות עם אותו דיסק ספציפי. גם אם התובע היה עובד מנוסה, על הנתבעת היה להזהירו מפני סכנה המיוחדת בעצם השימוש באותו דיסק תקול בו עבד בעת התאונה.
לסיכום אני קובעת כי התובע עמד בנטל להוכיח את רשלנות הנתבעת לאירוע התאונה.
על סמך העובדות שבבסיס התביעה, אותן קיבלתי כאמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע וכי הפרת חובת זהירות זו היא שגרמה לתובע להיפגע בתאונה. משקבעתי כך, אין צורך לדון בטענות התובע בנוגע להעברת נטל הראיה.
אשם תורם:
התובע נשאל מדוע לא הפסיק פעולת הדיסק וענה כי מדובר בעניין של כמה שניות. התובע עבד לפני כן עם דיסק והיה לפי עדותו עובד מנוסה וותיק. גם אם מדובר כפי שהעיד התובע בעניין של כמה שניות, ניתן לקבוע כי במקרה דנן היה על התובע לפני שבדק מדוע הדיסק הפסיק לפעול, להחזיר את הלחצן אחורה, זה שמפסיק את פעולותו, לפני שניגש לבדוק את התקלה.
בתאונות עבודה נקבעה בפסיקה גישה מקלה בכל הקשור לאחריות העובד לתאונת עבודה. על בסיס גישה מקלה זו נבחנת אחריות העובד בהתאם למבחן מידת האשמה. לפי מבחן זה "עיקרו של המבחן הוא בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד." (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נגד אליהו אמסלם פד"י לח(1) 72 בעמוד 81 לפסק הדין.)
בנסיבות, נראה כי לפי מבחן מידת האשמה יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 10%.
נזקי התובע:
כתוצאה מהתאונה נפגע התובע בכף רגלו השמאלית. הוא פונה למרכז הרפואי מאיר שם אובחן חתך אורכי של 7 ס"מ בבסיס מסרק 1. כמו כן אובחן קרע מלא בגיד. התובע אושפז לתקופה של 5 ימים במהלכם עבר ניתוח במהלכו אותר הגיד מעל גובה הקרסול והושחל מחדש. הגיד נתפר ורגלו של התובע הושמה בגבס.
התובע שוחרר לביתו עם ביקורת כעבור 3 שבועות כאשר בתקופה זו ללא דריכה על הרגל והמשך תרופת אנטיביוטיקה. הגבס נפל על פי התיעוד כחודש לאחר התאונה. כעבור 6 שבועות החל לדרוך על הרגל.
בעקבות הפער בין חוות הדעת מטעם הצדדים, מונה פרופ' דורון נורמן לבדיקת התובע כמומחה רפואי מטעם בית המשפט.
בחוות דעתו מיום 17.9.17 ציין פרופ' נורמן כי קיימת צלקת בקרסול לאורך 18 ס"מ וברוחב 2 ס"מ. המומחה מציין כי התרשם כי קיימת ירידה בכח היישור שהסיבה שלה היא הידבקויות הגיד תחת הצלקת, ולא בעקבות הקרע או הפרעה עצבית. עוד מציין המומחה כי קיימת תחושה ירודה באזור הצלקת. המומחה ציין כי קיימת מגבלה קלה מאוד ביישור הבוהן הגדולה.
המומחה מציין כי אין סעיף ספציפי המתאים למגבלות שמצא אצל התובע. לכן , הוא קבע נכות על בסיס נכות אסטטית שגורם גם להידבקות וגם מגביל קלות את התנועה. הנכות שנקבעה הינה נכות בשיעור 10% לפי תקנה 75(1) (ב) עקב צלקת הגורמת להידבקות הגיד, מגבלה קלה בתנועות הבוהן הראשונה והפרעה תחושתית קלה.
המוסד לביטוח לאומי הכיר בתקופת אי כושר לתקופה של 3 חודשים. לאחר מכן נקבעה לו נכות זמנית בשיעור 20% מיום 1.12.14 ועד 1.9.14. בחלק מהתקופה נכותו הועלתה ל- 100% עקב כך שהוכר כנכה נזקק לפי תקנה 18א. ביום 1.9.15 נקבעה נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 10%.
בתשובה לטענות הצדדים בכל הקשור לקביעת המל"ל אומר כי אין בקביעת המל"ל כדי לחייב והנכות המחייבת היא הנכות שקבע המומחה מטעם בית המשפט. במקרה דנן, המומחה מטעם בית המשפט כלל לא נחקר ואף לא שוגרו לו שאלות הבהרה על ידי הצדדים. על כן, חוות דעתו על ממצאיה ומסקנותיה מחייבת ואין בדעתי לסטות ממנה.
הפסד שכר :
לפי נתוני ההשתכרות של התובע , שכרו הרבע שנתי עמד על 13,989 ₪ שהינו שכר חודשי של 4,663 ₪. בתוספת הצמדה מדובר בשכר חודשי של 4,900 ₪.
עד לחודש לפני התאונה עבד התובע אצל מעסיק אחר ורק בחודש התאונה החל בעבודתו אצל הנתבעת.
התובע טוען כי למרות תלושי השכר שלו , בפועל הוא השתכר שכר יומי של 300 ₪ ולפי 6 ימי עבודה הוא השתכר 7,500 ₪ לחודש. בחקירתו הנגדית הוא הסביר כי כולם רשמו פחות. התובע לא הביא ולו בדל ראיה להוכחת טענתו לשכר הנוסף הלא מדווח. בחקירתו הנגדית עדותו לא היתה ברורה ביחס למנגנון קבלת השכר.
בכל הנוגע להכנסה לא מדווחת , הנטל המוטל על התובע להוכחתה הוא נטל מוגבר. ראו לעניין זה ע"א 9813/07 טובה נעים נ' אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (16.8.2009) שם קבע כבוד השופט ריבלין בסעיף 4 לפסק הדין:
"הכלל הוא שיש לבחון את הכנסתו האמיתית של התובע עובר לתאונה וכי אין מקום להשבתו למצב מדומה כפי שהוא משתקף בדו"חות מס שנתגלו ככוזבים. אין להעניש את הניזוק, ובוודאי כך לגבי התלויים בו, בשל חטאיו. יחד עם זאת, כאמור, על מי שתובע מכוח טענה הנסמכת על כזב בדיווחי המס מוטל נטל ממשי להוכיח כי טענותיו החדשות אינן כוזבות גם הן. יתרה מכך, יש לשקול את האפשרות להעמיד את פקיד השומה על הטענות שנשמעו במשפט בדבר הגשת דו"חות כוזבים, על-מנת שיוכל לשקול את צעדי הגביה האפשריים – אם בכלל".
ראו גם את פסק דינו של כבוד השופט עמית בע"א 4351/13 כלל חברה לביטוח בע"מ נגד וינטר דבורה ואח' (11.11.2013) שחזר על נטל ההוכחה המוגבר הנדרש כשמדובר בהכנסה לא מדווחת (סעיף 5 לפסק הדין.)
התובע לא עמד בנטל המוגבר המוטל עליו להוכיח את השכר הלא מדווח. מלבד עדותו אין כל ראיה או עדות התומכת בטענתו להכנסה נוספת לא מדווחת. התובע אינו יכול להיבנות מהעובדה כי בתלוש השכר היחיד שהיה אצל הנתבעת נרשם תאריך תחילת העבודה 15.9.14 מועד שחל לאחר התאונה. גם לא ניתן להוכיח את השכר הלא מדווח בשים לב לתלושים הקודמים של התובע בהם צויין שכר ללא יומית. התובע לא הביא עובד או מעביד כלשהו להעיד בנושא . בנוסף עדותו בנושא התשלום ואופן התשלום לא ברורה וחד משמעית. על כן, הטענה נדחית. בסיס השכר לצורך החישוב יהיה כשכרו המדווח, 4,900 ₪ לחודש.
התובע לא חזר לעבודה אצל הנתבעת ולעבודה אחרת בבניין. הוא חזר לראשונה לעבודה במרץ 2016 כשנה וחצי לאחר התאונה. הוא הסביר כי הוא עובד כמחסנאי אצל אחיינו.
בשים לב למסמכים הרפואיים שצורפו על ידי התובע הרי שהוא היה בטיפול רפואי עד חודש נובמבר והוכרה תקופה אי כושר עד סוף חודש זה. לאחר תקופה זו הוכר כנכה נזקק במל"ל לשלושה חודשים נוספים. לא היתה הצדקה לחוסר עבודה מוחלט למשך שנה וחצי לאחר התאונה ובגינה. לאחר תקופת חצי שנה ממועד התאונה, לא היה בפגיעה של התובע להצדיק חוסר מעש מוחלט מצידו.
על כן, לעבר, אני פוסקת לו הפסד שכר מלא לתקופה של חצי שנה: 29,400 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע התקופה מדובר בסכום של 31,000 ₪.
ביחס ליתר התקופה עד היום , תקופה של 3.5 שנים: התובע לא חזר לאותה עבודה, ושכרו כיום נמוך משכרו עובר לתאונה(שכרו כיום כ- 3,100 ₪) .בשים לב לגובה הנכות שנותרה ואופיה, סביר להניח כי במשך 3.5 שנים לאחר התאונה נגרמו לו הפסדי שכר בגין נכותו כתוצאה מהתאונה. יחד עם זאת, לא ניתן לאמוד את ההפסד ולהעריך אותו באופן מדוייק . שכן, אין לזקוף את מלוא הירידה בשכרו הנוכחי ושינוי מקום עבודתו לנכות בגין התאונה. על כן, במקרה דנן הדרך הנכונה היא לפסוק פיצוי עבור תקופה זו באופן גלובלי. אני פוסקת סכום בגובה של 10,000 ₪.
סה"כ הפסד השכר לעבר 41,000 ₪
הפסד שכר לעתיד:
התובע הינו עובד בבניין וכל החיים שלו עסק בתחום זה. מדובר בעבודה פיסית המצריכה מאמץ פיסי. כמו כן, הוא חסר השכלה פורמלית. לפי המגבלות שמצא פרופ' נורמן הרי שלא ניתן לומר כי מדובר בנכות פלסטית חסרת משמעותה תפקודית. המומחה הסביר כי מצא הדבקות בגיד והגבלה קלה בתנועה בבוהן וכן הפרעה קלה בתחושה. בשים לב לשילובם של כל ה ממצאים שציינתי כאמור, הרי שלנכות הרפואית שנותרה לתובע ישנה משמעות תפקודית.
יחד עם זאת, אין הצדקה לנכות התפקודית הנטענת על יד התובע בשיעור 25%. שכן, לא היתה מניעה מחזרת התובע לעבודתו בבניין ואין בנכות והמגבלות שנותרו כדי לשלול לחלוטין עבודה בתחום זה לחלוטין. זאת ועוד התובע העיד על מחלת הסכרת ומחלת אישתו המטופלת בדיאליזה. נראה כי התובע איבד עניין לעבוד בתחום הב ניין ולא עשה מאמץ להשתלב בחזרה בתחום והעדיף לעבוד אצל אחיינו, עבודה נוחה שלפי תיאורו נמצאת ליד הבית.
נראה כי בנסיבות, בהתחשב במהות המגבלות, ויתר השיקולים שציינתי לעיל, יש לקבוע את נכותו התפקודית של התובע בשיעור 75% מנכותו הרפואית, דהיינו 7.5%.
התובע כיום בן 62 נותרו לו 5 שנות עבודה עד גיל 67. הפסד השכר לעתיד יעמוד על : 4,900 X 7.5% X 55.65 (מ"ה ל- 5 שנים לפי 3%)= 20,450 ₪.
הפסדי פנסיה: סה"כ הפסד השכר לעבר ולעתי 61,450 ₪. 12.5% מהפסדי השכר: 7,680 ₪
כאב וסבל: כאמור התובע אושפז בעקבות התאונה ונותח. נותרה לו צלקת נרחבת ונכות רפואית בשיעור 10% . בשים לאמור אני פוסקת לו פיצוי בסך של 40,000 ₪.
עזרה מהזולת: התובע לפי המסמכים לא דרך על רגלו למשך 6 שבועות. הוא טען בתצהירו כי נזקק בתקופה בה רגלו היתה בגבס לעזרה מוגברת. התובע טוען כי בהמשך ועד היום עדיין נזקק לעזרה. העזרה בעיקרה ניתנה לו על ידי אישתו שכיום, לפי טענתו היא חולה בעצמה ומקבלת גימלת נכות כללית בשיעור 100%.
בשים לב לתקופת אי הכושר לאחר התאונה, בגין עזרה מוגברת שקיבל התובע מבני משפחתו, אני פוסקת לו פיצוי בסך של 12,000 ₪ עבור תקופה של חצי שנה. מעבר לתקופה זו אין הצדקה לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרה מוגברת, גם לא לגבי העתיד. אין בנכות שנותרה כדי להצדיק עזרה מהזולת מה גם שהתובע עובד ומתפקד.
הוצאות: בתצהירו התובע לא טען כי נגרמו לו הוצאות כלשהן בגין הטיפולים והנסיעות. כמו כן, לא צורפו קבלות להוצאות כאמור. על כן, ובשים לב שמדובר בנזק מיוחד אני דוחה את הפיצוי בראש נזק זה.
סה"כ נזקי התובע:
הפסד שכר בעבר 4 1,000 ₪
הפסד שכר בעתיד 20,450 ₪
הפסדי פנסיה 7,680 ₪
כאב וסבל 40,000 ₪
עזרה מהזולת 12,000 ₪
סה"כ 121,130 ₪
בניכוי אשם תורם 10%
הנזק עומד על 109,017 ₪.
מהסכום יש לנכות את תשלומי המל"ל שמסתכמים לפי סיכומי הנתבעת בסך של 39,000 ₪. הסכום הנותר לפיצוי הינו 70,017 ₪.
לסיכום:
אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע סך של 70,017 ₪. בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך כולל של 1 7,000 ₪. (הסכום כולל גם את שכ"ט עוה"ד).
הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.
ניתן היום, ח' אלול תשע"ט, 08 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.