בש"פ 1097/06 משה בינייב נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק בש"פ 1097/06

בבית המשפט העליון

בש"פ 1097/06

בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין

העורר:
משה בינייב

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 1.2.06 בב"ש 1304/04 שניתנה על ידי כבוד השופט ר' שפירא

תאריך הישיבה: י' בשבט התשס"ו (8.2.06)
בשם העורר: עו"ד ליאור בר-זהר
בשם המשיבה: עו"ד דותן רוסו

החלטה

א. ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט רון שפירא) מיום 1.2.06 בב"ש 1304/06, בגדרו נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים בת"פ 4172/05.

ב. (1) ביום 27.10.05 הוגש כנגד העורר, יליד 1987, ושניים נוספים, כתב אישום בגין מעשי בריונות שונים אותם עשו כנטען בנערים אחרים. בגדרו של כתב האישום יוחסו לעורר, בשישה אישומים שונים, עבירות שונות של שוד חמור, שוד, סחיטה באיומים, דרישת נכס באיומים, שימוש בסם מסוכן, גניבה, איומים והחזקת סכין שלא למטרה כשרה.

(2) בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצרו של העורר והשניים הנוספים עד לתום ההליכים. ביום 21.12.05 הונח תסקיר המעצר על אודות העורר בפני בית המשפט קמא. ביום 22.12.05 החליט בית המשפט המחוזי כי העורר ייעצר עד לתום ההליכים נגדו, בין השאר לאחר שעיין בתסקיר שירות המבחן, שבו נאמר כי יש מקום לאבחון במחלקה אשפוזית לצרכי טיפול בעתיד, אך אין לאיין מסוכנות לעת הזאת נוכח התמכרותו של העורר לסמים. בית המשפט סבר כי הליך טיפולי תבוא שעתו בהמשך, לפי הצורך, אך לא בשלב המעצר, נוכח המסוכנות העולה מן הנסיבות והחובה להגן על הציבור; גמילה בשלב מעצר היא עניין חריג שאינו מתקיים כאן.

(3) ביום 31.1.06 ביקש העורר עיון חוזר בהחלטה לעצרו עד לתום ההליכים. ביום 1.2.06 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בקבעו כי אין היא מצביעה על עילה המצדיקה עיון חוזר. בית המשפט קבע כי החידוש היחיד העולה מן הבקשה הוא שהשתנה ייצוגו של העורר, עובדה – שאין בה, כשלעצמה, הצדקה לעיון חוזר.

ג. (1) לטענת העורר בעררו הנוכחי נדחתה הבקשה לעיון חוזר ללא שנערך בה דיון לגופה. בכך לא קיים בית המשפט קמא, לטענת העורר, את הוראות סעיף 57 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן חוק המעצרים) וסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 (להלן חוק סדר הדין הפלילי). כן טוען העורר כי שגה בית המשפט קמא בקבעו כי אין בבקשה כל חדש, שכן החל מההחלטה לעצרו עד תום ההליכים טרם החל משפטו של העורר, ובמהלך מעצרו נגמל מסמים וגיבש הצעה לחלופת מעצר חדשה, שטרם נדונה.

(2) בדיון מסר בא כוח המדינה, כי בנסיבות נכונה המדינה להחזרת התיק לבית המשפט המחוזי לקיום דיון במעמד הצדדים.

(3) בא כוח העורר סבר כי בהיות העורר בן 19, ללא הרשעות קודמות ושהצליח – לטענתו – להיגמל מסמים בהיותו במעצר, יש מקום כי שירות המבחן יבחן את הנושא מחדש, והעורר נכון לבדיקות שתן וכיוצא בזה להוכיח נקיות מסם.

(4) בא כוח המדינה הטיל ספק בטענת הגמילה, והזכיר את המסוכנות העולה מן העבירות. כן הועלה חשש לשיבוש הליכי משפט.

ד. (1) הגם שניתן להבין במידה רבה את גישתו של בית המשפט קמא, על פי הנתונים שהיו בפניו, נראה לי כי בנסיבות יש מקום להחזיר אליו את הדיון.

(2) אציין כאן, כי בית משפט זה נדרש בשעתו למתח שבין הוראת החוק המחייבת דיון בעיון חוזר בפני העצור וסניגורו, לבין שיקול הדעת של בית המשפט באשר לעצם היווצרה על פניה של עילה לעיון חוזר. בבש"פ 3258/96 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט – כתארו אז – חשין), שנדונה על פי חוק סדר הדין הפלילי, בטרם היות חוק המעצרים, ציין בית המשפט כי שתי השקפות הן: זו הגורסת כי משהוגשה בקשה לעיון חוזר (אז לפי סעיף 37 לחוק סדר הדין הפלילי, כיום לפי סעיף 52 לחוק המעצרים), יהא תוכנה אשר יהא, חובה על בית המשפט להזמין את העצור ובא כוחו (לפי סעיף 42 דאז לחוק סדר הדין הפלילי, וכיום סעיף 57 לחוק המעצרים). מנגד ייגרס, כי תנאי לקיום דיון הוא, שהבקשה "מגלה על פניה עילה לעיון חוזר, ולו באורח קלוש וסתמי". בית המשפט לא הכריע בשאלה זו, והחליט בתיק שלפניו, משלא מצא כי נגרם עיוות דין (סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי), שלא להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי.

(3) כשלעצמי נוטה אני, כשהמדובר בשלילת חרותו של אדם, לפרש פירוש ליברלי את תנאי הבקשה לעיון חוזר, ככל שהמדובר בעצם קיומו של דיון. אני ער להכבדה של בית המשפט כשהמדובר בדיון העלול להתברר כהליך סרק, נוכח העומסים, ולא אומר כי לא ייתכנו מקרים שבהם יסבור בית המשפט כי הבקשה היא בחינת טיפוס על קירות חלקים מכל וכל, ויימנע מקיום הדיון. אך לדעתי, כאמור, הפירוש צריך להיות כזה הנוטה לאפשר לאדם הנהנה עדיין מחזרת חפות וחרותו נשללת לשוב ולהעלות תעצומותיו, וזאת במסגרת גישה כללית של הקפדה בזכויות דיוניות (ראו גם בש"פ 1145/06, מזרחי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). אזכיר גם את הוראת סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי.

(4) ברי כי לשיטה ראשונה דלעיל, וזו היתה דעתו של בית המשפט קמא כמסתבר, על הבקשה לגלות על פניה כי "נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות, או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה", כדרישת סעיף 52 לחוק המעצרים. בענייננו לטעמי היתה הבקשה גבולית. אולי הנתון החדש שהיה בה, למעט חילוף הייצוג שכמובן אינו כשלעצמו עילה, היה הטענה, הנטענת גם עתה, כי העורר נגמל מסמים במעצר. טענה זו – עם כל הספק שניתן אולי להטיל בה, ולוואי ותוכח כנכונה – אל מול ההתמכרות שהיתה חלק מגישת התסקיר וחלק מהחלטתו של בית המשפט, דומה שהיא ראויה לבדיקה.

(5) כך או אחרת, מצטרפת לכך הסכמת המדינה להחזרת הבקשה לבית המשפט קמא, שידון בה במעמד הצדדים.

(6) הדיון יוחזר איפוא לבית המשפט המחוזי לקיום דיון כאמור.

ניתנה היום, י"א בשבט תשס"ו (9.2.06).

ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06010970_T01.doc/אמ
מרכז מידע, טל' 02-XXXX666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il