בש"פ 6832/99 מדינת ישראל נ. אברהם בן חמו
₪30.00
בבית המשפט העליון
בש"פ 6832/99
בפני: כבוד השופט מ' חשין
המבקשת: מדינת ישראל
נגד
המשיב: אברהם בן חמו
בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים
לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי
(סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996-
בת.פ.ח. 5012/99 בבית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
תאריך הישיבה: כ"ו בחשון תש"ס (5.11.99)
בשם המבקשת: עו"ד ז'ק חן
בשם המשיב: עו"ד יפית וייסבוך
ה ח ל ט ה
שתי בקשות הן לפניי: האחת, בקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב (להלן אכנה אותו – הנאשם) ב90- ימים מעבר לתשעה חודשי מעצר ראשונים, והאחרת, ערר הנאשם על החלטת בית-משפט קמא – החלטה שניתנה בעיון חוזר – שלא לשחררו ממעצרו.
הנאשם עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של אינוס קטינה בת-משפחה ומעשים מגונים בקטינה בת-משפחה. המדובר הוא באינוס ובמעשים מגונים שהנאשם ביצע בביתו, בהיותה בת 13 ו14-. על-פי האמור בכתב האישום, ביצע הנאשם את מעשיו בביתו תוך שהוא משליט אווירת אלימות וטרור בבית.
עם הגשת כתב האישום הורה בית-משפט קמא על מעצרו של הנאשם עד-תום ההליכים, ולאחר מספר חודשים נדחתה בקשת הנאשם לעיון חוזר בהחלטת המעצר. ערר על החלטה זו האחרונה נדחה אף הוא. בערר האחרון החליט חברי, השופט אנגלרד, כי חזקת מסוכנותו של הנאשם עומדת לה לתביעה, וכי חזקה זו לא נסתרה בנסיבות העניין. עוד אמר חברי, כי קמה ונהייתה עילת מעצר בשל איומי הנאשם על ביתו והחשש לשיבוש הליכי המשפט, וכי חלוף הזמן לא היה בו כדי להמעיט מן הסיכון הנשקף ממנו. עוד נאמר באותה החלטה, כי לאחר עדותה של הבת "ניתן יהיה לשוב ולשקול אפשרות לחלופת מעצר, אם תוגש בקשה כזו".
תשעה חודשים עברו מאז הגשת כתב-האישום ומעצרו של הנאשם, ועתה מבקשת המדינה להאריך את המעצר ב90- יום נוספים.
מסתבר כי בתשעה חודשי המעצר שחלפו לא נשמע משפטו של הנאשם אלא בשתי ישיבות בלבד, בימים 23.9.99 ו5.10.99-. משידענו כי כתב האישום הוגש ביום 18.1.99, נוסיף ונדע כי ישיבת ההוכחות הראשונה היתה למעלה משמונה חודשים מאז נעצר (לאחר הגשת כתב האישום), וישיבת ההוכחות השנייה נערכה כשבועיים לאחר מכן. כל-כך באשר לניהול המשפט לעת הגשת הבקשה להארכת המעצר.
משבאה הבקשה לפניי, ומשלמדתי לדעת כי המשך המשפט לא נקבע אלא לשני מועדים בלבד (לימים 31.10.99 ו23.11.99), החלטתי כי פרקליטות המחוז תגיש בקשה לבית המשפט המחוזי לקביעתם של מועדים נוספים לשמיעת המשפט. הפרקליטות הגישה אמנם בקשה כפי שביקשתיה, ובעקבות כך החליט בית-משפט קמא לקבוע שלושה מועדי-הוכחה נוספים, לימים 21.10.99, 21.11.99 ו15.12.99-. בית המשפט קבע בהחלטתו כי "יומנו של ביהמ"ש עמוס לעייפה" ויחד עם זאת "חזקה עלינו מצוותו של ביהמ"ש העליון לקבוע מועדים נוספים אשר בלית-ברירה אנו קובעים אותם 'על חשבון' תיקים אחרים שיידחו".
כיום נותרו שלוש ישיבות שנקבעו להוכחות, ובא-כוח המדינה מודיעני כי נסתיימה פרשת התביעה, למעט עדותו של פרופ' היס האמורה להישמע בישיבה הקרובה. עוד הודיעני בא-כוח המדינה, כי לסברתו יסתיים המשפט כולו בשלוש הישיבות שנקבעו לשמיעה. להערכה זו מצטרפת באת-כוח הנאשם, שלדעתה תסתיים אמנם פרשת ההגנה ביום 15.12.99.
90 הימים שהמדינה מבקשת עליהם יסתיימו באמצע חודש ינואר 2000, וכפי שראינו תסתיים פרשת ההוכחות, כמשוער, ביום 15.12.99. במהלך הדברים הרגיל קשה להניח כי במועד ההארכה המבוקש תינתן הכרעת דין, ואולם הדעת נותנת כי הכרעת הדין יכולה שתינתן בסמוך לאחר סיום 90 הימים שהמדינה מבקשת עליהם עתה.
נוכח כל אלה, השאלה הנשאלת היא אם ראוי שאיעתר לבקשת המדינה, ותשובתי לשאלה היא בחיוב. הפתולוגיה המתגלית לעינינו לאחרונה נעשתה כה שגרתית, עד שליבנו גס במעשי זוועה שאבות עושים בילדותיהן הרכות. הנה כי כן, בענייננו שלנו נאשם הנאשם בביצוע כמה מעשי מין בבתו הקטנה, ולטענת באת-כוחו נתעורר ספק באשר שלושה מאותם מקרים.
אשר למקרה הרביעי, כך מוסיפה היא וטוענת, דומה שהנאשם מודה במעשה, וכל שיש בפי באת-כוחו לומר היה שהנאשם הוא "בעל תפישה פרימיטיבית". לא אכנס, כמובן, לנושא הראיות, שהרי אין אני עומד לא להרשיע את הנאשם ולא לזכותו. כל שברצוני לומר הוא, כי אבות העושים בבנותיהם מעשים כמעשי-הנאשם, יש לראות את מעשיהם במלוא הזוועה, והרי המסוכנות הנשקפת מהם עולה השמיימה. אם כך ככלל, לא כל שכן כאשר המעשים נעשים תוך השלטת אוירה של טרור ופחד. אכן, גם אם אמרנו כי משפטו של הנאשם לא התנהל בקצב מזורז, כראוי לו, גם אז בשיקלול האינטרסים סבורני שכף החיוב היא המכריעה.
אשר לערר הנאשם: כפי שראינו לעיל, רמז חברי, השופט אנגלרד, על אפשרות לדיון חוזר לאחר העדתה של הבת, וגם אני חזרתי על אפשרות קיומו של הליך זה – בלא שהיבעתי דעתי על סיכוייו – בהחלטתי מיום 14.10.99. הנאשם הגיש אמנם בקשה לעיון חוזר, הבקשה נדחתה ועתה עורר הוא לפניי על אותה החלטה.
טוענת באת-כוחו של הנאשם כי בית-משפט קמא לא דן בבקשתה לגופה וכי תלה החלטתו בהחלטתי באשר להארכת מעצרו של הנאשם. מן הצד האחר טוען בא-כוח המדינה, כי בית-משפט קמא דחה את בקשתו של הנאשם לגופה – בסרבו להיעתר לקביעתה של חלופת מעצר; כי החלטה זו הייתה ראויה; וכי דין הערר להידחות.
עיינתי עיין היטב בהחלטתו של בית-משפט קמא בבקשה לעיון חוזר, וניתנת האמת להיאמר כי מצאתי בה גם מטיעוני באת-כוח הנאשם וגם מטיעוני בא-כוח המדינה; ואני לא ידעתי איזה שיקול הכריע בדעתו של בית-משפט. זאת אוכל לומר, שבאי-כוח בעלי הדין בטיעוניהם לפני בית-משפט קמא תלו הרים גבוהים באמירתו של חברי, השופט אנגלרד, ובאמירתי-שלי, באשר להגשת בקשה לעיון חוזר. אומר איפוא בלשון ברורה: גם אמירתו של חברי, גם אמירתי שלי, אין הן אלא אמירות "נייטרליות", והכרעה לגופה של הבקשה חייבת שתהיה לבית המשפט עצמו.
בשים-לב לעירפול שבהחלטת בית-משפט קמא, אני עומד להורות על החזרת הדיון אליו להחלטה לגוף הבקשה.
סוף דבר: אני מחליט להיעתר לבקשת המדינה ואני מורה על הארכת מעצרו של הנאשם (המשיב) ב90- יום, החל ביום 17.10.99 או למתן פסק-הדין בתפ"ח 5012/99 (מחוזי ת"א-יפו), לפי המוקדם. בה בעת, אני מורה כי בקשתו של הנאשם לעיון חוזר תחזור אל בית-משפט קמא להשלמת טיעון (ככל שייראה לבית המשפט) ולהחלטה בבקשה לגופה.
ניתנה היום, כו' בחשון תש"ס (5.11.99).
ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן – מזכיר ראשי
99068320.G03
