מ"ח 9329/03 סאמי עוויד נ. היועץ המשפטי לממשלה

החלטה בתיק מ"ח 9329/03

בבית המשפט העליון

מ"ח 9329/03

בפני:
כבוד השופט א' א' לוי

המבקש:
סאמי עוויד

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

בקשה למשפט חוזר

החלטה

1. העובדות וההליכים בפני בית המשפט המחוזי

המבקש, סאמי עוויד, הואשם בבית המשפט המחוזי בחיפה בביצוען של מספר עבירות: הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן עבירות לפי פקודת התעבורה ותקנותיה – עקיפה, נהיגה במהירות בלתי סבירה, נהיגה בשכרות וחובת חגירה של חגורת בטיחות. נטען, כי בשעות הלילה של אחד מימיו של חודש נובמבר 1999, כאשר המבקש נהג ברכבו, הוא החל בעקיפתה של שיירה של כ-8 כלי רכב, ותוך כדי כך חצה קו לבן ונסע במסלול הנגדי. אותה שעה הגיעה באותו מסלול מכונית שנהגה ניסה להימלט על נפשו תוך סטייה לשולי הדרך, בעוד שהמבקש מנסה לחזור למסלולו, אך רכבו של המבקש הסתחרר ושני כלי הרכב התנגשו. כתוצאה מאותה תאונה נגרם מותו של אדם, נוסע שישב ליד המבקש, ושלושה מנוסעיו של הרכב האחר נפצעו. כן נטען, כי עובר לתאונה נהג המבקש תחת השפעת אלכוהול.

המבקש התגונן במשפטו בגרסה כי במהלך העקיפה הוא סונוור מאורותיו של הרכב שנסע לקראתו, ולפיכך גם אם סטה למסלול הנגדי, הוא עשה זאת שלא מדעת. בית המשפט המחוזי דחה גרסה זו בהתבסס על עדותם של עדי תביעה, שמסרו כי המבקש עקף שיירה של כלי רכב תוך חצייתו של פס הפרדה לבן. כמו כן הפנה בית המשפט לעדותו של בוחן משטרתי, אשר בדק את הזירה ומצא כי התאונה התרחשה בעת שהמבקש נסע בעקומה חדה שמאלה, ולפיכך היו אורותיו של הרכב ממול מכוונים לשולי הדרך מימין ולא לכביש, וממילא לא היה בהם כדי לסנוור את המבקש. לנוכח כל אלה קבע בית המשפט (עמוד 45 להכרעת הדין), כי "על נהג סביר לדעת כי עקיפת שיירה של מכוניות וחציית קו הפרדה רצוף ובמיוחד כשקיים עיקול בדרך המסתיר שדה ראייה עלולה לגרום להתרחשות התוצאה הקטלנית ולכן יש לראות את התנהגותו כמגיעה לכדי רשלנות רבתי". בעמוד 48 הוסיף בית המשפט וקבע בזו הלשון: "לשיטתי נהג הנאשם בנוסף לרשלנות רבתי, בהלך נפש של פזיזות במובנה החמור – אדישות לתוצאה הקטלנית".

בעקבות כך הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש בשתיים מהעבירות שיוחסו לו – "הריגה" ו"עקיפה", וגזר לו 27 חודשי מאסר, מתוכם 15 בפועל והיתרה על-תנאי. כמו כן נפסל המבקש מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך 13 שנים.

2. ההליכים בפני בית המשפט העליון

המבקש ערער על הרשעתו בפני בית משפט זה (ע"פ 11205/02), ואילו המדינה ערערה על קולת העונש (ע"פ 10488/02). המבקש טען כנגד הממצאים העובדתיים שנקבעו בהכרעת דינה של הערכאה הדיונית, ומסקנותיה בתחום היסוד הנפשי שבעבירת ההריגה. כמו כן נטען כי ההתנגשות עם הרכב האחר ארעה לאחר שהמבקש סיים את העקיפה וחזר לנתיבו, ומכל מקום עובר לתאונה הוא לא היה מודע לסכנה שבעקיפה, הואיל ובעבר ביצע עקיפות בנסיבות דומות מבלי שגרם לנזק. את הטיעון הזה דחה בית המשפט באומרו (ראו עמוד 2 לפסק הדין):

"ממצאיו של בית-המשפט המחוזי מעוגנים היטב בחומר הראיות שבא בפנינו ובכללו עדי-ראייה ובוחן משטרתי. כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, ממצאים אלה מוכיחים את היסוד הנפשי הנדרש להתגבשותה של עבירת ההריגה – פזיזות. שכן, לכל הפחות, יש בהם כדי להצביע על קלות-דעת. על-פי ממצאים אלה, המערער חצה את הפס הלבן במתכוון, נסע פרק זמן ניכר במסלול הנגדי – כאשר שדה הראייה שבפניו לא אפשר לו לראות את התנועה המתקרבת, ובכך, נטל על עצמו סיכון כבד. למרבה הצער, הסיכון התממש ותוצאותיו היו חמורות".

בית המשפט דחה אפוא את ערעורו של המבקש, ומאידך קיבל את ערעורה של המדינה על העונש. נקבע כי עונש המאסר הנו קל יחסית, ואין בו מענה הולם לחומרתן של העבירות, ולפיכך הועמד המאסר בפועל על 24 חודשים. בקשה שהגיש המבקש לקיומו של דיון נוסף בעניינו, נדחתה אף היא.

הבקשה למשפט חוזר

4. המבקש עותר לקיומו של משפט חוזר, הואיל ובית המשפט המחוזי ביסס את הרשעתו על שלוש קביעות משפטיות מוטעות: ראשית, הוא העביר את נטל ההוכחה אל המבקש לאחר שמצא כי העובדות אשר הוכחו על ידי התביעה מהוות התרשלות רבתי. להשקפתו, בכך היה די ליצירתה של חזקה לפיה היה המבקש מודע לסיכון במעשיו, ונקבע כי מכאן ואילך מוטל על המבקש הנטל להפריך חזקה זו. שנית, בית המשפט המחוזי הסתמך על הלכה שחלפה מן העולם, ולפיה די במודעות לאפשרות של גרימת נזק גוף בלבד כדי לקיים את היסוד הנפשי של הריגה. נטען, כי ההלכה הפסוקה דורשת כיום כי המודעות תהיה מכוונת לאפשרות ממשית שהנאשם יגרום במעשיו לתוצאה קטלנית (ראו ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80). שלישית, בית המשפט הסיק שהמבקש נהג באדישות אך ורק על סמך קביעתו כי המבקש לא נקט באמצעים למניעת הסיכון, ולעניין זה הוא הפנה לדברים שנאמרו בע"פ 1971/98, 1982 מדינת ישראל נ' מירו, פד"י נב(5), 145, 158.

לטענת המבקש, עקב שגיאות אלו לא הוכח היסוד הנפשי הדרוש בעבירת הריגה, ועל כן כרוך בהרשעתו עיוות דין. המבקש הוסיף וטען, כי בית המשפט העליון אימץ את מסקנותיו המוטעות של בית המשפט המחוזי, ולא נתן את דעתו לטענתו המרכזית בערעור, לאמור, משהוכח כי הערכאה הראשונה התבססה על הלכות ששוב אינן תקפות, נכון היה לבטל את פסק דינה, ולהחזיר את הדיון אליה כדי שתשוב ותכריע באישומים על פי ההלכות התקפות כיום.

היועץ המשפטי לממשלה מתנגד לקיומו של משפט חוזר, הואיל ולא הוכח קיומה של אחת העילות לכך. כן נטען, כי השגותיו של המבקש לעניין אי-הוכחתו של היסוד הנפשי, נדונו ונדחו במסגרת הערעור ובהחלטה בבקשה לקיום דיון נוסף.

דיון
5. כבר נפסק לא אחת, כי שני עקרונות מנחים את בית המשפט בבואו להחליט בבקשה לקיום משפט חוזר: השאיפה לאמת והצורך להבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, מחד גיסא, והשאיפה לסופיות הדיון, מאידך גיסא (מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529, 559; מ"ח 7558/97 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 433, 443; מ"ח 3032/99 ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 354, 355-356). בבואו לדון בבקשה למשפט חוזר, בית משפט זה אינו ממלא תפקיד של ערכאת ערעור נוספת, ונקודת המוצא היא שפסק הדין נשוא הבקשה בדין יסודו, אך בשל קיומה של אחת העילות הקבועות בחוק, מוטל ספק בצדקתו, ומכאן האפשרות כי התוצאה תשתנה. העילה הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק אינה כוללת יסודות מוגדרים, ועל כן היא מאפשרת לבית המשפט ליצוק בה תוכן, ולהביא בחשבון נסיבות אותן לא צפה המחוקק בעת שהגדיר את יתר העילות לקיומו של משפט חוזר (מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל, פד"י נא(4), 241, 250). לעניין זה כבר נקבע, כי פגמים דיוניים חמורים, ואפילו אין בהם את הפוטנציאל לשינוי תוצאתו של ההליך הפלילי, עשויים לשמש לעתים עילה לקיומו של משפט חוזר ("פרשת כוזלי" הנ"ל, בעמוד 564). ואם כך הוא הדין בפגם דיוני, מקל וחומר שכך יש לנהוג מקום שמתגלה פגם מהותי, וכזהו המצב כאשר בית משפט שוגה ביישום הדין עובר להרשעתו של נאשם. אך חוששני כי בכל אלה אין כדי להושיע את המבקש, ולהלן אבהיר את דברי.

6. אכן, יש ממש בטענתו של המבקש כי בית המשפט המחוזי התבסס על הנחה מוטעית בכל הנוגע ליסוד הנפשי הדרוש לעבירת "הריגה", והכוונה לאמירתו לפיה "די במודעות ממשית של פגיעה בגופו של אדם ולא נדרשת מודעות לאפשרות ממשית של תוצאה קטלנית דווקא" (עמוד 43 להכרעת הדין). כידוע, ההלכה כיום שונה, והמודעות הנדרשת היא לאפשרות שתיגרם תוצאה קטלנית (ע"פ 11/99, 456 ויניצקי נ' מדינת ישראל, פד"י נג(2), 145; ע"פ 7159/98, 7268 מדינת ישראל נ' פלוני, פד"י נג(2), 632; וכן ראה "פרשת מגידיש" הנ"ל בעמוד 86).

מטבע הדברים, אם ההליכים הפליליים בעניינו של המבקש היו מסתיימים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, נכון היה להורות על קיומו של משפט חוזר, הואיל וזהו מקרה מובהק בו מתעורר חשש ממשי כי לנאשם נגרם עיוות דין. אולם המצב בעניינו של המבקש שונה. כוונת הדברים לכך, שכאשר הגיע עניינו לדיון בערכאת הערעור, בחנה זו תחילה את התשתית העובדתית, ומצאה כי אין מקום להתערב בממצאיה של הערכאה הראשונה, וביניהן הממצא לפיו עקף המבקש בשעות חשיכה שיירה של 5 מכוניות לפחות, תוך חציית פס הפרדה לבן רצוף, כאשר שדה הראייה שבפניו לא אפשר לו לראות את התנועה המתקרבת, וכתוצאה מכך התנגש במכונית שנסעה במסלול הנגדי. לנוכח עובדות אלו, אשר אינן מותירות ספק בדבר מודעותו של המבקש לאפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית, ומתוך הכרת פסיקתו-שלו באשר לרכיב הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת הריגה, הגיע בית המשפט העליון למסקנה אשר כמו התבקשה מאליה, לאמור, במבקש התקיים יסוד נפשי מסוג "פזיזות". אכן, רשאית היתה ערכאת הערעור להורות על החזרת הדיון לצורך השלמתו בבית המשפט המחוזי, אולם מכוח השילוב שבין סעיפים 212 ו-213 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982, רשאית היתה לעשות זאת גם בעצמה, וכך נהגה.

לא ראיתי מקום לעסוק בטענותיו האחרות של המבקש, באשר הן טענות-ערעור מובהקות, שמקומן להתברר בפני ערכאת הערעור ולא במסגרת ההליך של משפט חוזר.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ד' בחשון תשס"ד (30.10.2003).

ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03093290_O01.doc/שב
מרכז מידע, טל' 02-XXXX444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il