ע"א 3124/00 בצלאל אהובה ואח' נ. נתיבי איילון בע"מ

החלטה בתיק ע"א 3124/00 בבית המשפט העליון בירושלים

ע"א 3124/00 – ג'

ע"א 3008/00

ע"א 3124/00

ע"א 6146/00

ע"א 7249/00

ע"א 7283/00

ע"א 7310/00

ע"א 7769/00

בפני:
כבוד הרשם יגאל מרזל

המערערים:
בצלאל אהובה ואח'

נ ג ד

המשיבים:
1. נתיבי איילון בע"מ

2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה תל אביב

3. משרד התחבורה

4. המשרד לאיכות הסביבה

5. התחנה המרכזית החדשה בתל אביב בע"מ

6. עריית תל אביב יפו

7. הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב

8. אגד אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ

9. דן אגודה שיתופית לתחבורה

בקשה למחיקת ערעור

החלטה

בפני בקשה למחיקת הערעור שבכותרת.

1. העובדות במקרה זה אינן שנויות במחלוקת: בפני בית המשפט העליון נדונו במאוחד שורה של ערעורים ובהם ע"א 3124/00. בית המשפט החליט (ביום 1.1.03) כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי – נשוא הערעור – טעון השלמה בשאלת הנזק. אשר על כן בוטל אותו חלק בפסק הדין המתייחס לנזק והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לשם בירור העניין. בהחלטה צוין כי "הערעורים בכל הנוגע לחבות ישארו תלויים ועומדים ולאחר השלמתו של פסק הדין על ידי בית המשפט המחוזי, יהיו בעלי הדין רשאים, אם יחפצו, לתקן את הערעורים שהגישו על דרך הוספת טענות לעניין הנזק". ביום 10.8.04 נתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו לאור החלטת בית המשפט העליון. בעקבות פסק דין זה הגישו חלק מן הצדדים להליך ערעורים על פסק הדין. אולם, בהמשך ביקשו למחוק את הערעורים ותחת זאת לתקן את הודעות הערעור שהוגשו על ידם. נעתרתי לבקשות אלו. גם המערערים בהליך דנן הגישו לבית המשפט הודעת ערעור מתוקנת, ביום 30.11.04.

2. ביום 22.12.04 הגישו "אגד" (היא משיבה מס' 5 לערעור) בקשה למחיקת הודעת הערעור המתוקנת (להלן: "ההודעה") בהליך שבכותרת. לטענתם חובה היה להגיש את ההודעה בתוך המועד הקבוע בדין להגיש ערעור בזכות, כלומר 45 ימים ממועד מתן פסק הדין. המערערים סטו ממועד זה, לא ביקשו הארכת המועד ולא הביאו טעם מיוחד לאיחור. כל הצדדים האחרים להליך הגישו את ערעוריהם במועד ומכל מקום, אין הצדקה לפרש את הדין כמאפשר הגשת הודעת ערעור מתוקנת בנסיבות מעין אלו בכל עת שיחפוץ בעל הדין. לבסוף נטען כי "אגד" הסתמכה על אי תיקון הודעת הערעור במועד וממילא אין לקבלה בעת הזו. אף משיבה מס' 2 הצטרפה לבקשת המחיקה. היא הדגישה, כי על נסיבות המקרה חלה תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), הקובע מועד של 45 יום להגשת ערעור. משיבים 3-7 הצטרפו לבקשת המחיקה. משיבות 8-10 לא נקטו עמדה בבקשה. המערערות הגישו תגובה מטעמן. לשיטתן, חלה על נסיבות המקרה תקנה 456 לתקנות ולפיה המועד להגשת התנגדות לממצאים שקבעה ערכאה אליה הוחזר הדיון מערכאת הערעור, הוא מועד שיקבע על ידי ערכאת הערעור עצמה. מועד מעין זה לא נקבע בנסיבות המקרה ואין לקבוע כי המדובר בהכרח במועד הקבוע בתקנה 397. המערערות הוסיפו עוד, כי אף אחד מן המשיבים המבקשים את המחיקה לא הוכיח כי נגרם לא נזק בשל ההסתמכות לכאורה על אי תיקון הערעור במועד. אשר על כן, נטען כי יש לדחות את הבקשה שבפני.

3. תקנה 397 לתקנות קובעת כי "המועד להגשת ערעור בזכות על החלטה של בית משפט הוא ארבעים וחמישה ימים מיום מתן ההחלטה, והוא כשאין הוראת חיקוק אחרת הקובעת מועד להגשת ערעור". נקודת המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לשאלה האם המדובר בנסיבות המקרה בערעור בזכות "רגיל" – שאין חולק כי המועד להגשתו הני כקבוע בתקנה 397 – או שמא המדובר בהשגה שאינה עולה כדי ערעור, אלא מהווה המשך לערעור קיים בנסיבות בהן הוחזר התיק לערכאה הראשונה לבירור עניין מסויים, ובאשר לה קבוע מועד אחר בדין הקובעות מועד אחר לשם ההשגה והכל כקבוע בתקנות 455-456 לתקנות, שזו לשונן:
"455. לא הכריע בית המשפט בערכאה הקודמת בפלוגתה פלונית או בשאלה של עובדה, והיא נראית לבית המשפט שלערעור כמהותית למתן החלטה נכונה במשפט לגופו של ענין, רשאי בית המשפט שלערעור לנסח פלוגתות או שאלות ולהעבירן לדיון לבית המשפט בערכאה הקודמת, ובמקרה זה יורה לאותו בית משפט לקבל את הראיות הנוספות הדרושות; בית המשפט בערכאה הקודמת ידון בפלוגתות או בשאלות ויחזיר את חומר הראיות, בצירוף ממצאיו ונימוקיהם, לבית המשפט שלערעור.

456. הראיות הנוספות והממצאים של בית המשפט בערכאה הקודמת יהיו חלק מתיק התובענה; תוך מועד שיקבע בית המשפט שלערעור רשאי כל בעל דין להגיש התנגדות לכל ממצא; לאחר תום המועד שנקבע יפסוק בית המשפט בערעור."

אכן, שוכנעתי כי בנסיבות המקרה נכון הוא להחיל את תקנה 456 על הערעור שבכותרת ולא את תקנה 397. עיון בהחלטת ההרכב מיום 1.1.03 מצביע בבירור כי אכן ערכאת הערעור החליטה להחזיר את הדיון בשאלת הנזק לבית המשפט המחוזי תוך ביטול הקביעה בפסק הדין בעניין זה והותרת הערעורים תלויים ועומדים. ההרכב ניסח אף את הפלוגתה הדורשת הכרעה ובבית המשפט המחוזי התקיים דיון מחודש לעניין זה. המשיבים מבקשים בעניין זה להבחין בין מקרה בו הועברה לדיון שאלה מסוימת ובין מקרה בו בוטל חלק מפסק הדין והועבר הדיון כולו. איני סבור כי תכלית תקנה 456 מאפשרת הבחנה מעין זו. ברי מנוסח התקנה כי באה היא ליתן מענה לאותם מקרים בהם ערכאת הערעור מחזירה את הדיון בעניין מסוים להכרעה של הערכאה הראשונה תוך התליית הערעור עצמו. כך אירע, כאמור במקרה דנן. בנסיבות מעין אלו, ראוי הוא לאפשר לבעל הדין להתנגד בפני ערכאת הערעור לממצאים ולהכרעות שנקבעו. אין צורך בהגשת ערעור חדש שכן הערעור תלוי ועומד. ממילא אין תחולה ישירה לתקנה 397. המשמעות היא, כי המערערים לא איחרו את המועד הקבוע בתקנה 397.

4. אולם, קביעה זו לעניין תחולת תקנה 456 בנסיבות המקרה אינה מהווה סוף פסוק. שכן, גם אם אין המדובר בערעור שחלה עליו תקנה 397, מועד להתנגדות לממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה חייב שיהא. ברור כי המועד להגשת התנגדות מעין זו אינו בלתי מוגבל. תקנה 456 עצמה ערה לעניין זה, שעה שנקבע בה כי המועד יהא זה שנקבע על ידי ערכאת הערעור. אלא שבנסיבות המקרה שבפנינו לא נקבע מועד מעין זה על ידי ערכאת הערעור. מהו המועד בו היה על המערערים להגיש את התנגדותם – או את הודעת הערעור המתוקנת – על כן? לדידי, בהיעדר קביעה של מועד בנסיבות מעין אלו, המועד להגשת ההתנגדות צריך שיקבע על פי מבחן הסבירות. בעל דין המבקש להשיג על ממצאים שנקבעו על ידי ערכאה ראשונה שהוחזר אליה הדיון, יגיש התנגדותו תוך זמן סביר ממתן פסק הדין או ההחלטה נשוא ההתנגדות, והכל בהיעדר הוראה אחרת של ערכאת הערעור. הגשת ההתנגדות מעבר לזמן הסביר יכולה להביא להסתמכות הצד שכנגד על אי הגשת ההתנגדות ולנזק שעלול להיגרם עקב הסתמכות זו. הגשת התנגדות מעבר לזמן הסביר, שעה שערעור תלוי ועומד, אינה ראויה היא גם בהתחשב בבית המשפט שלערעור, הממתין לפעולה מצד בעל הדין שהגיש את הערעור. ברגיל, המועד להגשת ערעור – 45 יום – בוודאי שיחשב כמועד סביר להגשת ההתנגדות. אולם אין לקבוע מסמרות בעניין זה. יתכנו מקרים בהם יהא סביר להגיש את ההתנגדות במועד מוקדם יותר ומקרים בהם סביר יהיה להגישה במועד מאוחר יותר.

5. במקרה שבפני הוגשה הודעת הערעור המתוקנת מעל חודשיים ימים לאחר מתן פסק הדין (בלא לספור ימי פגרה). המדובר באיחור ניכר. יחד עם זאת, המשיבים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק בשל הסתמכותם. יריעת המחלוקת בסוגיה זו היא רחבה עד מאוד והוגשו מספר ערעורים מתוקנים על ידי חלק מן המשיבים. יש ליתן גם משקל לכך כי ערכאת הערעור בהחלטתה מיום 1.1.03 לא קבעה מועד וממילא – גם בהיזקק למבחן הסבירות האמור לעיל – אין להיזקק במסגרתו לטעם מיוחד שכן מועד זה אינו קבוע בחיקוק. ממילא הנטל המוטל על בעל הדין בנסיבות אלו הוא קל יותר. בשים לב לכלל נסיבות העניין, על כן, לא מצאתי כי יש מקום למחוק את הערעור המתוקן שהוגש. אשר על כן יקובל הוא לרישום. אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"א באדר א' התשס"ה (20.2.2005).

יגאל מרזל
ר ש ם
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 00031240_L20.doc
מרכז מידע, טל' 02-XXXX444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il