ע"א 7687/04 מרדכי ששון נ' זוהר ששון

פסק-דין בתיק ע"א 7687/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 7687/04

בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש

כבוד השופטת מ' נאור

כבוד השופטת ע' ארבל

המערער:
מרדכי ששון

נ ג ד

המשיבה:
זוהר ששון

ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 20.6.04 בת.א. 82/95 שניתן על ידי כבוד השופט ידין טימור

תאריך הישיבה:
ב' בטבת התשס"בה (14.12.2004)

בשם המערער:
עו"ד מנחם רובינשטיין

בשם המשיבה:
עו"ד נעמי שלו-מלצר

פסק-דין

השופטת ד' ביניש:

בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגן-הנשיא י' טימור), אשר דחה את בקשת המערער להצהיר כי הוא בעל הזכויות הבלעדיות בנכס נשוא המחלוקת עם המשיבה.

עיקרי העובדות

1. המערער הוא אזרח הולנד שויתר על אזרחותו הישראלית בשנת 1978. המשיבה הינה תושבת ואזרחית ישראל. בני-הזוג הכירו באילת בנובמבר 1989. בפברואר 1990 הזמין המערער את המשיבה להולנד וכעבור חודש – במרץ 1990 – נישאו בני-הזוג בהולנד בנישואין אזרחיים. לגבי שני בני-הזוג היו אלה נישואין שניים.

ביום 23.3.90, ימים ספורים לפני עריכת טקס הנישואין האזרחיים, חתמו בני-הזוג על הסכם רכושי בהולנד (להלן: ההסכם ההולנדי). ההסכם נערך בשפה ההולנדית ובשפה האנגלית. הנוסח של ההסכם בשפה ההולנדית ותרגומו המאושר לעברית צורפו לחומר שהובא לעיוננו. ההסכם נושא את הכותרת "תנאים קדם נשואים". בהסכם נכתב כי בני-הזוג "בוחרים בחוק ההולנדי של רכוש בנישואין תוך כדי שלילה של כל שיטת חוק אחרת" (ההדגשה במקור- ד.ב); כי "הסכם זה יהיה בר תוקף בלי קשר להיכן גרים בני-הזוג או היכן נמצאים פריטי הרכוש שלהם"; וכי "התוצאות של הנישואין המתוכננים כאמור, בהקשר לחוק הרכוש וכן התוכן והביצוע של הסכם זה, ינוהלו ויפורשו בהתאם לחוק ההולנדי בשלילת כל שיטת חוק אחרת". בסעיף 1 להסכם נקבע כדלקמן:

שלילת השיתוף ברכוש הנישואין
סעיף 1

1. לא יהיה שיתוף כלשהו ברכוש בין בני הזוג.
2. בלי לפגוע בהוראות הסטטוטוריות של החוק המחייב, בן/בת זוג ת/יהיה אחראי/ת רק על החובות שהוא צבר לעצמו/ה לפני הנישואין או שיצברו על ידו/ה לאחר מכן.

(ההדגשות במקור- ד.ב.)

יתר הוראות ההסכם, המופיעות תחת הכותרות "הסדר להוכחת בעלות של מטלטלין מסוים", "ניהול", ו"הוצאות משק בית", אינן רלוונטיות למחלוקת שהובאה להכרעתנו ולפיכך לא נרחיב לגביהן. ההסכם נחתם על-ידי בני-הזוג בפני עורך-דין נוטריון בהולנד. בפסקה האחרונה של ההסכם נכתב כי: "אחרי שעיקר ההסכם נאמר לנ"ל, הם הצהירו פה אחד שיודעים ומבינים את תוכן הסכם זה, ואין הם מבקשים קריאה מלאה שלו". הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם ההסכם אושר על-ידי בית-משפט מוסמך בהולנד – המערער טען שההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק-דין בהולנד אך נמנע מלהציג ראיה על כך; ואילו המשיבה טענה כי ההסכם לא אושר על-ידי בית-משפט ולא קיבל תוקף של פסק-דין.

2. זמן קצר לאחר נישואיהם בהולנד, הגיעו בני-הזוג לישראל והתגוררו באילת. בנובמבר 1990, מספר חודשים לאחר נישואיהם האזרחיים בהולנד, נישאו בני-הזוג בישראל כדמו"י. כשנתיים לאחר מכן – באוקטובר 1992 – חתמו בני-הזוג על הסכם לרכישת בית באילת ממוכרת בשם אסתר גל (להלן: הסכם הרכישה). בית זה הוא נשוא המחלוקת בין הצדדים בפנינו.

במסגרת ההליכים המשפטיים השונים שניהלו בני-הזוג ועליהם נעמוד להלן, התברר כי הסכם הרכישה של הבית באילת היה פיקטיבי. מעדויותיהם של המערער ושל אסתר גל בפני בית-המשפט קמא עלה כי המערער החל לפעול לרכישת הבית באילת כבר בשנת 1985, באמצעות אותה אסתר גל ששימשה אשת-קש לביצוע העסקה. המערער ביקש מאסתר גל שהיתה אותה עת חברתו, להירשם למכרז לרכישת מגרש באילת במסגרת פרוייקט "בנה ביתך", הואיל ובאותה תקופה לא שהה בארץ. הנכס נרשם על-שמה של אסתר גל אולם הלכה למעשה המערער הוא שמימן את מלוא העלויות של רכישת המגרש ובניית הבית עליו. על-פי עדותו של המערער, הוא ערך בשנת 1992 את הסכם הרכישה הפיקטיבי, על-מנת להעביר את הזכויות בבית באילת מאסתר גל לידיו, ועל-מנת שיוכל ליטול משכנתא שהיוותה עבורו כסף זול בריבית נמוכה. ואמנם, כספי המשכנתא הועברו על-ידי הבנק לאסתר גל; היא השיבה למערער את הכספים מיד עם קבלתם שכן אותה עת המערער לא חב לה סכום כלשהו בגין הבית, ואילו המערער עשה בכספים אלה שימוש לצרכים אחרים.

המשיבה צורפה כקונה להסכם הרכישה לבקשת המערער, ואף נטלה יחד עימו את ההלוואה שהובטחה במשכנתא בשווי כשליש מערך הבית. בני-משפחתם של שני בני-הזוג שימשו ערבים לנטילת המשכנתא. בסיכומיו לבית-המשפט המחוזי אישר המערער כי כיום רשום הבית על-שם שני בני-הזוג. ואמנם, מנסח טאבו שהוגש לעיוננו על-ידי באת-כוח המשיבה עולה כי רישום הבית התעכב עד שנת 2001; אותה שנה, נרשם הבית על-שם שני בני-הזוג כחוכרים לדורות בחלקים שווים.

3. לאחר שיחסיהם של בני-הזוג התערערו, הגיש המערער בשנת 1995 תביעת גירושין לבית-הדין הרבני האזורי בבאר-שבע. כן נפתחו הליכי גירושין בהולנד. בנובמבר 1999 ניתן בהולנד פסק-דין שהצהיר על גירושיהם של בני-הזוג. ביולי 2000 אושר הסכם הגירושין בפני בית-הדין הרבני ובני-הזוג התגרשו בגט פיטורין.

במהלך שנת 1995, הגישו בני-הזוג תביעות רכושיות אחד כנגד השני בבית-המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר נדונו בנפרד: המשיבה הגישה תביעה לשמירה על זכויותיה ברכוש לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון או החוק), ואילו המשיב הגיש תביעה לסעד הצהרתי לפיו מוקנות לו הזכויות הבלעדיות בבית באילת. יוער כי פסקי-הדין שניתנו בכל אחד מההליכים האמורים היוו נושא לערעור בפני בית-המשפט העליון. כפי שיפורט להלן, ראה בית-משפט זה להחזיר את הדיון בטענותיו של המערער לבית-המשפט קמא. פסק-הדין שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי לאחר החזרת הדיון אליו, הוא נושא הערעור בפנינו. מאחר ופסק-דין זה מסתמך על החלטות ופסקי-דין קודמים שניתנו בעניינם של בני-הזוג בגלגולים מוקדמים יותר, ראינו לעמוד גם עליהם.

4. אשר לתביעתה של המשיבה לשמירה על זכויותיה ברכוש (מ"א (באר-שבע) 62/95 בפני סגן-הנשיא טימור) – הדיון בתביעה זו התמקד ברכוש שנצבר בישראל לאחר נישואיהם של בני-הזוג, למעט הבית באילת לגביו התנהל הליך נפרד. בפסק-דינו, התייחס בית-המשפט המחוזי לשאלת הדין החל על יחסיהם הרכושיים של בני-הזוג. בהקשר זה, נדונה הוראת סעיף 15 לחוק יחסי ממון אליה נתייחס בהמשך הדברים, וזו לשונה:

"משפט בינלאומי פרטי
15. על יחסי הממון בין בני זוג יחול חוק מושבם בשעת עריכת הנישואין, אולם רשאים הם בהסכם לקבוע ולשנות יחסים אלה בהתאם לחוק מושבם בשעת עשיית ההסכם".

בית-המשפט קמא מפי סגן-הנשיא טימור, פסק כי מקום מושבם של בני-הזוג בשעת הנישואין היה בישראל. זאת מאחר ובני-הזוג שבו לארץ מיד לאחר טקס הנישואין בהולנד; הם נישאו כדמו"י בארץ ועיקר תקופת נישואיהם התגוררו בישראל שהיוותה את מרכז חייהם. בהתאם לרישא של הוראת-סעיף 15 הנ"ל, נפסק כי הדין הישראלי הוא שיחול על יחסי הממון בין בני-הזוג. בית-המשפט הוסיף וקבע כי הסיפא של סעיף 15 אינה חלה בעניינם של בני-הזוג מן הטעם שההסכם שנערך בהולנד חסר תוקף שכן לא אושר כהסכם ממון לפי סעיף 2 לחוק יחסי ממון. מכל מקום, קבע בית-המשפט כי לא הוכח שההסכם ההולנדי שהוגש בפניו אמנם נחתם על-ידי המשיבה (קביעה זו סויגה בפסק-דין מאוחר יותר של סגן-הנשיא טימור, עליו נעמוד להלן). בית-המשפט קבע כי מאז נישאו בני-הזוג הם חיו חיים משותפים ולפיכך חל על הרכוש שנצבר בארץ במהלך נישואיהם הסדר איזון משאבים. בהתחשב בכך, נעתר בית-המשפט לבקשת המשיבה והורה על סעדים לשמירת זכויותיה הרכושיות בהתאם לסעיף 11 לחוק יחסי ממון.

על פסק-הדין האמור ערער בשעתו המערער לבית-משפט זה (ע"א 8667/96). במסגרת הערעור ביקש המערער להגיש כראיה את ההסכם שערכו בני-הזוג בהולנד, מאומת ומאושר על-ידי הרשויות בהולנד ועל-ידי קונסול ישראל שם, בצירוף תרגומו של ההסכם לעברית. זאת, על-מנת להוכיח כי ההסכם שהוגש לבית-המשפט קמא הוא ההסכם שנחתם בפועל על-ידי המשיבה. בית-משפט זה (הנשיא ברק והשופטים טירקל וזועבי) פסק כי טענות המערער מצריכות בחינה עובדתית, וקביעותיו של בית-המשפט קמא טעונות עיון מחדש בהתאם לכך. בית-המשפט התייחס בפסק-דינו לטענת המערער לפיה ההסכם שנערך בהולנד תקף, ולפיו יש להחיל על יחסי הממון בין בני-הזוג את הדין ההולנדי. בעניין זה העיר בית-משפט זה מפי השופט טירקל כדלקמן:

"עוד יאמר בשולי הדברים, כי לפי סברתו של בית המשפט המחוזי הסכם בין בני זוג הבא לקבוע ולשנות את יחסי הממון ביניהם בהתאם לחוק מושבם בשעת עשיית ההסכם, כאמור בסעיף 15 לחוק, יש לערוך ולאשר כדרך שעורכים ומאשרים הסכם ממון לפי סעיפים 1 ו- 2 לחוק. מבלי לחוות דעה בענין נראה לי שגם סברה זו צריכה עיון מחדש; בין היתר משום שבסעיף 15 לחוק מדובר ב'הסכם', להבדיל מ'הסכם ממון' כהגדרתו בסעיף 1 לחוק".

(ע"א 8667/96 ששון נ' ששון (לא פורסם), פיסקה 5).

בהתחשב בכך, הורה בית-משפט זה כי הדיון יוחזר לבית-המשפט המחוזי "על-מנת שיחליט אם לקבל את ההסכם כראיה; אם יחליט לקבלו ייתן דעתו על השאלות הנזכרות ויתן פסק-דין חדש. לשם כך ישמע ראיות וטענות כטוב בעיניו".

5. אשר לבקשת המערער לסעד הצהרתי לפיו זכויות החכירה לדורות בבית באילת הן שלו בלבד (ת"א 82/95) – תביעתו נדחתה. בית-המשפט המחוזי (השופט א' ריבלין) הביע דעתו כי קביעותיו של סגן-הנשיא טימור במ"א 62/95 אינן מקימות מעשה-בית דין לעניין הנדון בפניו, וזאת משני טעמים: ראשית, פסק-הדין של סגן-הנשיא טימור אינו חלוט ומכל מקום בית-המשפט נמנע מלקבוע במסגרתו ממצאים בנוגע לבית באילת. שנית, פסק-דינו של סגן-הנשיא טימור ניתן במסגרת בקשה לסעד זמני לפי סעיף 11 לחוק, ולפיכך קביעותיו זמניות הן.

לגופם של דברים, עמד השופט ריבלין על מכלול הראיות שהובאו בפניו בנוגע לרכישת הבית באילת. הוא ציין כי מהראיות עולה שהסכם הרכישה עם אסתר גל היה פיקטיבי שכן המערער מימן את רכישת הבית ואף התגורר בו עוד בטרם נישא למשיבה. עם זאת, הוכח כי המשיבה נשאה – אף כי בדיעבד – במקצת הנטל שהיה כרוך במחיר תשלום הבית. זאת מאחר וכספי ההלוואה שנטלו בני-הזוג יחדיו ואשר שימשו אותם בפועל לצרכים אחרים, היו מובטחים בשעבוד שהוטל על הבית. החיוב היה, אפוא, משותף ובני-המשפחה של שני בני-הזוג היו ערבים לפירעון ההלוואה.

אשר לדין החל על יחסי הממון בין בני-הזוג – ציין השופט ריבלין כי בפסק-דינו של סגן הנשיא טימור נקבע כי מקום מושבם של בני-הזוג בשעת עריכת הנישואין היה בישראל, על-אף שנישואיהם נערכו בהולנד. בעניין זה העיר השופט ריבלין כי "על פי הראיות שבאו במשפט היום ניתן היה להגיע למסקנה שונה, אולם בכך אין כדי לשנות את התוצאה". לשיטתו, אף אם נאמר כי מקום מושבם של בני-הזוג בשעת עריכת הנישואין היה בהולנד ולפיכך חל הדין ההולנדי בהתאם לאמור בהוראת-סעיף 15 לחוק יחסי ממון, הרי המערער לא הוכיח דין זה. לפיכך, ניתן להיעזר בחזקת שוויון הדינים. בהתאם לאותה חזקה, ניתן להניח כי הדין ההולנדי, כמו הדין הישראלי, מסתפק באימות של הסכם ממון בידי נוטריון. בהמשך לכך, הסכים השופט ריבלין להניח לטובת המערער כי אימות כאמור אמנם נתקיים בנוגע להסכם שנערך בהולנד. עם זאת, לגישתו של השופט ריבלין, אף אם נאמר כי ההסכם ההולנדי תקף, הרי "נוצרה שותפות מאוחרת יותר בין הצדדים, לפחות בכל הנוגע לסכום ההלוואה שהובטחה במשכנתא כאמור, וכל הפקעה של זכויות הנתבעת (המשיבה) בבית אסור לה שתנותק מהסדרת זכויותיה בכספי ההלוואה שהיא ומשפחתה חבים בה".

בהמשך פסק-דינו העיר השופט ריבלין כי מטרתם של הדברים האמורים לעיל היתה להדגיש כי אפילו אם ניתן היה להיזקק לתביעתו של המערער, לא היה מקום לקבלה כפי שהיא. הלכה למעשה, סבר השופט ריבלין כי בשלב הנוכחי לא זכאי המערער לקבלת הסעד לו עתר. זאת מאחר ומועד המימוש של הסדר איזון משאבים לפי חוק יחסי ממון הוא ביום פקיעת הנישואין. בעת הדיון בתביעתו האמורה של המערער, טרם התגרשו בני-הזוג. מטעם זה פסק השופט ריבלין כי אין המערער זכאי לסעד המבוקש על-ידו ותביעתו נדחתה.

כנגד פסק-הדין האמור הגיש המערער בשעתו ערעור לבית-משפט זה (ע"א 2190/99). בעת הדיון בערעור כבר היו בני-הזוג גרושים. בהתחשב בכך, פסק בית-משפט זה (הנשיא ברק והשופטים טירקל ונאור) כי נוכח שינוי הנסיבות בשל גירושיהם של בני-הזוג, הטעם העיקרי בעטיו נדחתה תביעתו של המערער בפני השופט ריבלין, אינו עומד עוד. לפיכך, נפסק כי "אין מנוס מלהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיתן דעתו, לענין התביעה שלפניו, על משמעות העובדה שבעלי הדין התגרשו ויחליט אם לחדש את הדיון בתביעתו של המערער". בית-המשפט הוסיף וציין כי "הואיל והעניינים הטעונים בירור במסגרת התביעה הנדונה כרוכים בעניינים הטעונים בירור במסגרת התביעה שנדונה בע"א 8667/96, ייטיב בית-המשפט המחוזי לעשות אם ייאחד את הדיון בשתי התביעות".

6. בהתאם להחלטת בית-משפט זה, הוחזר הדיון לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. בפני בית-המשפט קמא הגיעו הצדדים להסכמה לפיה בעקבות גירושיהם, יסתיים הדיון בתביעת המשיבה לסעדים זמניים, מבלי שהדבר יהווה מעשה-בית-דין. בית-המשפט המחוזי נתבקש, אפוא, להכריע בתביעתו של המערער לסעד הצהרתי בנוגע לזכויותיו בבית באילת. בהקשר זה, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שקיבלה תוקף של החלטת ביניים, ולפיה בשלב הראשון יכריע בית-המשפט בשאלת הדין החל על יחסי הממון בין הצדדים, וכי "במידה ויוחלט שחל הדין הזר על יחסי הממון של הצדדים ידונו הצדדים בדרכי הוכחתו". עוד הסכימו הצדדים כי הדיון ייערך בדרך של סיכומים בכתב.

ביום 17.12.02 ניתנה החלטתו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגן-הנשיא י' טימור) בשאלת תחולת הדין. מאחר והצדדים לא הציגו בפניו ראיות חדשות, ראה בית-המשפט להתבסס על הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידו בפסק-דינו הראשון במ"א 62/95. בהתאם לאמור באותו פסק-דין, שב בית-המשפט וקבע כדלקמן:

"הואיל ובני-הזוג שבו מהולנד לארץ לאחר נישואיהם האזרחיים, וקיימו כאן טקס נישואין כדמו"י, ועיקר תקופת נישואיהם התגוררו בארץ, הרי יש לקבוע כי מקום מושבם בשעת עריכת הנישואין היה בישראל וכאן היה מרכז חייהם. מרדכי (המערער) לא הביא בפני ביהמ"ש כל ראיה לסתור הראיות שפורטו לעיל והביאו למסקנה הנ"ל…
בפסק הדין שניתן בתיק מ.א. 62/95 נקבע כי עפ"י החוק והפסיקה יש לפרש 'מקום מושב' כמקום המושב אותו הועידו בני הזוג בזמן הנישואין למגוריהם המשותפים לאחר הנישואין, ואשר עברו אליו בפועל זמן סביר לאחר הנישואין…לפי קריטריון זה מקום מושבם של הצדדים בשעת הנישואין היה בישראל ומקל וחומר שכך הדברים בזמן הרלוונטי לעריכת ההסכם הנדון שלכאורה נערך קודם לנישואין".

בהתחשב בכך, נקבע כי יש להחיל על הצדדים את הדין הישראלי.

על החלטה זו הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה בנימוק כי יש לכבד את רצונם המפורש של הצדדים להחיל על יחסיהם הממוניים את הדין ההולנדי (רע"א 570/03). בקשתו נדחתה על-ידי השופטת ד' דורנר מן הטעם כי "המדיניות השיפוטית הראויה מחייבת שלא להתערב בהחלטת הביניים של בית-המשפט המחוזי בשאלת תחולת הדין". השופטת דורנר הוסיפה וציינה כי "אף שהשאלה המועלית בבקשה שבפניי נכבדה היא, הגעתי לכלל דעה כי בשלב זה, שבו טרם הסתיים הדיון בתביעה העיקרית, אין מקום למתן רשות ערעור…במידת הצורך יוכל כל אחד מן הצדדים להעלות טענותיו אף לגבי שאלה זו בשלב הערעור על פסק-הדין אשר יכריע בשאלה העיקרית של חלוקת הרכוש בין בני-הזוג, כשכל טענותיו שמורות לו".
7. ביום 20.6.04 ניתן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא י' טימור) בתביעת המערער לסעד הצהרתי – הוא פסק-הדין נשוא הערעור בפנינו. בפתח פסק-הדין צוין כי ההסכם ההולנדי הוגש לבית-המשפט והתקבל כראיה כדין. עם זאת, נפסק כי אין בכך כדי להכריע את הכף בנוגע לסעד העיקרי המבוקש בתובענה. בית-המשפט הוסיף וציין כי הצדדים לא הביאו כל ראיה לעניין הדין הזר; בהתאם לחזקת שוויון הדינים, הניח בית-המשפט כי הדין הזר החל על העניין אינו שונה מהדין החל בישראל.

בית-המשפט קמא ציין בפסק-דינו כי בהסכם שערכו הצדדים בהולנד נקבע כי לא יהיה שיתוף ברכוש בין בני-הזוג. אף-על-פי-כן, פסק כי: "כל הסכם נתון לשינוי עפ"י הסכם מאוחר יותר. במיוחד כך לענייננו, כאשר אין מדובר בהסכם ממון עפ"י החוק". בית-המשפט הוסיף וציין כי סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון, המוציא מגדר איזון המשאבים נכסים שנרכשו ערב הנישואין, הינו דיספוזטיבי. עוד נקבע כי: "במקרים מסויימים ניתן להוכיח כי נכס מהנכסים המנויים בסע' 5(א)(1) לחוק – ובמיוחד דירת המגורים – שלכאורה שייך רק לבן זוג אחד, שייך למעשה מכוח דין כללי כלשהו גם לבן הזוג השני כמו במקרה של מתנה, הסכם מפורש או מכללא, נאמנות ועוד".

אשר לנסיבות העניין שבפניו, קבע בית-המשפט קמא כי הוכח שהמערער מימן את מלוא העלויות של רכישת המגרש ובניית הבית באילת עוד קודם לנישואיו עם המשיבה, אף כי בשעתו נרשמו הזכויות בבית על-שמה של אסתר גל. עוד נקבע כי בעת החתימה על הסכם הרכישה, לא היה מצב דברים זה בידיעת המשיבה. בהסכם לרכישת הבית התחייבו שני בני-הזוג יחד ולחוד. שני בני-הזוג התחייבו יחדיו בהלוואה בשווי כשליש מערך הבית שהובטחה במשכנתא, ובני-המשפחה של שני בני-הזוג שימשו ערבים לנטילת ההלוואה האמורה. בית-המשפט קיבל את עדות המשיבה לפיה התחייבה במשכנתא שכן הבינה כי הבית יירשם על-שם שני בני-הזוג. בהתחשב בכל אלה, פסק בית-המשפט כי יש לראות בהסכם הרכישה ובנטילת המשכנתא משום ראיה להסכמה בדבר שיתוף זכויות בבית. לגישת בית-המשפט, משהתחייבה המשיבה במשכנתא, אין לייחס משמעות לשאלה כיצד בחר המערער להשקיע את הכסף שהתקבל מהבנק. עוד קבע בית-המשפט כי מאחר ובני-הזוג קיימו אורח חיים משותף משנת 1990 עד שנת 1996, כאשר בחלק מתקופה זו היתה למשיבה זכות חתימה בחשבון המשותף, אין משמעות לשאלה כיצד נפרעו בפועל תשלומי המשכנתא.

טענתו של המערער לפיה הסכם הרכישה בטל מחמת היותו חוזה למראית עין, נדחתה אף היא על-ידי בית-המשפט קמא: ראשית, נפסק כי המשיבה לא היתה מודעת לפיקטיביות שבהסכם הרכישה, ולפיכך אין מדובר בחוזה למראית עין. שנית, נקבע כי כוונתו של המערער היתה לערוך הסכם מלאכותי ולא חוזה למראית עין, שכן הצדדים התכוונו לבצע את ההסכם, קרי- להעביר זכויות בבית ולקבל משכנתא בהתבסס על כך.

נוכח מכלול הטעמים האמורים, פסק בית-המשפט קמא כי הוכחה כוונת שיתוף בבית באילת ולפיכך דין תביעתו של המערער לסעד הצהרתי להידחות.

טענות הצדדים

8. כנגד פסק-הדין האמור הגיש המערער את הערעור שבפנינו. טענותיו של המערער נסובו כנגד ההחלטה להחיל על יחסי הממון בין בני-הזוג את הדין הישראלי, וכנגד דחיית תביעתו לסעד הצהרתי לפיו הוא בעל הזכויות הבלעדיות בבית באילת. אשר לדין החל על יחסי הממון בין הצדדים – טען המערער כי היה על בית-המשפט להחיל את הדין ההולנדי. ראשית, לפי הטענה, מקום מושבם ומרכז חייהם של בני-הזוג בשעת הנישואין ובעת עריכת ההסכם הרכושי ביניהם היה בהולנד. שנית, לטענת המערער, הסכימו הצדדים בחוזה תקף שנערך בפני נוטריון הולנדי כי על יחסיהם הרכושיים יחול הדין ההולנדי, בלי קשר למקום מגוריהם העתידי של בני-הזוג.

לגופם של דברים, טען המערער כי בהסכם שנערך בהולנד, הסכימו הצדדים על הפרדה רכושית בנכסיהם. הוא הוסיף וטען כי הסכמתה של המשיבה להסדר של אי-שיתוף בנכסים היתה מונחת בבסיס הסכמתו של המערער להינשא לה. לפי הטענה, הוכח כי בטרם נישואיו למשיבה מימן המערער את מלוא העלויות של רכישת המגרש ובניית הבית באילת בכספים שצבר עובר לנישואין. עוד נטען כי החזרי המשכנתא שולמו מכספיו של המערער בלבד וכי הסכם הרכישה שהמשיבה היוותה צד לו, היה חוזה למראית עין בלבד ולפיכך חסר תוקף. בהתחשב בכך, טען המערער כי יש להצהיר שהוא בעל הזכויות הבלעדיות בנכס המריבה. לחלופין, ביקש לקבוע כי השותפות היחידה בינו לבין המשיבה התייחסה למשכנתא שנטלו בני-הזוג על-סך 132,000 ₪. מנגד, טענה המשיבה כי דין הערעור להידחות מהנימוקים שהובאו בפסק-דינו של סגן-הנשיא טימור.

יצוין כי במסגרת ערעורים קודמים שהגיש המערער לבית-משפט זה, מונה מגשר (השופט (בדימ') זמיר) בניסיון להביא את הסכסוך בין הצדדים לפתרון בדרכי הסכמה, אך לשווא. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 14.12.04 הצענו לצדדים להגיע להסכם עקרונות שיובא להכרעת בית-המשפט לעניין הסכום שהמשיבה תקבל בגין הבית נשוא המחלוקת, אולם לצערנו לא הגיעו הצדדים להסכמה כאמור. בהתחשב בכך, אין מנוס מהכרעתנו בערעור.
דיון

הדין החל יחסי הממון בין הצדדים

9. השאלה שראוי לפתוח בה את דיוננו הינה מהו הדין החל על יחסי הממון בין הצדדים בפנינו. כבר בפתח הדברים יובהר כי מרבית הסוגיות המתעוררות בהקשר זה אינן דורשות הכרעה בנסיבות המקרה דנן ולפיכך נותירן לעת מצוא.

נקודת המוצא לדיון בשאלת הדין החל על יחסי הממון בין המערער למשיבה מצויה בהוראת-סעיף 15 לחוק יחסי ממון, שנוסחה הובא לעיל. וכך קובע סעיף 15 לחוק:

"משפט בינלאומי פרטי
15. על יחסי הממון בין בני זוג יחול חוק מושבם בשעת עריכת הנישואין, אולם רשאים הם בהסכם לקבוע ולשנות יחסים אלה בהתאם לחוק מושבם בשעת עשיית ההסכם".

עיון בהוראת-סעיף 15 הנ"ל מלמד כי המחוקק בחר בעקרון המושב לצורך קביעת הדין החל על יחסי ממון בין בני-זוג. זאת, נוכח היותו של עקרון המושב גמיש יותר מעקרון האזרחות ונותן ביטוי לאוטונומית הבחירה של הפרט (ראו: דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי, פ"ד נ(3) 573, 600). עוד יצוין כי הוראת-סעיף 15 לחוק מחילה את דין מקום המושב של בני-הזוג בשעת הנישואין או בעת עריכת ההסכם ביניהם, בלא להתחשב בשינויים מאוחרים שערכו בני-הזוג במקום מושבם. בכך קיבל המחוקק את דוקטרינת ה- immutability, שעל אי התאמתה לצרכי המציאות הישראלית עמד בית-משפט זה לא אחת (ראו: ע"א 2/77 אזוגי נ' אזוגי, פ"ד לג(3) 1, 30-32; ע"א 2199/91 נפיסי נ' נפיסי, פ"ד מח(2) 89, 100).

10. המערער טען בפנינו כי היה על בית-המשפט קמא להכריע בתביעתו בהתאם לדין ההולנדי. את טענתו האמורה ביסס המערער הן על הרישא של הוראת-סעיף 15 לחוק והן על הסיפא של הסעיף.

אשר לרישא של הוראת-סעיף 15 הנ"ל – נקבע בה כי ככלל, על יחסי ממון בין בני-זוג יחול "חוק מושבם בשעת עריכת הנישואין". חוק יחסי ממון אינו מגדיר מהו "מקום מושב". בשיטתנו מקובל לומר כי "מקום המושב" הוא המקום בו נמצא מרכז חייו של אדם בעת הרלוונטית, קרי- המקום אליו יש לאדם את מירב הקשרים והזיקות. זו גם ההגדרה הסטטוטורית של המונח "מקום מושב" בהוראות-חוק שונות (ראו למשל: סעיף 80 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962; סעיף 135 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965; סעיף 6 לחוק השיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), תשכ"ט-1969). קביעת מקום מושבו של אדם מחייבת, אפוא, בחינה של מכלול הנסיבות בכל מקרה לגופו. בחינה כאמור מתחייבת גם באשר לקביעת מקום מושב של בני-זוג בשעת נישואיהם. כאשר בני-זוג נישאים במדינה אשר בה נמצא מרכז חייהם המשותף, ברי כי אותה מדינה היא המהווה את מקום מושבם בעת הנישואין. השאלה קשה יותר למענה כאשר מרכז החיים של כל אחד מבני-הזוג מצוי במדינה אחרת, והנישואין נערכים באחת מאותן שתי מדינות או אף במדינה שלישית.

אשר לעניינם של הצדדים לפנינו – על-פי הממצאים שנקבעו בבית-המשפט קמא, היה המערער אזרח הולנד בעת נישואיו למשיבה, ואילו המשיבה היתה אזרחית ותושבת ישראל. בני-הזוג הכירו בישראל. מספר חודשים לאחר מכן נישאו בהולנד בנישואין אזרחיים. בהסכם שערכו ביניהם בהולנד, נקבע כי "מקום המגורים המשותף הראשון של הבעל והאשה" יהיה באמסטרדם שבהולנד, אך הוסף כי "מכל מקום אין זה ברור לכמה זמן מקום מגורים משותף זה יהיה בתוקף". בעדותו בפני בית-המשפט קמא אישר המערער כי שבוע או שבועיים בלבד לאחר נישואיהם בהולנד, הגיעו בני-הזוג לישראל ועברו להתגורר באילת (עמ' 9-10, 13 לפרוטוקול). אין חולק כי זמן קצר לאחר הגעתם לישראל, נישאו הצדדים זה לזו כדמו"י. מרבית שנות נישואיהם חיו בני-הזוג באילת.

בית-המשפט המחוזי מפיו של סגן-הנשיא טימור, פסק כי בעת נישואיהם בהולנד היה מקום מושבם של המערער והמשיבה בישראל. הטעם העיקרי לכך נעוץ בגישתו של בית-המשפט קמא לפיה בהעדר מקום מושב משותף לבני-הזוג בעת הנישואין "יש לפרש 'מקום מושב', כמקום המושב אותו הועידו בני-הזוג בזמן הנישואין למגוריהם המשותפים לאחר הנישואין, ואשר עברו אליו בפועל תוך זמן סביר לאחר הנישואין". גישה זו קרובה במהותה למבחן ה- intended matrimonial home שהוצע בכתיבה אקדמית באנגליה (ראו: Dicey & Morris The Conflict of Laws (London, 13th ed., 2000, vl. II) 1069; מ' שאווה הדין האישי בישראל (תשס"א, מהדורה רביעית מורחבת, כרך א) 389 ואילך (להלן: שאווה-כרך א'); עוד ראו: פסק-דינו של השופט גולדברג בדנ"א 1558/94 נפיסי הנ"ל, בעמ' 600-601, אשר אימץ מבחן דומה בקובעו כי: "…כוונה רצינית וברורה מצד בני-הזוג להשתקע בארץ אחרת, יכול לשמש, לענייננו, אמת מידה לקביעת 'מקום מושבם' של בני-הזוג").

כאמור, במקרה דנן הכירו בני-הזוג בישראל, שהו בהולנד תקופה קצרה במהלכה חתמו על הסכם רכושי ונישאו בנישואין אזרחיים, ומיד לאחר מכן שבו לארץ, נישאו כדמו"י והתגוררו באילת במשך מרבית חייהם המשותפים. בנסיבות אלה, נוטה אני לדעה כי האירועים שהתרחשו בסמוך לפני הנישואין בהולנד ואחריהם, מלמדים כי ישראל היוותה את מקום מושבם של בני-הזוג בשעת נישואיהם. עם זאת, סוגיה זו אינה טעונה הכרעה בעניין שבפנינו. זאת מאחר ואף אם אניח כטענת המערער כי בעת עריכת הנישואין האזרחיים היה מקום מושבם של בני-הזוג בהולנד, אין בכך כדי לסייע לו. אמנם, על-פי הרישא של הוראת-סעיף 15 לחוק, יהא עלינו להחיל על יחסי הממון בין בני-הזוג את הדין ההולנדי. עם זאת, כלל ידוע הוא כי המסתמך על דין זר חייב לטעון ולהוכיח דין זה כעניין שבעובדה (ראו דבריה של השופטת דורנר ברע"א 3924/01 Hess Form Licht Company ואח' נ' הנדסת חשמל כללית בע"מ (לא פורסם); עוד ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (תשנ"ה) 137). המערער נמנע מלפרט בכתבי טענותיו את הדין ההולנדי שלטענתו חל על העניין, ולא הציג כל ראיה בנוגע לתוכנו של דין זה במהלך ההליכים הרבים שהתקיימו בין בני-הזוג. בהתחשב בכך שמדובר בפעם השלישית בה מגיע עניינם של הצדדים לבית-משפט זה, אני סבורה כי יש לשים סוף להתדיינות ביניהם ואין לאפשר למערער בשלב כה מאוחר של ההליך להוכיח את תוכנו של הדין הזר שלטענתו חל על העניין. הצדדים אמנם הסכימו בסיבוב השני בפני בית-משפט קמא כי "במידה ויוחלט שחל הדין הזר על יחסי הממון של הצדדים ידונו הצדדים בדרכי הוכחתו". עם זאת, החזרת הדיון בשלב הנוכחי לבית-המשפט קמא לשם הוכחת הדין ההולנדי – אם אמנם דין זה חל על העניין – נראית בעיני מכבידה מדי (ראו והשוו: דברי הנשיא שמגר בע"א 352/87, 353 גרייפין קורפוריישן נ' כור סחר בע"מ ואח', פ"ד מד(3) 45, פיסקה 15).

בהעדר טיעון והוכחה של הדין ההולנדי, מתעוררת השאלה מהו הדין לפיו יוכרע הערעור בפנינו. בשאלה זו תיתכנה גישות שונות. לפי גישה המסייגת במידה רבה את תחולתה של דוקטרינת שוויון הדינים, עשוי ערעורו של המערער להידחות על-הסף מאחר והוא נמנע מלהוכיח את הדין הזר שלטענתו חל על העניין (ראו למשל גישתו של השופט גולדברג בדנ"א 1558/94 נפיסי הנ"ל, בעמ' 585-588). לפי גישה אחרת – בהעדר טיעון והוכחה של הדין הזר יש להחיל את דין הפורום המקומי הוא הדין הישראלי; זאת נוכח סיווגם האפשרי של יחסי ממון בין בני-זוג כ"זכויות צפות" (ראו והשוו: ע"א 755/85 שאמן נ' שאמן ואח', פ"ד מב(4) 103, בפיסקה 8 לפסק-דינו של הנשיא שמגר; עוד ראו: דנ"א 1558/94 נפיסי הנ"ל, בפיסקה 38 לפסק-דינו של השופט חשין; שאווה-כרך א', בעמ' 494; מ' שאווה הדין האישי בישראל (תשס"א, מהדורה רביעית מורחבת, כרך ב) 867-868 (להלן: שאווה-כרך ב'). כפי שיפורט להלן, בהתאם לדין החל בישראל הוכח שיתוף זכויות בין הצדדים בבית באילת; לפיכך, אף לפי דרך-הילוך זו דין הערעור להידחות.
11. כאמור, טענותיו של המערער בנוגע לתחולת הדין ההולנדי התבססו גם על האמור בסיפא של סעיף 15 לחוק. לפי הוראת-סעיף 15 סיפא הנ"ל, רשאים בני-זוג לקבוע ולשנות את יחסי הממון ביניהם בהסכם, וזאת "בהתאם לחוק מושבם בשעת עשיית ההסכם". טענתו העיקרית של המערער בהקשר זה היתה כי בהסכם שערכו בני-הזוג בהולנד, הוסכם כי הדין ההולנדי הוא שיחול על יחסיהם הרכושיים "בלי קשר להיכן גרים בני-הזוג או היכן נמצאים פריטי הרכוש שלהם". עוד הוסכם על הסדר של הפרדה רכושית בין בני-הזוג. לפי הטענה, בהתאם לאמור בסיפא של סעיף 15 הנ"ל יש לכבד את הסכמת הצדדים ולהחיל על יחסיהם הרכושיים את אשר נקבע בהסכם.

כבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה כי בהתאם להוראת-סעיף 15 סיפא לחוק, רשאים בני-זוג בהסכם ביניהם להפנות לדין אחר מזה של מקום מושבם בשעת עריכת הנישואין, ואף לקבוע את תוכן ההסדר הרכושי שיחול ביחסיהם הממוניים. על-פני הדברים, שאלת תוקפו ופירושו של הסכם כאמור, תידון "בהתאם לחוק מושבם [של בני-הזוג] בשעת עשיית ההסכם" (ראו: דברי הנשיא ברק בדנ"א 1558/94 נפיסי הנ"ל, בעמ' 603; עוד ראו: שאווה-כרך א', בעמ' 386). במקרה דנן, נערך ההסכם בין המערער למשיבה ימים ספורים טרם עריכת נישואיהם האזרחיים. מקום מושבם של בני-הזוג "בשעת עשיית ההסכם" היה זהה, אפוא, למקום מושבם "בשעת עריכת הנישואין". בהתחשב בכך, הדברים שנאמרו לעיל באשר למקום מושבם של הצדדים בשעת עריכת הנישואין ובאשר להעדר הוכחתו של הדין ההולנדי, נכונים גם בהקשר הנדון.

המשך הדיון בנוגע לתוקפו ולפירושו של ההסכם הרכושי בין הצדדים ובנוגע ליחסי הממון ביניהם, ייעשה, אפוא, בהתאם לדין הפורום, קרי- הדין הישראלי החל על העניין.

הזכויות בנכס המריבה

12. כאמור, המערער טען בפנינו כי בהסכם שערכו בני-הזוג בהולנד הוסכם על הסדר של הפרדה רכושית. בהתאם לכך, טען המערער כי היה על בית-המשפט קמא לפסוק כי הוא בעל מלוא הזכויות בבית באילת. השאלה הראשונה המתעוררת בהקשר זה הינה האם ההסכם שערכו בני-הזוג בהולנד הינו בר-תוקף ביחסים הממוניים ביניהם.

בפסיקתו של בית-משפט זה הובעו דעות שונות בנוגע לטיבו של "ההסכם" הנדרש לפי סעיף 15 סיפא לחוק, במקרים בהם מקום המושב של בני-הזוג בשעת עשיית ההסכם הוא בישראל. גדר המחלוקת הינו האם נדרש הסכם ממון בכתב שאושר לפי פרק א' לחוק יחסי ממון, או שמא די בהסכם מפורש או מכללא לפי דיני החוזים הכלליים. דעת-הרוב בדנ"א 1558/94 נפיסי הנ"ל היתה כי אין הכרח בהסכם שנערך ואושר לפי פרק א' לחוק. לפרשנות זו הוצגו מספר טעמים ובהם הטעם הלשוני, לפיו סעיף 15 סיפא הנ"ל נוקט בלשון "הסכם" להבדיל מ"הסכם-ממון" (ראו: דנ"א 1558/94 נפיסי הנ"ל, פיסקאות 10-15 לפסק-דינו של השופט גולדברג, פיסקה 3 לפסק-דינו של הנשיא ברק, פיסקה 3 לפסק-דינה של השופטת דורנר, פיסקה 17 לפסק-דינו של השופט חשין וכן פסק-דינו של השופט טל; עוד ראו: ע"א 2/77 אזוגי הנ"ל, בפיסקה 13 לפסק-דינו של השופט אלון; ע"א 291/85 אואליד נ' אואליד, פ"ד מב(1) 215, בפיסקה 7 לפסק-דינו של השופט גולדברג; רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, בפיסקה 6 לפסק-דינו של השופט חשין; שאווה-כרך ב', בעמ' 857-858). (לגישה פרשנית אחרת בנוגע לסעיף 15 סיפא הנ"ל, לפיה הסכם שנכרת לאחר תחילת החוק חייב למלא אחר התנאים הקבועים בפרק א' לחוק, ראו: ע"א 2199/91 נפיסי הנ"ל, בפיסקה 9 לפסק-דינו של השופט מצא).

בהקשר זה, רואה אני להעיר שתי הערות: ראשית, פסקי-הדין שאוזכרו לעיל, התייחסו לנסיבות שונות מאלה שבפנינו. בפסקי-הדין האמורים נדון עניינם של בני-זוג שנישאו לפני כניסתו של חוק יחסי ממון לתוקף, כשמקום מושבם בשעת הנישואין היה במדינה זרה; המחלוקת העיקרית שנדונה באותם פסקי-דין נסובה על שאלת תחולתה של חזקת השיתוף ביחסים הרכושיים בין בני-הזוג לאחר עלייתם ארצה. בהתחשב בכך, שאלה היא האם הגישה הפרשנית שאומצה באותם פסקי-דין ולפיה סעיף 15 סיפא לחוק עניינו בהסכם "רגיל", אמנם חלה בנסיבות העניין שבפנינו. כפי שיובהר להלן, שאלה זו אינה טעונה הכרעה במקרה דנן.

שנית, רואה אני לציין כי בשיטתנו המשפטית, הסכם-ממון לפי פרק א' לחוק אינו ממצה את דרכי ההתקשרות האפשריות בין בני-זוג. בפסיקתו של בית-משפט זה נדונה בעבר השאלה מתי הסכם בין בני-זוג יהיה בר-תוקף, אף כאשר לא נערך ואושר לפי פרק א' לחוק. ההלכה בעניין זה נוסחה על-ידי המשנה-לנשיא בן-פורת כדלקמן:

"…המבחן אם הסכם פלוני בין בני-זוג הוא 'הסכם ממון' אם לאו, טמון במטרתו. אם זו צופה פני איזון משאבים בעניני ממון לעת מוות או גירושין, בפנינו 'הסכם ממון' יהיו מימדיו רחבים או צרים. לעומת זאת, אם זו נוגעת ליחסים שוטפים או לעסקה רגילה בין בני-אדם – לאו דווקא בנושא דיני משפחה, אלא למשל דיני חוזים או קנין, ללא קשר עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות – בפנינו הסכם רגיל שדינים אלה (לפי הנושא) חלים עליו".

(ראו: ע"א 169/83 שי נ' שי, פ"ד לט(3) 776, 782; עוד ראו: ע"א 7388/97 עיזבון המנוח משה שמיר נ' יעל דולב (שמיר), פ"ד נג(1) 596, בפיסקה 17 לפסק-דינו של השופט אור; ע"א 5709/99 לוין נ' שילר עו"ד ואח', פ"ד נה(4) 925, בפיסקה 18 לפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה; ראו והשוו: עמדתו של א' רוזן-צבי יחסי ממון בין בני-זוג (תשמ"ב) 303; נ' שלם יחסי ממון ורכוש הלכה למעשה (תשס"ב) 137-138).

מבלי לחוות דעה בנוגע לאמות-המידה המבחינות בין הסכם-ממון להסכם "רגיל" בר-תוקף ביחסים הרכושיים בין בני-זוג, מבקשת אני לציין כי אף לפי הפרשנות המצמצמת למונח "הסכם" בסעיף 15 סיפא לחוק, יש לבחון את טיבו ותכליתו של ההסכם שערכו הצדדים בכל מקרה לגופו, על-מנת להכריע האם אמנם טעון הוא כתב ואישור לפי פרק א' לחוק. בהתחשב בכך, עשוי להצטמצם הפער בין שתי הגישות הפרשניות עליהן עמדנו לעיל בנוגע למונח "הסכם" בסעיף 15 סיפא לחוק.

13. כאמור, בנסיבות המקרה דנן, חתמו בני-הזוג בשנת 1990 על הסכם רכושי בפני נוטריון הולנדי. אין חולק כי ההסכם לא אושר על-ידי גורם מוסמך בישראל בהתאם לפרק א' לחוק יחסי ממון. בהתחשב בכך, טענה המשיבה כי ההסכם ההולנדי חסר תוקף ביחסים הרכושיים בין הצדדים. דומה כי זו היתה עמדתו של סגן-הנשיא טימור בפסק-דינו הראשון (מ"א 62/95), ולכך התייחס השופט טירקל בע"א 8667/96 בדבריו שהובאו לעיל (ראו פיסקה 4). מנגד, טען המערער כי מאחר וההסכם אושר בפני נוטריון בהולנד יש בו כדי לחייב את הצדדים לו.

במסגרת תיקון תשנ"ה לחוק יחסי ממון, הוסף סעיף 2(ג1) לחוק המאפשר אישור של הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין בידי נוטריון, "ובלבד שהנוטריון נוכח שבני הזוג הניצבים בפניו עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו". על-פני הדברים, סבורה אני כי אישור ההסכם הרכושי טרם נישואיהם של הצדדים על-ידי נוטריון הולנדי שאישר כי ההסכם נעשה בהסכמה חופשית מתוך הבנת משמעותו ותוכנו, די בו כדי להקנות להסכם תוקף מחייב; זאת, אף לפי הפרשנות המצמצמת למונח "הסכם" בהוראת-סעיף 15 סיפא הנ"ל. עם זאת, בנסיבות העניין אינני רואה להכריע בין הגישות הפרשניות השונות למונח "הסכם" בהוראת-החוק האמורה. זאת מאחר ושוכנעתי כי אין בתוקפו של ההסכם ההולנדי כנטען על-ידי המערער, כדי לשנות מהתוצאה אליה הגיע בית-המשפט קמא. להלן טעמיי לכך.
14. בהסכם שערכו הצדדים בהולנד, נקבע כי "לא יהיה שיתוף כלשהו ברכוש בין בני-הזוג" וזאת "…בלי קשר להיכן גרים בני הזוג או היכן נמצאים פריטי הרכוש שלהם". עוד נקבע בהסכם כי "בלי לפגוע בהוראות הסטטוטוריות של החוק המחייב, בן/בת זוג ת/יהיה אחראי/ת רק על החובות שהוא צבר לעצמו/ה לפני הנישואין או שיצברו על ידו/ה לאחר מכן".

מלשון ההסכם ומנסיבות עריכתו כפי שתוארו בעדותם של הצדדים בפני בית-המשפט קמא, עולה כי כוונתם היתה לשלול שיתוף ברכוש שנרכש על-ידי כל אחד מהם טרם הנישואין. עוד עולה מההסכם כי ככלל, נועד הוא לשלול שיתוף בנכסים שנרכשו ממקורותיו של בן-זוג אחד בלבד. עם זאת, אין בהסכם האמור כדי לשלול את יכולתם של בני-הזוג להוציא נכס מסויים מגדרו של הסדר ההפרדה הרכושית, ולהסכים ביניהם על יצירת שיתוף באותו הנכס. צעד כזה לא יהווה שינוי של ההסכם שנערך בהולנד, שכן מלכתחילה אין בו כדי לשלול הסכמה בין בני-הזוג על יצירת שיתוף בנכס ספציפי במהלך החיים המשותפים.

15. אין חולק בין הצדדים בפנינו כי עלויות הבנייה של הבית באילת מומנו במלואם על-ידי המערער טרם נישואיו עם המשיבה. עוד אין חולק כי הסכם הרכישה שנערך עם המוכרת אסתר גל היה פיקטיבי שכן הלכה למעשה שילם לה המערער את מלוא העלויות של קניית המגרש ובניית הבית טרם עריכת ההסכם, ואף התגורר בנכס עובר לשנת 1992. כאמור, טענתו של המערער בעדותו בפני בית-המשפט קמא היתה כי צירף את המשיבה כצד להסכם הרכישה רק כדי שיוכל ליטול יחד עמה הלוואה מובטחת במשכנתא בהתאם לדרישות הבנק. חיזוק לטענה זו ניתן למצוא בכך שבנוסח המודפס של הסכם הרכישה מופיע שמו של המערער לבדו כרוכש הזכויות בבית, ואילו שמה של המשיבה הוסף מאוחר יותר להסכם בכתב-יד. עורכת-הדין שהוסיפה את שמה של המשיבה כקונה, העידה בפני בית-המשפט קמא כי הוספת שמה של המשיבה להסכם הרכישה נעשתה במשרדה, וכי שני בני-הזוג חתמו על יפוי-כוח בלתי-חוזר לשם העברת הזכויות בנכס (עמ' 7-8 לפרוטוקול). ואמנם, בשנת 2001 נרשמו הזכויות בנכס על-שם שני בני-הזוג בחלקים שווים.

כפי שצוין לעיל, קבע בית-המשפט קמא כי בעת החתימה על הסכם הרכישה לא היתה המשיבה מודעת לעיסקה הפיקטיבית שערך המערער עם המוכרת, וסברה כי היא רוכשת מהמוכרת מחצית מהזכויות בנכס. בהתחשב בכך, הסכימה המשיבה ליטול במשותף עם המערער הלוואה שהובטחה באמצעות משכנתא על הבית, ובני-משפחתה של המשיבה שימשו ערבים לכך. בממצאים עובדתיים אלה לא ראינו להתערב. בהתחשב בכך, אין לקבל את טענת המערער לפיה צירופה של המשיבה להסכם הרכישה היה למראית עין ולפיכך בטל. כידוע, "בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסויים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה…שני הצדדים כאחד הסכימו כי כלפי חוץ תוצג מציאות משפטית שאינה משקפת את שהוסכם בין הצדדים כלפי פנים" (דברי השופט (כתוארו אז) ברק בע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג(2) 576, בפיסקה 4 לפסק-דינו; ההדגשה אינה במקור- ד.ב). בהתחשב בקביעתו של בית-המשפט קמא כי המשיבה סברה שהיא רוכשת מחצית מהזכויות בנכס, יש לדחות את טענת המערער לפיה צירופה להסכם הרכישה היה למראית עין בלבד (ראו גם: ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה) 169).

חתימת שני בני-הזוג כקונים על הסכם הרכישה, נטילת המשכנתא במשותף ורישום הזכויות בנכס על-שם שני הצדדים בחלקים שווים לאחר שהתגוררו בו במהלך חייהם המשותפים – בכל אלה יש כדי ללמד על יצירת שיתוף בנכס, על-אף שבנייתו מומנה מלכתחילה על-ידי המערער לבדו. אף אם נקבל את גרסת המערער לפיה צירף את המשיבה כצד להסכם הרכישה לשם נטילת משכנתא מהבנק, אך קיווה כי בעתיד תושבנה לידיו מלוא הזכויות בבית – אין בכך כדי לסתור את השיתוף שנוצר בנכס בהתאם לדין החל על העניין. ההסכמה בין בני-הזוג על יצירת שיתוף בנכס נלמדת בבירור מאותם גילויים חיצוניים עליהם עמדנו, להבדיל ממשאלות-לב ותוכניות כמוסות של המערער שהמשיבה לא ידעה ולא נתנה הסכמתה להן.

עוד יצוין כי תחולתו של הסדר איזון משאבים לפי פרק ב' לחוק יחסי ממון, אף בה אין כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס הנדון. בהתאם לגישת הרוב בע"א 1915/91, 2084, 3208 יעקובי נ' יעקובי וקנובלר נ' קנובלר, פ"ד מט(3) 529, אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספיציפי לפי הדין הכללי החל על העניין, לרבות בנכס שנרכש על-ידי אחד מבני-הזוג טרם הנישואין (ראו גם: רע"א 8672/00 אבו-רומי נ' אבו-רומי, פ"ד נו(6) 175, בפיסקאות 9-10 לפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן; רע"א 4358/01 בר-אל נ' בר-אל, פ"ד נה(5) 856, בפיסקה 4 לפסק-דינו של הנשיא ברק). כאמור, בנסיבות העניין שבפנינו שוכנענו כי הוכח שיתוף זכויות בין הצדדים בבית באילת. לפיכך, לא ראינו להתערב במסקנה אליה הגיע בית-המשפט קמא.

אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים שהובאו, הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיבה בהליך זה בסך 20,000₪.

ש ו פ ט ת

השופטת מ' נאור:

1. אני מסכימה.

2. הממצאים שבעובדה שקבעה הערכאה הראשונה ב"סיבוב האחרון" מחייבים את המסקנה שדין הערעור להידחות. גם אם נניח שמקום מושבם של בני הזוג בעת הנישואין היה בהולנד, וגם אם נניח כי המערער היה הבעלים של הנכס בעת הנישואין – נוצר בין הצדדים עם נטילת המשכנתא הסכם מאוחר יותר בדבר שיתוף בנכס, ואין המדובר, מבחינת המשיבה, בהסכם למראית עין.

ש ו פ ט ת

השופט ע' ארבל:
אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש.

ניתן היום, ז' באדר א' התשס"ה (16.2.2005).

ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04076870_N08.doc/צש
מרכז מידע, טל' 02-XXXX444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il