ע"א 8452/02 פלוני נ' כהן נטלי ואח'

פסק-דין בתיק ע"א 8452/02

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 8452/02

בפני:
כבוד הנשיא א' ברק

כבוד השופט א' ריבלין

כבוד השופט א' גרוניס

המערער:
פלוני

נ ג ד

המשיבים:
1. כהן נטלי

2. אישי ישיר

ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.9.2002 בתיק א 1664/98 שניתן על ידי כבוד השופט ע' קמא

בשם המערער:
עו"ד שניאור פונדמינסקי

בשם המשיבים:
עו"ד אלי לוי

פסק-דין

השופט א' ריבלין:

1. המערער, יליד 4.12.1995, נפגע ביום 15.7.1998 בתאונת דרכים. באותה עת הוא היה כבן שנתיים וחצי. כתוצאה מהתאונה נחבל המערער בראשו ובחלקים אחרים בגופו. הוא הובא לבית החולים במצב של חוסר הכרה והיה מאושפז עד לחודש דצמבר 1998. בתום אותה תקופה המשיך לקבל טיפולים בבית החולים במסגרת הקרויה "אשפוז יום" וזאת עד לסוף חודש אוגוסט שנת 2000. בתקופה זו ניתן למערער טיפול שיקומי.

2. המחלוקת בבית המשפט המחוזי נסבה אודות שיעור הפיצויים שהמערער זכאי לו. לצורך הערכת נכותו מינה בית המשפט המחוזי שלושה מומחים רפואיים: בתחום האורתופדיה, בתחום הנוירולוגיה ובתחום הפסיכיאטריה. המומחה בתחום האורתופדיה מצא כי, נכון למועד הבדיקה, לא סבל המערער מנכות בתחום האורתופדיה. עם זאת, הוא מצא כי המערער יהיה זקוק בעתיד לטיפולים שיקומיים. פגיעותיו של המערער הן פועל יוצא של הפגיעה המוחית שהוסבה ופגיעה זו נבחנה על-ידי המוּמְחָה בתחום הנוירולוגיה. המוּמְחָה בדקה אותו פעמיים – לראשונה, כשנה וחצי לאחר התאונה ופעם נוספת, לפי החלטת בית המשפט, כשנה לאחר מכן. המוּמְחָה מצאה כי המערער סובל מנכות נוירולוגית משוקללת בשיעור של 43.3%. בחוות הדעת הראשונה ציינה כי בגין "החולשה בפלג גוף עליון" הוסבה למערער נכות בשיעור 30%, אולם למקרא שתי חוות הדעת שהוגשו בבית המשפט המחוזי נראה כי הכוונה היא לחולשה בפלגי הגוף מימין – יד ורגל – ולאו דווקא לחולשה בפלג הגוף העליון.

המערער סבל גם מהפרעות בדיבור, בריכוז ומהפרעות מסוימות בשליטה על הסוגרים – אך מחקירת הרופאים בבית המשפט עולה כי חל שיפור מסוים בשלושת התחומים האלה. גם המומחה בתחום הפסיכיאטריה נתבקש לבדוק את המערער זמן קצר יחסית לאחר התאונה והוא המליץ "על מתן נכות לתקופה של ארבע שנים ובדיקה חוזרת בתום תקופה זאת". המומחה ציין כי קיים בעניינו של המערער סיכוי לשיפור מסוים בעתיד אך גם "סיכון משמעותי לרעה". הוא הציע, לפיכך, להניח כי הנכות הזמנית בתחום הפסיכיאטריה תימשך גם בעתיד. המערער בחר שלא להמתין עד לגיבוש נזקו ובית המשפט הניח לטובתו כי הנכות הזמנית תימשך באורח קבע והעריך את כלל נכותו, הן בתחום הנוירולוגיה והן בתחום הפסיכיאטריה, לאחר שקלול, בשיעור של 54.6%.

לאחר ששקל את הנתונים כולם, לרבות הצפי לעתיד, קבע בית המשפט המחוזי כי הגריעה מכושר ההשתכרות של המערער כתוצאה מנכותו תעמוד על 45%. את חישוב הפסד ההשתכרות ביסס בית המשפט על שיעור השכר הממוצע במשק. בנוסף לכך נפסק למערער פיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון ובגין הוצאות סיעוד וניידות.

3. הערעור מופנה כנגד מיעוט הפיצויים שנפסקו למערער. המערער סבור כי בית המשפט המעיט בהערכת הפגיעה בכושר ההשתכרות שלו, גרע מן התקופה הראויה של ההשתכרות הצפויה, ניכה שלא כראוי את מס ההכנסה, ופסק לו סכום נמוך מן הראוי בגין הוצאות הסיעוד והניידות. המערער מלין גם על כך שלא נפסקו לו פיצויים בגין הטיפול הרפואי שייזקק לו בעתיד ועל כך שבית המשפט ניכה מסכום הפיצויים קצבת נכות המשתלמת מטעם המוסד לביטוח לאומי אף שלא ברור, לשיטתו, אם אכן יהיה זכאי לה.

לעניין ההוצאות הרפואיות, מבקש המערער היום להגיש ראיות נוספות. לבקשות אלה אין מקום. לא רק משום שלא שוכנענו שלא ניתן היה, בשקידה ראוייה, להמציא ראיות מתאימות באותו נושא עצמו במהלך המשפט עצמו, כי אם גם בשל התועלת המועטה שבהגשתן – מבחינתו של המערער.

המשיבות מבקשות לאמץ את קביעות בית המשפט המחוזי. הן סבורות כי בית המשפט לא המעיט בפסיקת הפיצויים והתחשב כראוי בעובדה שהמערער לומד בבית-ספר רגיל, מנהל שגרת חיים רגילה ואינו זקוק להשגחה תמידית. בהוצאות הרפואיות שלו נושאת קופת החולים בה הוא חבר, כך טוענות המשיבות, ועל כן לא היה מקום לפסוק לו פיצוי בגין ראש נזק זה.

הצדדים חלוקים גם בשאלת שיעור הפיצוי שצריך להשתלם למערער בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לו, ובמיוחד נסבה המחלוקת אודות מספר ימי האשפוז אותם ראוי היה להביא בחשבון הפיצוי.

4. המערער מבקש, כאמור, להתערב במרבית קביעותיו של בית המשפט המחוזי ומעלה גם את האפשרות להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי להשלמת הבאת ראיות מטעמו. דלות הראיות שהוצגו בבית המשפט המחוזי מומחשת בבקשות שהוגשו בפנינו היום להצגת ראיות נוספות. את שהחסירו הצדדים אז יקשה למלא היום. חרף כל אלה, בחנו לגופן את טענות המערער, תוך שאנו משלימים את החישוב הנדרש.

5. אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות ובכל הנוגע לחישוב הפסדי ההשתכרות, זאת למעט עניין אחד הנוגע לשאלת ניכוי "מס ההכנסה". המערער טוען כי לא היה מקום לנכות 25% משכרו לצורך חישוב הפסד ההשתכרות, זאת מקום בו שיעור המס לרווק שמשכורתו עולה כדי השכר הממוצע במשק עומד לסברתו על 16% בלבד. המערער אמנם פנה לבית המשפט המחוזי, בבקשה לתיקון פסק הדין בעניין זה, אלא שזו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. המשיבים טוענים כי אין מקום להתערב בקביעה זו של בית המשפט המחוזי שכן, המדובר בקביעת אובדן כושר הכנסה עתידי אשר כל כולה מסורה לאומדנה של בית המשפט. עוד הם טוענים כי המערער הוא אמנם קטין ומטבע הדברים גם רווק, זאת בעת שמיעת ההליך, אלא שיש להניח שעם התבגרותו יישא אישה וישתנו נתונים אישיים נוספים לגביו ולאלה תהא משמעות לעניין קביעת שיעור המס. הם מדגישים כי במסגרת הדיון בפני בית משפט קמא נמנע המערער מלהביא ראיות או טיעונים לעניין גובה שיעור המס.

6. שאלת דרך קביעת שיעור המס החל בעת פסיקת פיצויים לקטין, באין לו עדיין הכנסה ומשנתוניו האישיים הנדרשים לקביעת שיעור המס עשויים להשתנות בעתיד, כבר הוכרעה בבית משפט זה. כך נקבע כי אין להתחשב, לעניין שיעור המס שיש לנכותו, בשינויים עתידיים במצבו האישי או המשפחתי של התובע אלא יש להביא בחשבון, מכוח הוראת סעיף 4(א)(2) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), את שיעור המס החל עליו בעת קביעתם של הפיצויים ועל-פי נתוניו האישיים באותה עת (ע"א 5118/90 אילנה בשה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לפיכך, צודק המערער בטענתו כי יש מקום לנכות משכרו הצפוי מס הכנסה בשיעור שחל על רווק – כפי מצבו של המערער ביום פסיקת הפיצוי. מרגע שנקבע נתון מיוחד זה – אשר נטל הוכחתו הוא ברגיל על המערער – שוב אין שיעורי המס עצמם דורשים הוכחה. אכן, נוהג ראוי הוא כי הפרקליטים יציגו את טבלאות המס הכלליות, בפני בית המשפט, אך בית המשפט רשאי להסתייע גם מיוזמתו הוא בטבלאות הניכויים המתפרסמות מטעם רשויות המס (ע"א 351/85 ג'אבר נ' עטאף פ"ד מא(3) 55; ע"א 531/91 עיזבון חיון ז"ל נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ פ"ד נא(2) 51). מצאנו, בהתחשב בשיעורי המס המתייחסים למועד פסיקת הפיצויים, כי בנסיבות המקרה הזה יש לתקן את פסק הדין באופן ששיעור המס שינוכה מן הפיצוי שנפסק למערער, בגין הפסד השתכרות לעתיד, יחושב לפי שיעור המס שחל על רווק ששכרו כשכר הממוצע במשק. הניכוי יסתכם, לפי נתוני שלטונות המס, בסכום של 1,134 ש"ח לחודש והבסיס לחישוב הפסדי השכר יהיה: 5,895 ש"ח = 7,029-1,134 (ראו: אתר האינטרנט של רשות המיסים בישראל – www.mof.gov.il//taxes). התוצאה היא שסכום הפיצוי הכולל בגין הפסדי ההשתכרות בעתיד, נכון ליום פסק הדין יהיה:
513,790 ש"ח = 0.6611 X 0.45X 292.9697X 5,895.

7. אשר לשאלת הפיצוי המגיע למערער בגין הצורך בעזרת הזולת, הביא בית המשפט בחשבון את העובדה כי ככל שיתבגר המערער ילך ויקטן הצורך בעזרת הזולת, את העובדה שהוא לומד בבית ספר רגיל ואת העובדה הנוספת שבתקופה הסמוכה שלאחר התאונה נזקק המערער לסיעוד מוגבר. בשל כל אלה פסק לו בית המשפט המחוזי סכום כולל של 116,000 ש"ח. המערער מלין על מיעוט הסכום הזה, אולם הקושי הניצב בפניו נעוץ בעובדה שהערכאה המבררת פסקה את שפסקה על-פי הנתונים שבידה ואילו ערכאת הערעור חוזרת ובוחנת נתונים אלה לבדם. כך למשל, שאלות הנוגעות למצב בריאותו של המערער באו לכלל בירור ודיון רק בישיבת קדם הערעור. חרף כל אלה, בחרנו להתייחס לשאלת סבירות התוצאה בכללותה ומצאנו כי ראוי היה ליתן ביטוי רב יותר להשפעת מגבלות הגוף של המערער על הצורך בהסתייעות באחרים. מצאנו כי ראוי היה להוסיף לו בגין ראש נזק זה פיצוי כולל, נכון ליום פסק הדין בבית המשפט המחוזי, בסכום של 150,000 ש"ח. כך הדבר באשר לשאלת הפיצוי בגין הצורך בהוצאות מוגברות למטרות ניידות. משהיום אין עוד מחלוקת כי המערער אינו סובל רק מחולשה בחלק הגוף העליון כי אם גם מחולשה ברגליו, ראוי היה לפסוק לו סכום גבוה יותר בראש נזק זה. פסק הדין יתוקן בעניין זה וייווסף לו הסכום הכולל של 100,000 ש"ח נכון ליום פסק הדין בבית המשפט המחוזי.

8. המחלוקת בין הצדדים לעניין חישוב הפיצוי בגין הנזק שאינו נזק ממון, נוגעת, בעיקרה, לשאלה אם ראוי היה להביא במניין ימי האשפוז גם את הימים בהם שהה המערער ב"אשפוז יום". בית המשפט המחוזי סבר כי הפיצוי בגין ימי האשפוז ברכיב זה של כאב וסבל צריך שיתייחס "אך לימי אשפוז מלאים". פשיטא היא, כך אמר, "שמדובר ביום אשפוז כפי שמחושב בבית חולים ולא באשפוז יום, שאינו אלא קבלת טיפול מרפאתי בבית חולים". אלא שבשאלה זו נחלקו כבר פוסקים בערכאות המבררות. כך, סירב בית המשפט בעניין אסולין נ' מגדל (ת"א (י-ם) 954/95 (לא פורסם)) לפסוק לנפגע פיצוי בגין ימי "אשפוז יום". "בכל הנוגע לאשפוז יום – כך אמר בית המשפט מפי כבוד השופט מ' גל – יש לאתר האם מדובר באשפוז שבו נתון האדם להשגחה ולפיקוח רפואיים בבית החולים, אולם בשל מצבו המשופר ניתן לשחררו בערב לביתו, מבלי שיצטרך ללון בבית החולים עצמו; או האם מדובר בטיפול אמבולטורי או מסוג הטיפולים שניתנים בבית החולים, שאינם מצריכים אשפוז כאמור". לעומת זאת, בעניין אחר, בפרשת אביב נ' הדר (ת"א (י-ם) 909/95 (לא פורסם)) הביא בית המשפט בכלל ימי האשפוז המזכים בפיצויים גם את ימי "אשפוז היום".

נראה לי כי עדיפה הבחירה האחרונה על הראשונה. תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו – 1976 קובעות שני מודדים מרכזיים לחישוב הנזק הלא ממוני – שניהם במסגרת הסכום המקסימלי הנקוב בסעיף 4(א)(3) לחוק הפיצויים. סכום הפיצויים בגין הנזק הלא ממוני הוא הסכום המצטבר של מכפלת שני פרומיל מן הסכום המקסימלי במספר ימי האשפוז של הנפגע ומכפלת אחוז אחד מן הסכום המקסימלי באחוזי הנכות הצמיתה שנקבעה לו. ימי האשפוז המשמשים את המודד הראשון כוללים, כך נפסק, את הימים שבהם היה הניזוק מאושפז בבית החולים או במוסד לטיפול בחולים או בנכים והוא כולל גם אשפוז לצורכי סיעוד, אפילו אם נשאר מצבו הרפואי של הניזוק סטטי (ע"א 235/78 הורנשטיין נ' אוהבי פ"ד לג(1) 346). אין להביא בחשבון המודד הראשון את ימי האשפוז העתידיים, כך ניתן ללמוד מלשון התקנה הדוברת זמן עבר, וכך ראוי ללמוד מהגיון החוק והתקנות המבקש ליתן בידי בית המשפט נוסחת חישוב פשוטה שעל גורמיה אין מחלוקת. הצורך להגשים תכלית זו שביסוד החוק, לאמור, חישוב פשוט ומוסכם של שיעור הנזק הלא ממוני, מורה לנו להימנע גם מן המחלוקת שעשויה להתעורר באשר לשאלת מהות הטיפול הניתן במסגרת "אשפוז היום" (ראו הערה ברוח זו מפי המחבר מ' צלטנר בספרו חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: צלטנר) כרך ב'2 בעמוד ז'-562). די בבחירתו של בית החולים שלא לזמן את הנפגע לטיפול אמבולטורי, כי אם ליתן לו טיפולים במסגרת של "אשפוז ליום", כדי ליתן מענה חיובי לשאלה האם יש להביא במסגרת המודד הראשון, כאמור, גם את ימי האשפוז האלה (ראו בעניין זה, פסיקתו של הנשיא זיילר בת"א (י-ם) 1641/97 עבד אל עזיז אבו נג'מה נ' קרנית צלטנר 7621 וכן, דעתו של י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים מהדורה שלישית (עומדת להתפרסם) בסעיף 383). התוצאה היא כי יש לקבל בעניין זה את הערעור ולתקן את פסק הדין באופן שימי "האשפוז לימים" יבואו במניין חישוב הנזק. לפיכך, יפוצה המערער בסכום המקסימלי המשתלם בגין נזק שאינו נזק ממון – לאמור – בסכום של 142,693 ש"ח נכון ליום פסק הדין בבית משפט קמא. פסק דינו של בית המשפט המחוזי יתוקן בהתאם.

9. מחוות דעתה של ד"ר קורן-לובצקי, ניתן ללמוד כי המערער ייזקק לטיפולים רפואיים מן הסוג שחורג מהכיסוי שבסל הבריאות ונראה כי ראוי היה לפסוק לו פיצוי עבור הוצאה נוספת זו על-פי אומדן גלובלי של 75,000 ש"ח נכון ליום פסק הדין בבית המשפט המחוזי.

10. ואחרון: לעניין ניכוי קצבת הנכות על-ידי הביטוח הלאומי, בית המשפט המחוזי העריך כי קצבת הנכות הכללית שתשתלם למערער בהגיעו לגיל 18, תסתכם בסכום של 115,000 ש"ח על-פי ערכה ביום פסק הדין. המערער סבור כי ראוי היה "להקפיא" סכום זה תחת ניכויו בשל העדר תחזית ברורה באשר לעצם הזכאות ושיעורה. נראה כי בעניין זה הדין עימו והסכום של 115,000 ש"ח, נכון ליום פסק הדין בבית המשפט המחוזי, יופקד בנאמנות בידי המשיבים עד לאחר פניית המערער למוסד לביטוח לאומי, בהגיעו לגיל 18 שנים, בבקשה לקבלת קצבת נכות. אם תיעתר בקשתו וקצבת הנכות המהוונת לא תפחת מן הסכום האמור, יועבר הסכום לזכות המשיבים. כך יעשה גם אם לא יפנה כלל בתביעה למוסד לביטוח לאומי. אם תישלל ממנו הקצבה כליל, יועבר הסכום האמור לידיו ואם תפחת הגמלה מן הסכום האמור, ישולם ההפרש לידי המערער.

התוצאה היא שהערעור מתקבל במובנים האמורים וסכומי הפיצוי יתוקנו כמפורט בסעיפים 6,7,8,9,10 לעיל. שכר טרחת עורך הדין בערכאה הראשונה יתוקן בהתאם. המשיבים ישאו בהוצאות המשפט של המערער וכן בשכר טרחת עורך דינו בסך של 15,000 ש"ח.

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק:

אני מסכים.

ה נ ש י א

השופט א' גרוניס:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין.

ניתן היום, ו' באדר א' התשס"ה (15.2.05).

ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02084520_P05.doc
מרכז מידע, טל' 02-XXXX444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il