ע”פ 6718/98 רוני נחום נ. מדינת ישראל
₪30.00
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע”פ 6718/98
בפני: כבוד השופטת ד’ דורנר
כבוד השופט י’ אנגלרד
כבוד השופט ע’ זועבי
המערער: רוני נחום
נ ג ד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 15.9.98 בת”פ 8/98 שניתן על-ידי כבוד השופט א’ משאלי
תאריך הישיבה: י”ט בטבת תש”ס (28.12.99)
בשם המערער: עו”ד ירון דוד
בשם המשיבה: עו”ד אלון אינפלד
פסק-דין
המערער הואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בביצוע עבירות של תקיפה וסחיטה באיומים כנגד שמעון מזרחי (להלן: המתלונן). על-פי כתב-האישום, בין המערער לבין המתלונן פרץ סכסוך כספי, ובתאריך 6.8.96 במסעדת “פונדק השחר” ברמת-גן היכה המערער את המתלונן, תפס בשערות ראשו, השליכהו על הרצפה, בעט בו ואיים עליו כי יהרגנו בעזרת סכין. כתוצאה מן המכות והאיומים מסר המתלונן למערער שני שיקים דחויים, האחד על-סך 7,000 ש”ח והשני על-סך 11,839 ש”ח, והמתלונן אף חתם על הסכם שלפיו סכומי הכסף האמורים מגיעים למערער.
במשפטו של המערער העידו, בין היתר, המתלונן ופקחית עירייה בשם אליס פרנקו-נחום (להלן: הפקחית), שנזדמנה למסעדה בתכוף לאירוע, ואשר סיפרה כי כאשר נכנסה למסעדה הבחינה כי למתלונן חבורה בראשו בצבע סגול אדום, כי שערו סתור וכי כמה משערותיו אף מפוזרות על השולחן. הפקחית סיפרה, כי המתלונן אמר לה שאינו חש בטוב, והוסיפה כי מששאלה את המערער מה אירע, השיב לה כי מדובר בסכסוך כספי שייפתר בינו לבין המתלונן. הפקחית הוסיפה וסיפרה כי הציעה למתלונן, שטען כי אין לו כסף, למסור את השיקים למערער, על-מנת שזה לא יכה אותו.
המערער הכחיש בעדותו את האישומים שיוחסו לו, וטען כי החבורה שנראתה על מצחו של המתלונן בתכוף לאירוע נגרמה למתלונן כתוצאה מתאונת-דרכים שבה היה מעורב יום קודם. עוד העיד המערער, כי אמנם התנהל בינו לבין המתלונן ויכוח, אלא שאת השיקים מסר לו המתלונן מרצונו החופשי.
בית-המשפט המחוזי (השופט אביגדור משאלי) דחה את דברי המערער כבלתי-מהימנים, האמין לעדות המתלונן, ואף מצא סיוע לעדות אחרונה זו בעדותה של הפקחית. עם זאת החליט בית-המשפט המחוזי לזכות את המערער מן הספק מביצוע עבירה של סחיטה באיומים, ולהרשיעו אך בביצוע עבירה של תקיפה. על המערער נגזרו שנתיים מאסר, מתוכן שנה אחת לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. כן הופעל כנגדו באורח חופף עונש מאסר על-תנאי בן שנה אחת, ונקבע כי עונשו ירוצה במצטבר לעונש מאסר שנגזר על המערער בתיק אחר.
הערעור שבפנינו הופנה כלפי ההרשעה ולחלופין כנגד חומרת העונש. בגדרי ערעורו על הרשעתו, תקף המערער את המימצאים שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי.
יש לדחות את טענות המערער. בית-המשפט המחוזי השתית את מימצאיו על-יסוד עדות המתלונן, וכן על עדות אוביקטיבית של הפקחית, שתמכה בגירסת המתלונן. עדויות אלו היו מהימנות על בית-המשפט המחוזי ולא מצאנו כי עלינו להתערב בקביעותיו.
יש לדחות אף את טענות המערער באשר לחומרת עונשו. לחובתו של המערער עבר פלילי מכביד ביותר, הכולל בין היתר הרשעות בעבירות אלימות. המערער אף מרצה עתה עונש מאסר של 12 שנים מכוח פסק-דין שבו הורשע בביצוע עבירה של נסיון לרצח. על פסק-דין זה הוגש ערעור והוא אינו חלוט. ברם, ממילא גם מבלי להתחשב בהרשעה העולה מפסק-דין אחרון זה יש לקבוע כי העונש שהוטל על המערער נוטה לקולא, וזאת לנוכח עברו הפלילי החמור של המערער ונסיבות המקרה שבפנינו.
אשר-על-כן, אנו דוחים את הערעור הן על ההרשעה, הן על חומרת העונש.
ניתן היום, י”ט בטבת תש”ס (28.12.99).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט
98067180.L03
