ע"פ 7874/04 רוני חסיד נ' מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7874/04

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 7874/04

בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

כבוד השופט ס' ג'ובראן

כבוד השופטת א' חיות

המערער:
רוני חסיד

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

בשם המערער:
עו"ד פלדמן אביגדור

בשם המשיבה:
עו"ד מיה חדד

פסק-דין

השופטת א' פרוקצ'יה:

רקע

1. המערער הואשם והורשע בבית המשפט המחוזי בעבירות של אינוס וסחיטה באיומים של המתלוננת. בית המשפט קבע כי העבירות המיוחסות לו בכתב האישום הוכחו מעבר לספק סביר, וגזר על המערער עונש מאסר בפועל של 6 שנים, שנתיים מאסר על תנאי, וחובת פיצוי של המתלוננת בסך 50,000 ₪.

המערער הגביל את ערעורו לענין ההרשעה, והוא מבקש לזכותו מכל אשמה.

עיקרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי
2. למערער יוחסו האישומים הבאים: במועד הרלבנטי, עבד המערער במרכזיה של מפעל הניצבת בכניסה למקום. באחד הימים בסוף שנת 1996 חפשה המתלוננת עבודה, והגיעה במסגרת חיפושיה עם חברתה לשער הכניסה למפעל. היא פגשה במערער ושאלה אותו אם ניתן למצוא עבודה במפעל, והשאירה את פרטיה האישיים בידיו כדי שיוכל ליצור עימה קשר לצורך אותו ענין. באותו יום התקשר אליה המערער ואמר שיוכל לסדר לה עבודה בדיילות, והזמין אותה להגיע לראיון עבודה בפרדס חנה, תוך הנחייה כיצד להגיע למקום. בסביבות השעה 18:30 הגיעה המתלוננת לגן ציבורי בסמוך למתנ"ס בפרדס-חנה, ובעודה מחפשת את דרכה במקום, הגיע המערער מאחוריה, תפס אותה, סתם את פיה, הפיל אותה ארצה, הרים את שמלתה והוריד את תחתוניה, דחף את אצבעותיו לאיבר מינה, ולאחר מכן ביצע בה מעשה אונס, תוך שהוא סותם אגב כך את פיה. לאחר שביצע את מעשהו, איים עליה שאם תתלונן יהרוג אותה. על רקע פרשת עובדות זו, הואשם המערער במעשה אינוס, וכן בסחיטה באיומים של המתלוננת.

בית המשפט מצא את המערער אשם בשתי העבירות שיוחסו לו, כאמור.

עיקר תשתית ההרשעה מתבססת על עדותה של המתלוננת, אשה ילידת 1976, אשר העידה בפרטי פרטים אודות השתלשלות הארועים, ואשר בית המשפט רחש לעדותה אמון מלא. היא תיארה בעדותה בפרטי פרטים את פגישתה הראשונה עם המערער ואת מפגשם השני, ואת מעשה האונס שהמערער ביצע בה. כן ציינה כי המערער ניסה להתקשר לביתה מספר פעמים לאחר מכן, אך היא סרבה לכל קשר נוסף עמו. רק זמן ניכר לאחר מכן, כאשר החלה ללמוד באוניברסיטת בר-אילן, סיפרה על הארוע ליועצת הסטודנטים יוצאי אתיופיה, בהיותה היא עצמה נמנית על העדה האתיופית, ובעקבות כך הפרשה נחשפה.

יועצת הסטודנטים העידה בפירוט על נסיבות חשיפת הפרשה בפניה בידי המתלוננת. לאחר אותה שיחה, הדרדר מצבה הנפשי של המתלוננת והיא אושפזה במחלקה הפסיכיאטרית של תל-השומר. על דבר הקשר הסיבתי בין מצבה הנפשי ואשפוזה לבין הפגיעה המינית שארעה בה העיד ד"ר ערן הררי שטיפל במתלוננת במהלך אשפוזה, ומתוך עדותו נשללה אפשרות כי גורמים אחרים השפיעו על מצבה הנפשי. תמיכה לכך נמצאה גם בעדותה של העובדת הסוציאלית, גב' פרנקל ממרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית, אשר היתה בקשר עם המתלוננת לאחר אשפוזה ואשר הסבירה את תופעות ההרעבה העצמית וקשיי השינה של המתלוננת כאופייניים לנפגעות תקיפה מינית. לאחר שחרורה מהאשפוז, הגישה המתלוננת תלונה במשטרה כנגד המערער.

בית המשפט התייחס לכבישת התלונה והעדות על ידי המתלוננת, ופירש אותה על רקע רצונה להדחיק את הארוע הטראומטי שארע לה. רק כאשר נוכחה כי היא אינה מסוגלת להתגבר על ההשפעה הקשה של ארוע זה, ונוכח אשפוזה ופנייתה לעזרה אל גורמים מקצועיים, התגבשו בה הצורך והיכולת לפתוח את סגור ליבה ולהתלונן במשטרה.

גרסת המערער לא זכתה לאמונו של בית המשפט. הוא כפר הן במשטרה והן בבית המשפט בביצוע עבירות האונס והאיומים. גרסתו היא כי אכן הזמין את המתלוננת למיפגש עמו והם שהו בגן ציבורי חשוך, וכי הוא ניסה לנגוע בגופה, אולם כאשר היא נרתעה מפניו, לא המשיך בכך ולא כפה עליה כל מגע מיני שהוא. לדברי המערער בעדותו, הוא פגש במתלוננת במתנ"ס שבעיר והוביל אותה דרך ארוכה משם עד לגן הציבורי, תוך שהשניים עוברים מהלך כחצי שעה עד הגיעם למקום, בעודם משוחחים וצוחקים זה עם זו. בגרסה זו ביקש לשכנע כי אין ממש בגרסת המתלוננת כי הוא תפס וגרר אותה בעל-כורחה אל מקום חשוך, אלא שהיא הלכה מרצונה להתרועע עמו במקום חשוך ואינטימי. עדותו של המערער לא נתקבלה כאמינה על בית המשפט.

בית המשפט בפסק דינו עומד על סתירות מסוימות בעדותה של המתלוננת והוא שוקל ואומד את משקלן. בין הסתירות הוא מציין את דבריה של המתלוננת בעימות בינה לבין המערער, מהם עולה כי השניים אכן הגיעו לגן הציבורי דרך השוק ואת גרסתה השונה בענין זה בעדותה בבית המשפט. כן עמד על הבדלים מסוימים בין גרסתה בעדותה בבית המשפט לבין תיאור הדברים על ידה בפני יועצת הסטודנטים. הוא התייחס גם לאי התאמות נוספות שעלו בגרסתה אולם מצא להן הסברים, ובכללם הזמן הרב שעבר מאז הארוע ועד למסירת התלונה ומתן העדות. כללם של דברים, בית המשפט לא ראה באי ההתאמות האמורות גורם מהותי שיש בו כדי להטיל ספק באמינות המתלוננת בכל הנוגע לגרעין הבסיסי של עדותה הקשור במעשה המין בכפייה שבוצע בה על ידי המערער ולאיומים שהשמיע בפניה לאחר מכן. יש להעיר עוד כי כל אחד משופטי ההרכב ציין בפסק דין נפרד משלו את התרשמותו הוא מאמינותה של המתלוננת, והדגיש את אי אמונו בגרסת המערער, תוך מודעות והכרה בקיומן של אי התאמות מסוימות בגרסת המתלוננת, שנמצאו להן הסברים, ואשר לא היה בהן כדי לפגום במשקל הכולל של עדותה.

הערעור
3. עיקרו של הערעור בטענות המכוונות להצביע על כך שגרסתה של המתלוננת בבית המשפט בדבר מעשה האונס אינה אמינה, בלתי הגיונית, ובלתי מתיישבת עם דברים שאמרה ועם התנהגותה בנקודות זמן שונות בעבר.

ראשית, נטען, כי גרסת המתלוננת לפיה המערער גרר אותה בכח לאורך מרחק לא מבוטל בשעת ערב בעיבורה של עיר הומה אל מקום חשוך, ושם אנס אותה באונס ברוטלי, אינה סבירה. אי סבירות זו מתחזקת בכך שהמערער התקשר אליה מספר פעמים לאחר ארוע המפגש ביניהם, ודיבר עמה בלא שנרתע לעשות כן – דבר שלא היה מתרחש אילו אכן ביצע בה קודם לכן מעשה מין בכפייה. עוד נטען כי בערב לאחר הארוע באה המתלוננת לבית חברתה, כאשר אין בהופעתה החיצונית דבר אשר יסגיר ביצועו של אונס ברוטלי בגופה זמן קצר קודם לכן, וכל שספרה לחברה הוא כי המערער נישק אותה וכי זו לא היתה עבודה כלל. בעדותה ספרה החברה כי לא הבחינה שמשהו אינו כשורה במתלוננת, והדבר אומר דרשני. לכך יש להוסיף את השוני שבגרסת המתלוננת בפני יועצת הסטודנטים בבר אילן, לה ספרה כי במעשה המין שבוצע בה לא היתה חדירה, לעומת תלונתה במשטרה, בה היא מדברת במעשה אונס מלא. בא-כוח המערער עומד על אי התאמות נוספות בגרסתה של המתלוננת, כמו למשל בכך שספרה כי הגיעה למקום המפגש עם המערער באוטובוס מס' 30, בעוד שאין חולק כי באותו זמן לא היה קיים קו אוטובוס במספר זה, אלא קו זה החל לפעול רק זמן ניכר לאחר קרות הארוע. עוד נטען כי המתלוננת העידה שעקב מעשה המין בכפייה שביצע בה המערער היא איבדה את בתוליה. את אמיתות טענה זו ניתן היה לבחון בבדיקה גופנית מתאימה אשר לא נעשתה, ולפיכך היא נותרה טענה בעלמא שלא ניתן לה שום תימוכין בממצא אובייקטיבי, אף שהדבר היה בהישג יד של גורמי החקירה. כן נטען כי חלפו כארבע שנים מאז הארוע נשוא כתב האישום ועד לפתיחת חקירת המשטרה, ונוכח מעבר זמן זה נפגעה באורח מהותי יכולתו של המערער להתגונן.

4. נתנו דעתנו לפרטי טענותיו של בא כוח המערער בערעורו, ובחנו שוב את חומר הראיות, ובכלל זה צפינו בקלטת העימות שבין המערער למתלוננת, ובאנו לכלל מסקנה כי אין יסוד להתערבותנו בקביעות העובדתיות שקבע בית המשפט המחוזי, ובמסקנות המשפטיות שהסיק מאותן קביעות. בית המשפט בחן את גרסתה של המתלוננת בעדותה ומצא אותה ביסודה, הגיונית, כנה וקוהרנטית. תיאורה לגבי עצם המפגש עם המערער לא הוכחש גם על ידו, אלא גרעין המחלוקת התמקד באופיו של המפגש ובמה שארע במסגרתו. בענין זה השתכנע בית המשפט כי אכן המערער ביצע במתלוננת מעשה מיני בכפייה ותוך שימוש בכח, ואיים עליה לאחר מכן כי אם תתלונן נגדו יפגע בה. המתלוננת כבשה את תלונתה במשך מספר שנים מחמת הטראומה הקשה שעברה, ומחמת בושה עמוקה שחשה עקב הפגיעה העמוקה שנפגעה בכבודה האישי, בצינעת גופה ובתחושת הפרטיות הנשית שלה. היא פתחה את סגור ליבה לראשונה רק מספר שנים לאחר הארוע – כפי שקורה לא אחת בקרבנות מעשי מין, ולאחר חשיפה קשה זו עברה משבר נפשי קשה שהצריך טיפול מקצועי. בחומר הראיות ניתן אישוש לקיומו של קשר סיבתי ישיר בין המשבר הנפשי שעברה לטראומה המינית ולחשיפתה בידי המתלוננת, ומכאן ואילך לא ארכה הדרך עד להגשת התלונה למשטרה.

5. אמת הדבר, נתגלו אי התאמות מסוימות בין עדותה של המתלוננת בבית המשפט לדברים שמסרה בהזדמנויות קודמות, ובכללן בפני יועצת הסטודנטים ובמהלך החקירה במשטרה. אולם אי התאמות אלה ניתנות להסבר בגורמים העיקריים הבאים: ראשית, ועיקר, חשיפת ארוע מעשה המין בכפייה שבוצע במתלוננת היתה כרוכה בקושי נפשי רב מצידה. לפיכך, עדותה נכבשה במשך מספר שנים. לכן, גם לחברתה, אותה בקרה בערבו של יום הארוע, לא סיפרה כי בוצע בה מעשה אונס, אלא הסתפקה בתיאור מינורי של מה שארע. היא לא ספרה על הארוע גם להוריה לאורך השנים. התנהגות זו של הצנעת מעשה האונס, והקושי הרב לחושפו אינם זרים לנפגעות עבירות מין. תחושות העלבון, הבושה והדחייה הפנימית ממעשה הפלישה לצנעת הנשיות גורמים לא אחת לקרבן העבירה להירתע זמן רב מחשיפתה ולכבוש את התלונה ימים רבים. כאשר הפרשה נחשפת לאחר עבור זמן, פעמים היא מתרחשת בהדרגה ולא בבת אחת, כחלק מתהליך הדרגתי של פתיחת סגור הלב שבמשך שנים צפן בתוכו סוד כמוס. כך ארע גם למתלוננת. היא חשפה את סודה לראשונה בפני יועצת הסטודנטים שנים מספר לאחר ההתרחשות. הגילוי לא נעשה בבת אחת, אלא אט אט ובהדרגה; בשלב הראשון לא נחשפו כל הפרטים האינטימיים ביותר שארעו, מפאת הבושה והמבוכה. יועצת הסטודנטים אכן העידה על כך שהמתלוננת התביישה לגלות בפניה כי במעשה המין ארעה חדירה ושהיא דיממה. גם המתלוננת עצמה העידה שהתביישה לספר זאת ליועצת. כן העידה על בושתה לספר על כך לחברתה. רק בשלבים מאוחרים יותר של התפתחות הדברים, הבשילה במתלוננת הנכונות הפנימית המלאה לגלות את כל אשר קרה, והיא היתה נכונה לכך לראשונה עובר להגשת התלונה למשטרה. הגילוי המוקדם ליועצת הסטודנטים, והטיפול הנפשי המקצועי שקבלה בעת אשפוזה ולאחר מכן חזקו את רוחה וגבשו את נכונותה לגלות את מלוא פרטי ההתרחשות. במשטרה ספרה לראשונה את מלוא פרטי הארוע; התפתחות הדרגתית זו של גרסת המתלוננת, הבנויה שלב אחר שלב, היא אך טבעית ומובנת על רקע הפגיעה הנפשית העמוקה שנגרמה לה כקרבן מעשה אונס; שלביות זו לא רק שאינה מקעקעת את אמינותה, גם אם היא מולידה חוסר התאמה מלא בתיאור פרטי המקרה לאורך הדרך, אלא אדרבא, היא משתלבת ומתיישבת עם תגובה אנושית מסתברת על רקע מכלול נסיבות ארוע העבירה.

שנית, חלק מאי ההתאמות, שנטען לגביהן על ידי המערער, נושאות גוון טכני, ובהן, למשל, השאלה, מדוע אמרה המתלוננת במשטרה כי המערער לקח אותה לגן הציבורי דרך השוק בסתירה לעדותה במשפט כי תקף אותה מיד כשנפגשו; או טעותה לגבי קיומו של קו אוטובוס מס' 30 במועד הארוע. אלה הן, אכן, אי התאמות, אולם הן ניתנות להסבר בשניים: ראשית, בקיום מצב נפשי רגיש, העשוי להביא קרבן עבירה לאי דיוק בפרטים בעדותו; שנית – בעובדת חלוף זמן רב מאז הארוע ועד למתן הגרסה, המקהה באורח טבעי את הזכרון בפרטים שונים. מכל מקום, אין מדובר בפרטים בעלי חשיבות קרדינלית לגרעינה המהותי של גרסת המתלוננת, וחשיבותם בהקשר לכך היא שולית, ביחס. אשר לטענה בדבר מחדל התביעה בהצגת הוכחה המאשרת את טענת המתלוננת בדבר אובדן קרום בתוליה, השיבה באת כוח המדינה כי הענין נשקל בזמנו על ידי גורמי החקירה, והוחלט להימנע מכך לאור סירובה של המתלוננת להעמיד עצמה לבדיקה הנדרשת לצורך כך, וכדי שלא להחמיר את פגיעתה הנפשית שהיתה קשה בלאו הכי. שיקול זה, בנסיבות הענין, היה ראוי, שכן ראייה אובייקטיבית בענין זה אינה נושאת משקל ראייתי מכריע לענין ביסוס האישומים כנגד המערער.

ואחרון, אין כל רמז, ואף לא קצה חוט, למניע אפשרי בלבה של המתלוננת להעליל על המערער עלילת שוא לפיה ביצע בה מעשה מין בכפייה, אשר לאמיתו של דבר לא היה ולא נברא. בין השניים לא היתה כל מערכת יחסים אישית קודם לארוע, אשר אפשר ועשויה היתה במצב אחר לשמש יסוד לעלילת שוא על מעשה אונס עקב יצר נקמנות או מניפולציה; המדובר במפגש אקראי בין גבר לאשה על רקע חיפוש עבודה, אשר נסתיים במעשה מין אכזרי בכפייה, ואשר גרם בעטיו לפגיעה נפשית עמוקה במתלוננת, אשר הלכה והעמיקה עם חלוף השנים, עד שהבשילו התנאים לגילוייה.

6. ראוי עוד להוסיף, כי במישור העקרון, אכן, מעבר של כארבע שנים מאז ארוע מאורע המהווה נושא לאישומו של אדם ועד לתחילת חקירת משטרה באשר לנסיבותיו מפחית מיכולת שחזורם של פרטים עובדתיים שונים, ואפשר ומקשה על הגנת נאשם כמו גם על עדותם של עדים לגבי הפרשה. הדבר נכון באשר לפרטים טכניים שונים אשר אינם ממין הענין המהותי העומד לחקירה. אולם אין הדבר נכון, ואין הוא רלבנטי לגרעין המהותי והמרכזי של ההתרחשות העומדת לחקירה. במקרה זה, השאלה המרכזית במחלוקת בפנינו היא – האם ביצע המערער מעשה אונס במתלוננת תוך שימוש בכח ואלימות, או שמא נפגש עימה לפגישת רעים נעימה בגן ציבורי חשוך אשר במהלכה כיבד את רצונה להימנע ממגע גופני ביניהם. בענין זה אין מעבר הזמן שוחק את הזכרון, וגם חלוף שנים אינו מקהה את הזכרון האנושי בדבר גרעין האמת שבנסיבות הפרשה, וממילא את היכולת להוכיח ולשכנע את דבר טיבו האמיתי של האירוע. אלא שבמקרה זה גרעין האמת טמון בגרסתה של המתלוננת ולא בגרסתו של המערער. כך קבעה הערכאה הדיונית, ואנו מאמצים קביעה זו, משלא מצאנו בחומר הראיות, ולו נתון אחד שיש בו כדי להעלות ספק בדבר אמינות גרסתה הבסיסית של המתלוננת.

7. העונש שנגזר על המערער אינו חמור ביחס לחומרת מעשיו, ולא נתבקשנו להתערב בו במסגרת הערעור. אנו דוחים, איפוא, את הערעור, ומאשרים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כל חלקיו.

ש ו פ ט ת

השופט ס' ג'ובראן:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת א' חיות:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה.

ניתן היום, ז' באדר תשס"ה (16.2.05).

ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04078740_R04.doc
מרכז מידע, טל' 02-XXXX444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il